--- סוף עמוד 18 ---
האם יש להחיל על המערערים את הדין הישראלי ו/או ההסדרים החלים על עובדי מדינה?
התשתית הנורמטיבית:
39. בהתאם לפסיקה, כללי המשפט הבינלאומי הפומבי והוראות המנשר קובעים את הדין החל באזור, אולם אין בהם כדי למנוע החלת הדין הישראלי במקרים פרטניים, שבהם מתבקשת החלת הדין הישראלי על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. וכך נפסק לעניין זה בבג"צ גבעת זאב:
"בעוד שהמשפט הבינלאומי הפומבי קובע מהו דין המקום – לאמור איזה דין יחול, ככלל, במקום הגיאוגרפי 'אזור יהודה ושומרון', הרי שהמשפט הבינלאומי הפרטי קובע איזה דין יחול במקרה נתון של סכסוך בתחום המשפט הפרטי".
40. בבג"צ גבעת זאב סקר בית המשפט העליון תחילה את כללי ברירת הדין בדיני חוזים, וקבע כי ככלל המבחן המקובל לברירת הדין בדיני חוזים הוא מבחן הסכמת הצדדים, ובהיעדרה – מבחן "מירב הזיקות", עת בהפעלתו אין מניעה כי בית המשפט יתחשב בשיקולי מדיניות כלליים של השיטה המשפטית ועקרונות היסוד של התחום החוזי שלגביו מתבקשת ברירת הדין. מבלי שיהיה בכך רשימה ממצה, הזיקות אותן יש לבחון הן – מקום כריתת החוזה, מקום עריכת המשא ומתן קודם לכריתתו של החוזה, מקום ביצועו (היחיד, העיקרי או השגרתי) של החוזה, זהות הצדדים לחוזה (ובתוך כך מקום מושבם, אזרחותם, התאגדותם ופעילותם העסקית), שפת החוזה, מטבע התשלום, מקום תשלום המיסים וכוונת הצדדים לעניין ברירת הדין במישורים אחרים של יחסיהם.
41. אשר לכללי ברירת הדין בדיני עבודה נפסק בבג"צ גבעת זאב כי "ככלל, מבחן 'מירב הזיקות' כפי שנסקר הוא מבחן ראוי לצרכי ברירת הדין גם בכל הנוגע ליחסי עבודה". יחד עם זאת, עמד בית המשפט העליון על כך שחוזה עבודה אינו חוזה "רגיל", וכי "לאור ייחודם של דיני העבודה, יש להתאים את כללי ברירת הדין שיחולו לעניין יחסי עבודה למאטריה של הדין המהותי בתחום זה", דהיינו להיותו של חוזה העבודה כפוף "להתערבות חיצונית ביחסיהם החוזיים הפנימיים של הצדדים: חקיקת
--- סוף עמוד 19 ---
המגן הקוגנטית, משפט העבודה הקיבוצי, ופועלם של תקנת הציבור ושל עקרונות כלליים של צדק" נוכח האמור:
"..בתחום דיני העבודה קביעת כללי ברירת הדין אינה פרי של שיקולים טכניים גרידא המביאים בחשבון את מרכיביהם השונים של יחסי העבודה. יש להביא בחשבון גם את העקרונות, המטרות, והאינטרסים הציבוריים שביסוד תפיסתו של 'חוזה העבודה', ואת הכפפתו המקובלת של חוזה העבודה למערכת קוגנטית של זכויות וחובות. מדיניות משפטית זו, אשר טומנת בחובה הכרעות חברתיות וערכיות מורכבות בדבר הרצוי והראוי ביחסי העבודה, משפיעה גם על כללי ברירת הדין בתחום זה. לפיכך, במהלך בחינתן של הזיקות השונות של יחסי העבודה, במסגרת מבחן 'מירב הזיקות', תיבחן הרלבנטיות של כל זיקה לא רק על רקע עובדות המקרה הנדון, אלא גם בהתייחס למדיניות שבבסיס הכלל המשפטי שתחולתו בנסיבות העניין עומדת לדיון".
(ההדגשה הוספה – ל.ג.).
42. לכפיפותו של חוזה העבודה לחקיקת המגן הקוגנטית, לתקנת הציבור ולעקרונות היסוד של השיטה השלכה על המשקל שיינתן להסכמת הצדדים, שכן נקודת המוצא בדיני העבודה היא כי הסכמות העובד והמעסיק אינן חזות הכל [סעיף 19 לחוות דעתו של השופט ריבלין בבג"צ גבעת זאב; ע"ע (ארצי) 418/06 חיים נחושתן – קלאסיקה אינטרנשיונל בע"מ (17.1.2011)]. על כך עמד בית דין זה בעניין נורדן [דב"ע מב/13- 2 נורדן שירותי נפט בע"מ נ' מורי, פד"ע יג 368 (1982)], שאוזכר בהסכמה בבג"צ גבעת זאב:
"אילו כל הזכויות והחובות שביחסים בין עובד למעביד היו נגזרות רק מהמוסכם ביניהם לא היה כל קושי בברירת הדין החל ובקביעת 'הדין החל' על היחסים החוזיים בין השניים. היו מיישמים את הכלל האומר, כי בכפוף לסייגים יש לכבד את רצון הצדדים, ובהתאם לכך לקבוע את הדין החל. ...
ראיה זו מביאתנו לשאלה המרכזית בתחום ברירת הדין המיוחדת למשפט העבודה או שמשקלה רב במיוחד בתחום משפט העבודה. השאלה היא, אם אכן יש לקבוע את הדין
--- סוף עמוד 20 ---
החל, בלעדית, על פי הכללים המחייבים לעניין המשפט האזרחי חוזי. תשובה לשאלה זאת קשורה קשר אמיץ בתשובה לשאלה, מה מקומו של 'רצון הצדדים' בקביעת תוכנם של יחסים חוזיים ביניהם ובקביעת הזכויות והחובות מאותם יחסים....
הנמנעים מלהזקק למושג 'חוזה עבודה' עושים כן בגלל המשקל ההולך וגדל של נורמות משפטיות המסדירות את היחסים שבין עובד למעביד ומקורן אינו 'רצון הצדדים', אלא רצון המחוקק או הצדדים ליחסים הקיבוציים... האמור אינו תופס בכל המדינות, אך הוא תופס עת מדובר בישראל. החל מחוק העבודה הראשון, נמנעה הכנסת מלהזקק למונח 'חוזה עבודה' ובחרה במושג 'יחסי עובד מעביד'. לסטיה מהשגרה ודאי הייתה סיבה וישנה סיבה .... ".
43. בית המשפט העליון הדגיש בבג"צ גבעת זאב את השפעתו של עיקרון השוויון על מבחן "מירב הזיקות" בתחום יחסי העבודה. עמד על כך השופט ריבלין בחוות דעתו כמפורט להלן:
".. לאור מאפייניו הקוגנטיים של תחום דיני העבודה, אין ספק כי משקלן של הזיקות המתבססות על הסכמת הצדדים עשוי לפחות ככל שהסכמות אלו אינן מתיישבות עם עקרונות דיני העבודה. במקרים חריגים, אפשר שזיקות מסוימות לא תובאנה בחשבון כלל. משקלן של הזיקות העולות מלשון חוזה העבודה, ככל שזה נוסח על ידי המעביד, יותאם לתפיסת פערי הכוחות בין העובד למעביד, על פי נסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בהתקיים אי בהירות או לאקונה בחוזה באשר לכוונותיהם המפורשות או הנחזות של הצדדים, יושפע מבחן 'מירב הזיקות' מעקרונות דיני העבודה. כך לדוגמא, מבחן 'מירב הזיקות' בתחום יחסי העבודה, עשוי וצריך להיות מושפע מעקרון השוויון – שכר ותנאי עבודה שווים עבור עבודה שוות ערך. כך לגבי גברים ונשים, כך לגבי הורים ושאינם הורים, כך גם לגבי יהודים ומוסלמים, ישראלים ופלסטינים. השפעה זו עשויה להתממש באמצעותו של עקרון תקנת הציבור ... ובנסיבות
--- סוף עמוד 21 ---
המתאימות גם ביחס למעסיקים פרטיים... היא יכולה להתממש גם מכוח עיקרון יסוד מהותי של הדין המהותי שתחולתו נשקלת (ראו, בין היתר, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה,תשמ"ח – 1988; חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו – 1996; ...);.והיא יכולה להתממש גם כחלק מעקרון בסיסי של משפט הפורום ... פגיעה בשוויון בתחומי משפט העבודה יכול שתהא גם פגיעה בזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובזכויות המוגנות בחוק יסוד: חופש העיסוק".
(ההדגשה הוספה – ל.ג.).
44. השופט ג'ובראן הדגיש בחוות דעתו בבג"צ גבעת זאב את תחולתו של עקרון השוויון בשאלת ברירת הדין בנסיבותיו של אותו מקרה, באומרו:
"... החלת הדין הזר על העובדים הפלסטינים לעומת החלת הדין הישראלי על העובדים הישראליים, פוגעת בזכות היסוד של העובדים הפלסטינים וגורמת להפלייתם –לעומת העובדים הישראליים –בשל היותם פלסטינים, וזאת הגם שכל העובדים כולם, עובדים כתף אל כתף".
כמו כן הדגיש השופט ג'ובראן את חשיבתו של עקרון השוויון בברירת הדין בתחום יחסי עבודה, עת מדובר במעסיק שהוא רשות ישראלית על פי דין באומרו:
"לטעמי, מאחר וביחסי עבודה נגזרות זכויות וחובות המוטלות על הצדדים, רשות ישראלית על פי דין, איננה רשאית להפלות בין עובדים בעלי לאום שונה, המבצעים עבודה זהה, וזאת אף מכוח עקרון תום הלב ועקרונות השוויון והצדק".
45. בהמשך לפסיקה בעניין בג"צ גבעת זאב נפסק הן על ידי בתי הדין האזוריים לעבודה והן על ידי בית דין זה כי על העסקתם של עובדים פלסטינים ביישובים ישראליים או באזורי תעשיה בתחום ההתיישבות הישראלית באזור חל הדין הישראלי.
ראו למשל:
ע"ע (ארצי)1342-0-11 יוסף בשארת – ראובן באלי (26.11.2013).
--- סוף עמוד 22 ---
דמ"ש (ת"א) 2079/10 ס"ע (ת"א) 16820-08-10 אמג'ד מאג'ד אבו עישה – ניתוב חברה לניהול ופיתוח בע"מ (9.12.2013).
תע"א (י-ם) איברהים מסאעד – קיבוץ גלגל (11.8.2011). ערעור שהוגש על פסק הדין נמחק (ע"ע (ארצי) 7083-10-11 קיבוץ גלגל – איברהים מסאעד (13.3.2012).
תע"א (י-ם) 2549/08 זבן בלאל ואח' –אבן בר בע"מ (13.6.2013). ערעור שהוגש על פסק הדין הסתיים בהסדר פשרה כספי (ע"ע 17924-10-13).
מנגד, במספר מקרים נפסק כי הדין הישראלי אינו חל על עובדים שהועסקו על ידי מעסיקים ישראליים באזורי תעשיה שאינם בתחום היישובים הישראליים:
ע"ע (ארצי) 208/08 עז – רום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) – עיצאם מוחמד אשכנתא ואח' (13.1.2012);
ע"ע (ארצי) 10736-12-13 מגאהד פוזי חרישי מדנאבה – ימית סינון וטיפול במים בע"מ (19.7.2015);
תע"א (ת"א) 5981/09 מוראד חאלד – טל אל איסוף ומיחזור בע"מ (12.6.2013).
46. לסיום פרק זה יש להדגיש, כפי שנפסק בעניין גבעת זאב, כי:
"..הכרעה במסגרת כללי ברירת הדין לפיה על חוזה נתון שנכרת בשטחים המוחזקים או שאחד מצדדיו הוא תושב השטחים המוחזקים חל הדין הישראלי, אין בה, כשלעצמה, כדי להשפיע על מעמדם הריבוני של אותם השטחים".
הפסיקה בנוגע לזכויותיהם של עובדים פלסטינים שהועסקו על ידי המינהל האזרחי:
47. שאלת זכויותיהם של עובדים פלסטינים שהועסקו בגופים ישראליים שפעלו באזור יהודה ושומרון וחבל עזה מכוח סמכותו של המפקד הצבאי, נדונה במספר הליכים בבית דין זה ובבית הדין האזורי בירושלים. להלן אפרטם לפי הסדר הכרונולוגי בו ניתנו. כבר בשלב זה אציין כי פסקי הדין ניתנו לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ גבעת זאב.
--- סוף עמוד 23 ---
48. דב"ע (ארצי) מה/4 – 7 שחדה אבו טיר – משטרת ישראל והמינהל האזרחי קרן פנסיה אזור עזה, פד"ע כ"א 28 (2.8.1989) (להלן – עניין אבו טיר): בהליך זה נדון עניינו של שוטר ששירת כשוטר מקומי במשטרת עזה, ותבע זכויות פנסיה כזכויות הפנסיה של שוטר במשטרת ישראל. בית הדין פסק כי השוטר הועסק במשטרה מקומית שהוקמה ברצועת עזה מכוח צו של המפקד הצבאי; אין תחולה לחוקי המגן של מדינת ישראל באזור רצועת עזה; האבחנה בין תושב לבין מי שאינו תושב היא רלבנטית ואינה פסולה, מאחר שלא ניתן לומר כי מדובר ב"אפליה בין שווים"; כשם שאזרח ותושב ישראל המשרת בנציגות של המדינה בחו"ל זכאי לתנאים שונים מאלה של עמיתו, שהוא תושב מקומי (אף כי לעתים אזרח ישראל) ואין בכך פסול, כך אין פסול בעובדה שתנאי עבודתו של שוטר תושב ואזרח ישראל המשרת ביהודה, שומרון וחבל עזה שונים מאלה של שוטר מקומי שאינו אזרח המדינה.
49. דב"ע (ארצי) נו/51 – 3 נאדיה סאבא – המינהל האזרחי ליהודה ושומרון (12.12.1996): בהליך זה נדון עניינה של עובדת המינהל האזרחי, אזרחית ישראלית, שעבודתה במינהל האזרחי הופסקה נוכח העובדה שחדלה להיות תושבת קבע ביהודה ושומרון ושבה להתגורר ברמלה. לעובדת היו טענות שונות כנגד פיטוריה, ובקשר אליהן הגישה לבית הדין לעבודה תביעה כנגד המינהל האזרחי. בית הדין הארצי פסק כי המערערת חייבת למצות את ההליכים לפני ועדת עררים, שהוקמה מכוח צו בדבר ועדות עררים (יהודה והשומרון) (מס' 172),תשכ"ח – 1967, וזאת הן מכוח הוראות הצו והן מכוח הוראות החוזה המיוחד שלפיו הועסקה. עוד נפסק, כי ככל שהעובדת תבקש לתקוף את החלטת המפקד הצבאי, שתינתן לאחר המלצת ועדת העררים, תוכל לפנות בעניין זה לערכאות.
50. עב (אזורי ירושלים) 300480/95 עומר עבד אלקאדר מקדדי – המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, פד"ד לה ע (17.1.2000) (להלן- עניין מקדדי): בהליך זה נדון עניינם של עובדים תושבי מזרח ירושלים, אשר הועסקו על ידי המינהל האזרחי כמנהלי סניפי דואר. על פי התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית הדין האזורי העובדים החלו את עבודתם עוד בתקופת השלטון הירדני, והמשיכו להיות מועסקים בתקופת הממשל הצבאי ובהמשך לכך על ידי המינהל האזרחי. כל העובדים עברו לעבוד
--- סוף עמוד 24 ---
במסגרת הרשות הפלסטינית לקראת סוף שנת 1995, על פי ההסכמים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. עוד נקבעו בפסק הדין עובדות אלה: בסניפי הדואר שבאזור שבהם הועסקו העובדים כל העובדים היו תושבי האזור, וכולם הועסקו על פי אותם כללים כמו העובדים; העובדים היו כפופים לתושב האזור עובד המינהל האזרחי, שהיה כפוף לעובד רשות הדואר, ששימש קמ"ט דואר במינהל האזרחי; בתחומי הישובים הערביים באזור (להבדיל מהיישובים הישראלים) שירותי הדואר סופקו על ידי המינהל האזרחי עד להעברת הסמכויות לרשות הפלסטינית; יחידת הדואר במינהל האזרחי מנתה 170 עובדים בתקן המינהל האזרחי, כולם תושבי האזור, ומשרד התקשורת/רשות הדואר שלחו מספר מצומצם של כארבעה עובדים שסיפקו שירותי ניהול לצורך ניהול מערכת הדואר של המינהל האזרחי; עובדי מערכת הדואר באזור היו איפוא 170 עובדים כולם תושבי האזורי או תושבי מזרח ירושלים, למעט ארבעת העובדים הישראלים בתפקידי ניהול ומטה, שהועסקו לא על ידי המינהל האזרחי אלא על ידי רשות הדואר. בית הדין האזורי קבע כי ככלל חל על העסקתם של עובדים הדין הירדני, מנימוקים אלה: על פי כתבי המינוי של העובדים הוחל עליהם הדין הירדני, וכך אף נהגו הצדדים בפועל במשך למעלה משלושים שנה, ועל כן יש להסיק שזה דין החוזה שנבחר על ידי הצדדים לחוזה; גם לעניין דין החוזה האוביקטיבי, הרי מירב הזיקות הן לדין האזורי, דהיינו הדין הירדני. מכך ניתן להסיק שהדין הירדני הוא הדין החל; רציפות עבודתם של העובדים בין תקופת השלטון הירדני לבין תקופת עבודתם בממשל הצבאי ובמינהל האזרחי, בסניפי דואר באזור, הנותנים שירות לאוכלוסיה המקומית, ביחד עם עובדים שכולם תושבי האזור המועסקים גם הם על פי הדין הירדני ברצף עד להעברתם להיות עובדי הרשות הפלסיטינית; את גמלאותיהם יקבלו העובדים מהרשות הפלסטינית על פי דין האזור; סניפי הדואר (על ציודם) הועברו לרשות הפלסטינית; אין עובדים של המינהל האזרחי שעיסוקם כעיסוקם של העובדים שעל העסקתם חל דין אחר; "מקום מושבו" של המעסיק הוא מחוץ לתחומי ישראל.
בית הדין האזורי דחה גם את טענת ההפליה שהעלו העובדים וקבע כי יש לדחותה. בהקשר זה דחה בית הדין האזורי את טענתם של העובדים כי הם עובדי מדינת ישראל, וקבע כי אין זהות בין המינהל האזרחי (הפועל מכוח צו שניתן על ידי המפקד האזרחי) לבין מדינת ישראל, ועל כן אין לראות
--- סוף עמוד 25 ---
בעובדי המינהל עובדי מדינה. משהמינהל האזרחי אינו מעסיק עובדים ישראליים על פי הדין הישראלי, יש לדחות את טענת ההפליה שהעלו העובדים. בהקשר זה ציין בית הדין האזורי כי עובד המינהל האזרחי שמקבל אזרחות ישראלית מפוטר מעבודתו, וזאת לפי הוראות הדין הירדני האוסר על העסקתם של מי שאינם תושבי האזור במנגנון הממשלתי הירדני. נוכח האמור, נדחתה טענתם של העובדים כי הופלו על פי הוראות סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988, ונדחתה טענתם כי יש להחיל באופן גורף על העסקתם את הדין הישראלי.
בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי לאחר בחינת דין החוזה על פי הסכמת הצדדים ומבחן מירב הזיקות יש לבחון את הדין החל גם בהתחשב בתקנת הציבור. בעניין זה הסתמך בית הדין האזורי על הנפסק בעניין נורדן, שלפיו עת מדובר במשפט העבודה המגן יש לבחון תחולתה על הצדדים של כל נורמה לגופה. בהמשך לכך, קבע בית הדין האזורי כי בהתחשב בכך שהעובדים הם תושבי מזרח ירושלים, דהיינו תושבי ישראל, יש להחיל עליהם את הוראות חוק שכר מינימום. כיוון שבתחומי מדינת ישראל שכר המינימום הוא השכר המבטיח קיום מינימלי בכבוד, אז זהו שיעור השכר המבטיח רמת קיום כזו גם בירושלים, ומזרח ירושלים בתוכה. לפיכך, משיקולים של תקנת הציבור, יש לקבוע כי חוק שכר מינימום יחול על העסקתם של העובדים, תושבי מזרח ירושלים, המועסקים על ידי המינהל האזרחי. בית הדין האזורי הדגיש כי קביעה זו נוגעת ומתייחסת לעובדים במינהל האזרחי תושבי מזרח ירושלים, ואין בקביעה זו התייחסות למי שמרכז חייהם באזור ואינם עובדים בתחומי ישראל.
אציין, כי על פסק דינו של בית הדין האזורי לא הוגש ערעור, והמינהל האזרחי פעל לפיו. נוכח האמור, למערער מר פרחאן שהוא תושב מזרח ירושלים שולם שכר מינימום, מכוח הפסיקה בעניין מקדדי.
51. ע"ע (ארצי) 235/99 עלי אלבשיטי – מדינת ישראל, פד"ע לח 521 (16.3.2002) (להלן – עניין אלבשיטי): בהליך זה נדון עניינם של שוטרים אשר שירתו כשוטרים בתחנת המשטרה בבית לחם. השוטרים הועסקו כשוטרים מקומיים במסגרת המינהל האזרחי עד ליום 30.11.1995, מועד כינון ההסכמים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית, שאז פוטרו ביחד עם יתר השוטרים המקומיים. בתביעתם, עתרו לתשלום הפרשים בין התשלומים אותם קיבלו לבין התשלומים ששולמו לשוטרי משטרת ישראל.
--- סוף עמוד 26 ---
על פי התשתית העובדתית שפורטה בפסק הדין, השוטרים הועסקו רק בתחומי האזור, מתוקף צו בדבר מינוי שוטרים והעסקתם (יהודה ושומרון) (מס' 95), תשכ"ז – 1967, מעסיקם היה מפקד המשטרה באזור; השוטרים המקומיים הועסקו בתחנות המשטרה באזור רק מול האוכלוסיה המקומית, ולא עסקו בפעולות שיטור מול האוכלוסיה הישראלית באזור, או בתחנות משטרה ששירתו את היישובים הישראליים; שוני מהותי במקרה הנדון התקיים גם בתנאי הקבלה והמינוי לעבודה. בית הדין הארצי פסק, בעקבות פסק הדין בעניין אבו טיר כי האבחנה בין שוטרים ישראליים וכאלה שאינם ישראליים היא אבחנה מותרת ואינה בגדר הפליה פסולה, ובכלל זאת מאפייניהם שונים באלה: הדין הכללי ודין החוזה החלים עליהם שונים; המעסיקים שונים; התפקיד שמילאו אינו זהה במהותו; מדובר בהסדר מיוחד שהוחל באזור על השוטרים המקומיים, מתוקף דיני האזור, בתנאים המיוחדים שנדרשו בעת עבודתם, ושהיה שונה במהותו מן ההסדרים שחלו על שוטרים ישראליים, כמתחייב מאופי התפקיד שמילאו וממהותו.
52. ע"ע (ארצי) 244/99 פלוריד עזאת זורבה – המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון ואח' (24.6.2003) (להלן – עניין זורבה): בעניין זורבה נדונה תביעתו של עובד שעבד במינהל האזרחי במשרד קמ"ט תקשורת, וזאת משנת 1989 עד חודש נובמבר 1995, מועד בו הועברו סמכויות המינהל לידי הרשות הפלסטינית. בתביעתו, עתר העובד לחייב את המינהל בתשלום הפרשי שכר מינימום, גמול שעות נוספות והחזר מס הכנסה שנוכה משכרו ביתר. לטענת העובד באותו הליך, חל עליו הדין הישראלי. בית הדין הארצי קבע כי המינהל האזרחי הוא זרוע שלטונית ישראלית באזור ולפיכך יש לראותו כמעסיק ישראלי לכל דבר ועניין; אולם, עצם היות המעסיק ישראלי – בין שהוא מעסיק פרטי ובין שהוא מעסיק ציבורי – אינו מביא אוטומאטית לתחולת הדין הישראלי, ואפשר שמעסיק ישראלי יתקשר בחוזה עבודה עם תושב האזור – לפי הדין החל באזור; נוכח האמור, יש לקבוע את הדין החל על פי כללי ברירת הדין; במקרה הנדון, נוכח העסקתו של העובד על ידי המינהל האזרחי על פי צו המינויים, הרי למרות שלא הוצג לפני בית הדין האזורי כתב המינוי של העובד, יש להסיק כי הוא הועסק באותה דרך בה הועסקו עובדים מקומיים אחרים, ולכן חל עליו הדין הירדני; דין החוזה מעוגן בצו המינויים ולכן אין כל רלבנטיות לעובדה
--- סוף עמוד 27 ---
שהמעסיק הוא זרוע שלטונית ישראלית או שמקצת עבודתו של העובד בוצעה בירושלים.
53. כללו של דבר – בפסיקה נדחו תביעותיהם של עובדים פלסטינים שהועסקו במינהל האזרחי או במשטרה המקומית להחלת הדין הישראלי עליהם, למעט בעניין מקדדי, שבו חויב המינהל האזרחי לשלם לעובדים שכר מינימום.