מעמדם של אליעזר ודני – לווים או ערבים?
פרשנות ההסכם
24. יסוד פעולתם של דיני החוזים הוא קידום האוטונומיה של הצדדים המתקשרים בחוזה. על בית המשפט להניח כי הצדדים נתנו ביטוי לאומד דעתם בלשון בה נקטו, ו"אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". (ס' 25 בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973.
לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה, לעיתים מרכזית ומכרעת, בדבר כוונתם המשותפת.
אומד דעתם של הצדדים נבחנת ערב חתימתם על המסמך ולא ערב הגשת התביעה או הגשת כתבי הטענות לבית המשפט.
25. כפי שהוכח בפני, אליעזר דני ואיזי היו שותפים עסקיים. המסמך עליו הם חתומים ברור וחד משמעי: שלושת הנתבעים ללא הבדל ביניהם רשומים בראש המסמך ומוגדרים "צד א'" איש לא הוגדר כלווה או כערב, בניגוד להיתרי עיסקא קודמים.
26. זאת ועוד, ההסכמים הקודמים אינם רלוונטיים עוד, באשר נכתב במפורש בהיתר העיסקא הנוכחי כך:
"כל עסקי הכספים הם אך ורק עפ"י ההסכם הזה. הסכם זה מבטל כל הסכם אחר בין הצדדים הנ"ל לגבי הכספים וההתחייבויות הנ"ל"
עוד הודגש והובהר בהסכם כי "גם אם לא יבין נותן העיסקא או מקבל העיסקא את ענין העיסקא אעפי"כ יהיו כל עניני הכספים כפופים להסכם זה", "הסכם זה מחייב גם בחוקי המדינה ומוסכם בין הצדדים ששום טענה לא תוכל לבטל הסכם זה לא בבי"ד של תורה ולא בערכאות".
27. מיותר לציין כי משהסכים אדם לחתום עם אחרים על הסכם הלוואה, או היתר עסקא, מבלי שהוכח כי התעניין בתנאי ההסכם, ומבלי שהתנה כל תנאי לחתימתו, אין כל משמעות לשאלה האם הכספים כולם או חלקם נתקבלו בידיו, או רק לידי אחרים, או האם ניתנו קודם לחתימה על המסמך או לאחריו, ולכן טענות ב"כ נתבע 3 בסיכומיו בענין זה דינן להידחות, מה עוד שהכספים שנתנה התובעת לא "נצבעו" ולא הותנו למטרה מסוימת, ולכן דני אינו יכול להגביל אחריותו רק לכספים שהגיעו ל"בית חדש" או לידיו באופן פרטי.
28. הוכח בפני כי חתימתם של התובעת ושל נתבעים 2 ו-3 על היתר העיסקא נסמכה על הוראותיו של איזי, איש לא הביע הסתייגויותיו במועד החתימה, ואף לא סמוך לאחריה, שמות הנתבעים והכללתם כצד א', שבמקרה זה הוא "המקבל" בראש המסמך, נרשמו טרם חתימתם. (תשובה 26 של התובעת, נ/1, ופרו' עמ' 11).
משכך הם פני הדברים, אין כל חשיבות לעמדת התובעת בשלב שבו הקליטה את דני, האם סברה שנתבעים 2 ו-3 הם ערבים או לווים, גם במועד החתימה לא היתה חשיבות לעמדתה זו, משום שאיזי הוא זה שהחליט לגבי הוספת דני ואליעזר להסכם והם נענו לו. התובעת לא ביקשה לחזק הבטוחות, היה זה איזי שביקש לפזר הסיכון שלקח על עצמו.
לו היה ההסכם טעון פרשנות, אומד דעתו של איזי הוא היחיד שבא לידי ביטוי בעת החתימה על ההסכם, כת המסמך, וזה הורה לתובעת לרשום את הנתבעים בראש הדף. "הוא אמר שהוא לא מוכן לקחת עליו את כל ההתחייבויות והוא שלח עוד אנשים להחתים אותם...החתמתי קודם את אליעזר ואח"כ הלכתי לחדרו של דני שהיה ממול, שניהם חתמו, אמרתי תודה והלכתי". (פרו' עמ' 11, ראו גם ס' 9 לתצהיר התובעת). אליעזר ודני לא טענו אחרת.
29. שלושת הנתבעים, עסקו בגיוס מימון לעסקי הנדל"ן שרקחו, המסמך נשוא כתב התביעה אינו המסמך העסקי הראשון עליו חתמו, וגם על היתרי עסקא חתמו פעמים רבות. היתר עיסקא הוא מסמך שיועד מלכתחילה להסדיר על פי ההלכה היהודית את יחסי המלווה לווה, ואין בו התייחסות לערבים.
כשרצו הנתבעים לשמש כערבים בלבד, הוספה במפורש המלה "ערב" ליד חתימתם (נספח 4). היתר העיסקא מיום 30.11.08 ובו מצוין סך 60,000 ₪ חתמו דני ואליעזר מתחת להוראתו בכתב של איזי: "להחתים את דני ואליעזר" (נספח 5). לו היה מסמך זה מהווה חלק מעילת התביעה, יתכן והיה מקום לפרשנות כי חתמו כערבים, משום ששמם לא מופיע בראש הדף כ"צד א'", אך כאמור, המסמך בוטל על ידי מסמך המאוחר לו, הוא היתר העסקא מיום 11.5.09 (נספח 6).
30. במסמך נשוא תביעה זו נרשמו שמות דני ואליעזר יחד עם איזי בראש המסמך, וחזקה עליהם שידעו מה המשמעות להירשם כ"מקבל" ומה המשמעות לערוב לחובו של אחר. משלא הביעו כל הסתייגות לפני חתימתם וגם לא מיד לאחריה, לו סברו שהוטעו, או שזויפה חתימתם, הרי שטענותיהם לפיהן ערבו לחוב, מהוות טענות כבושות שנולדו מאוחר להפרת ההסכם, לצורך התחמקות מאחריותם המשותפת יחד עם איזי.
דני הצהיר כי לא זכר שחתם על כתבי היתר העסקה הנ"ל ולכן, כל הטענות הבאות לפיהן חתם כערב, הן פרשנות מאוחרת שלא לומר עדות כבושה, אך בוודאי שלא מהווה ראיה לאומד דעתו בזמנים הרלוונטיים, עת חתם על השטר.
31. מסמך בכתב נהנה מעליונות אשר באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן לסתור אותו באמצעות טענות בעל פה, אלא במסמך בכתב בלבד. אמנם ההלכה הפסוקה קבעה כי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אינו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, בהיותן מסבירות אותו ולא סותרות האמור בו, ראו דברי כב' הש' שמגר:
"הראיות החיצוניות יכול שיהיו בכתב, אך ייתכן גם ללמוד על אופי ההתקשרות בכללותה מתוך ראיות שאינן בכתב. הלכה זו התפתחה במשפט האנגלו-אמריקני, למרות שקיימות שם הוראות האוסרות סתירתו של מסמך בכתב באמצעות ראיות שאינן בכתב. ההצדקה לחריגה מאותן הוראות נעוצה בכך שאין מדובר בשינויו של החוזה או בסתירתו, אלא בהתחקות אחר האמת על-ידי בחינת העיסקה, אשר חוזה המכר מהווה אך חלק ממנה, בשלמותה ותוך הבנת מהותה כהווייתה" (ע"א 196/87 שוייגר נ' לוי, פ"ד מו(3) 2, 19(1992)).", ראו גם ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח יוסף זיאן, פס' 42 לפסק דינו של השופט דנציגר ([פורסם בנבו], 1.2.2009).
32. הטענה כי דני ואליעזר היו ערבים, סותרת את לשונו הברורה של ההסכם, ואם תרצה לומר כי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני מאפשר הוכחת טענה בע"פ נגד מסמך בכתב באמצעות הודאת מי שהטענה נטענה כלפיו, הרי שלא די בהודאה לכאורה של התובעת שבשיחת הטלפון סברה כי דני ואליעזר ערבים, יש צורך גם בהודאת איזי, שהרי אף הוא בעל דין נוסף רלוונטי לטענה זו, והטענה נטענת באופן מעשי קודם כל כלפיו, וברור שהיא מנוגדת לאינטרס שלו. משלא נשאל איזי דבר וחצי דבר אודות נסיבות החתמתם של דני ואליעזר על היתר העסקא, לא הושגה הודאת בעל הדין הנחוצה.