"לשון הרע" מוגדרת בחוק כך:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בין ההגנות של החוק מופיעה "הגנת תום הלב" שלפיה, ככל שזה רלוונטי לענייננו:
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות אלו:
"...
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
....
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;".
אנו סבורים שגם אם האמירות הנטענות אכן נאמרו על ידי מר ינאי (על אף שבחלקן הן שנויות במחלוקת) אין מדובר באמירות שנועדו להשפיל או לבזות. בנוסף אנו בדעה כי בנסיבות העניין עומדת למר ינאי (ולטלרד שבשמה פעל) הגנת תום הלב.
כך הפרסומים שבסעיפים א' ו-ב' לעיל נאמרו בשיחה מיום 22.11.2012 עם סלבה, שאותה הקליט התובע, וצירף תמליל. לדברי סלבה, באותה שיחה ניסה מר ינאי לברר פרטים לגבי המיזם הפרטי של התובע, שבו גם סלבה השתתף. מר ינאי הכחיש כי הוא השתמש בביטוי "קומבינות". הבירור נועד להגן על אינטרס לגיטימי של החברה, כאשר עלה חשש שהתובע הפר את התחייבותו כלפיה וכי יתכן שאף נגרם נזק שלא היה ידוע עד אז לטלרד או לאורגנים שלה.
כאמור, מר ינאי היה הממונה הישיר על התובע ולכן מעשיו של התובע עלולים היו להשליך גם על מר ינאי באופן אישי.
אשר לאמירות לגבי "בעיות אמון", ירידה בתפוקה ואף לגבי נסיבות פיטורי התובע (סעיפים ג', ד', ה' לעיל) אלה נאמרו על פי האמונה המלאה של מר ינאי. לדעתנו לא עולה מהסיטואציה כי הן נועדו להשפיל או לבזות את התובע, אלא לתאר המצב שנוצר. מר ינאי האמין – כפי שאף מאמינים הנתבעים עד היום – שהתובע הפר את חובת האמון כלפי החברה בפעולותיו בעניין המיזם הפרטי, ושכתוצאה מכך תפוקתו ירדה.
בנוגע לאמירה למר דייג, שלפי עדותו של מר ינאי, שלא נסתרה, עבד בצוות קטן עם התובע, נראה לנו סביר שאותו חבר לעבודה יתעניין וישאל מה אירע עם התובע שהפסיק לעבוד באופן פתאומי. מר ינאי נתן הסבר מתומצת לגבי העילה לפיטורין. מר דייג לא הוזמן להעיד במשפט, אך בשיחה שהוקלטה עם התובע הוא אמר שמר ינאי לא מסר לו פרטים.
הוראות חוק איסור לשון הרע לא יכולות להביא למצב שלפיו כדי למנוע מעשה של "לשון הרע" יהיה צורך לשקר או לא לומר את האמת. אם וכאשר נשאל מר ינאי מדוע התובע, שהיה כפוף אליו, סיים את עבודתו, הוא לא חייב שלא לענות ובוודאי שאין הוא צריך לומר "לא אמת". התרשמנו שכך פעל מר ינאי כך שאין בהתנהגותו משום הפרה של חוק איסור לשון הרע.
אשר לפרסום לחברת הליון, הדבר לא עלה מכתב התביעה ולכן, מדובר בהרחבת חזית אסורה. מכל מקום הגנת תום לב חלה לגבי פרסום זה, כל עוד הליון היא חברה שהתקשרה עם התובע, כביכול בשם טלרד.
בע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן - פלאפון תקשורת בע"מ (31.3.15) נאמרו הדברים הבאים:
גם בהקשר זה שוכנענו כי קיים היה למשיב "עניין אישי כשר", מתוקף תפקידו בחברה כממונה על עובדים, לעדכן את חברי הצוות בעילות פיטוריה של המערערת ובסדרי העבודה הנאותים (והשוו להכרה ב"עניין אישי כשר" במסגרת ת"א (מחוזי חי') 21858-08-10 שפיר נ. א.א מעיינות בע"מ (3.9.12) וע"א (מחוזי ת"א) 2141/06 סער נ. קרוואני (26.2.08), לעומת ת"א (מחוזי מרכז) 7394-07-10 טרייד אין השרון נ. ג'רסי (3.9.14); כן ראו את עניין פז; ת"א (שלום ראשל"צ) 2936/08 מינס נ. קבוצת סקופ מערכות בע"מ (18.7.11); להלן: עניין מינס; והשוו: ד"מ (אזורי ת"א) 15161-08-12 רפאל בן עזרא - דן תחבורה ציבורית בע"מ (28.9.13; ערעור תלוי ועומד).
בהתאם לאמור אנו סבורים שמר ינאי לא אמר אמירה המהווה הפרת חוק איסור לשון הרע, ועל כן אין לחייב אותו או את הנתבעת בפיצוי בגין כך.
42. הרמת מסך
הגם שרוב התביעה נדחה, נידרש לטענות התובע בדבר הרמת המסך של החברה.
התובע טען לאחריות האישית של מר בוקשפן כמנכ"ל החברה וגם להרמת המסך של החברה, תוך חיוב אישי של פורטיסימו, שהיא הבעלים העיקריים של טלרד, והן של המנכ"ל. פורטיסימו היא בעלת השליטה בטלרד (בעלת 87% ממניות החברה). הדירקטוריון של טלרד מורכב משלושה דירקטורים שהם שותפים בפורטיסימו ומונו על ידה. יובל כהן יו"ר הדירקטוריון הוא בעל השליטה בעקפין בטלרד, ולגרסת התובע גם "מעורב חברתית ומשחק כדורגל עם מנהלי ועובדי טלרד...".
לגבי מר בוקשפן נאמר כי הוא מנהל ריכוזי שקבע את אופן התנהלות החברה, הוא הרוח החיה בטלרד, יוזם מהלכים, מעורב לפרטי פרטים בכל מהלך, בכל החלטה ובכל הוצאה של טלרד מעל 10,000 דולר.
בין הנימוקים המצדיקים לטענת התובע הרמת המסך של החברה, מציין הוא את העיכוב בהעברת כספים לחברת ביטוח במסגרת ביטוח המנהלים של התובע ולקרן השתלמות – חלק המעסיק וגם חלק העובד, שנוכה משכרו. לטענת ב"כ התובע בסיכומיה, מר בוקשפן הודה בחקירתו הנגדית כי טלרד הציגה בידיעה ובכוונה דיווחים כוזבים שלפיהם בוצעה הפקדת כספים בקופות, הן בתלושי השכר והן בטפסי 106 השנתי המיועד לרשויות המס. מדובר בהלנת שכר חוזרת ומשמעותית. רק עם פיטוריו של התובע הושלמו ההפקדות החסרות (כחודשיים לאחר הפיטורים) בערכם הנומינאלי. הנתבעים 1,2,3 עשו עושר שלא במשפט מכספי הקופות וההנהלה הבכירה של טלרד הופלתה לטובה.
מר בוקשפן העביר לעובדים מסרים לגבי המצב הקשה של טלרד, פיטר עשרות עובדים, הפחית שכר ועיכב כספי קופות לחלק מהעבודה ולא שילם לספקים. מאידך, במקביל, טלרד רכשה חברות בעלויות של עשרות מיליוני דולרים, מר בוקשפן חילק בונוסים להנהלת החברה ולעובדים, שכרו עלה מינואר 2012, הוא העלה לחלק מן העובדים את שכרם, מימן הוצאות שוטפות של פורטיסימו וגייס עובדים חדשים. כל זאת כאשר כספי הקופות עמדו בסיכון גבוה ובלתי סביר.
התובע טוען כי יש בכך כדי להצדיק הרמת מסך של החברה, וגם עתר לחייב בפיצויי הלנת השכר בגין הסכומים שהועברו באיחור לקופות/חברות הביטוח. לגישתו, פורטיסימו עשתה שימוש לרעה במסך ההתאגדות ופעלה בחוסר תום לב עת ידעה שטלרד מעכבת את כספי הקופות לחלק מעובדיה ועושה שימוש באותם כספים במשך 3-4 שנים.
אין חולק כי היו עיכובים משמעותיים בהעברת כספים לקופות (פנסיה, ביטוח מנהלים וקרנות השתלמות) של העובדים, עקב הקשיים שבהם הייתה שרויה טלרד. כפי שעולה מעדותו של מר חן, הדבר נבע מהקפאת התשלומים של אחד הלקוחות העיקריים של החברה (נורטל). ואולם, בסופו של יום כל הכספים הועברו ולא הוכח שנגרם נזק כלשהו לתובע (ראו עדות התובע ע' 39, ש' 6-7 לפרוטוקול הדיון). גם מר חן העיד, ועדותו לא נסתרה, כי לאחר הפיטורים העבירה הנתבעת את מלוא התשלומים לביטוח מנהלים ולקרן השתלמות, כאשר האיחור היה של חודשיים-שלושה חודשים בלבד.
אין התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר בגין האיחור בהעברת התשלומים עבור פנסיה/תגמולים, מאחר שנקבע כי הזכות לפיצויי הלנה נתונה לקופה עצמה ולא לעובד (ראו דב"ע נא 2-3 שפרה צח - דחף בע"מ, פד"ע כ"ב 462).
התובע אף לא הוכיח שהנתבעת פעלה באפליה בנוגע לתשלומים לעובדיה, שהמנהלים הבכירים קיבלו תשלומים על אף המצב הכלכלי והקיצוצים שנעשו משכר העובדים. הוכח שחולק בונוס, כאשר התובע עצמו מודה שהוא קיבל בונוס בסך 5,000 ₪, אך לא הוכח שהיה בכך מעשה של אפליה או העדפת חלק מהעובדים על פני האחרים.
חברה בעירבון מוגבל היא אישיות משפטית נפרדת ממנהליה ומבעלי המניות, בהתאם לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983.
העקרונות בעניין הרמת מסך הם:
"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כשנהוג במסחר של ימינו" (ראו דב"ע לח/3-52 ליאור ברגר ואח' - ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', 435 וחיבורה של ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי" (1967) וסקירתה ב"הפרקליט" כרך כ"ה עמוד 462)".
סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות) מקנה סמכות לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים הנסיבות המפורטות כדלקמן:
"....
(ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...".
המבחנים העיקריים הם מבחן "השימוש לרעה" במסך ההתאגדות, כאשר החברה נוסדה למטרת תרמית או כאשר לא התקיימה למעשה כל אישיות נפרדת והחברה שימשה כסות וצל לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבבו נכסי החברה ונכסיהם הפרטים ולא שימרו בידי החברה כל הון נפרד של נכסים. יישום החוק, וכן שימוש בעקרונות בדיני שליחות, מניעות, חובת הגילוי תום לב ושיקולי צדק הרחיבו את העילות המקובלות להרמת מסך התאגדות והגמישו את תחולתן.
עקרונות אלה שונים ואף גמישים יותר כאשר הנושה שבו מדובר הוא עובד החברה. זאת מאחר שהעובדים אינם מתקשרים רגילים בשוק המסחרי. כפי שנאמר בע"ע 1201/00, יהודית זילברשטיין - ערב חדש, אילת בע"מ (17.12.02):
"העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים בעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הביטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה
אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103)".
הוכח, כאמור לעיל, כי סכומים שנוכו משכר התובע (ועובדים אחרים) עבור ביטוח מנהלים וקרן השתלמות לא הועברו לייעדם. מצב דברים זה הוכר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כעילה מספקת להרמת מסך. כפי שנפסק, התנהלות זו מהווה "שליחת יד" בכספי העובד ועבירה לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר. על כן מדובר במקרה מובהק של מעשה תרמית המצדיק "הרמת מסך" ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם לא מתקיימות עילות נוספות (ראו ע"ע 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ, 9.01.03).
ואולם, נקבע כי ככל שהעילה היחידה להרמת המסך נובעת מניכויי שכר שלא הועברו לקופת הפנסיה, הרמת המסך וחיוב הבעלים באופן אישי יחולו אך ורק ביחס לרכיב זה (ראו פסק הדין של כב' השופטת רות בתע"א (ת"א) 5448/07 יורצ'נקו נ' אלי קליין תכשיטים בע"מ, 9.11.10 שאושר על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 14199-12-10 אלי קליין תכשיטים בע"מ נ' יורצ'נקו, 1.3.12).
במקרה של התובע, הוכח (בהתאם להודאתו) כי אין חוב בגין הפרשות לקופות וכל הסכומים הועברו, אמנם באיחור.
מעבר לכך לא הוכח שטלרד הוקמה למטרה פסולה. ההפך הוא הנכון, היא הוקמה לפני שפורטיסימו הפכה להיות בעלת מניות בה. לא הוכח כי נעשה שימוש באישיות המשפטית של טלרד כדי להונות נושים. כאשר נודע לבעלים ולאורגנים של החברה על המצב הכלכלי הקשה שנוצר כתוצאה מקריסת אחד הלקוחות העיקריים שלה, כונסה ישיבה של נושי החברה, המצב הוצג לעובדים, שהתבקשו להסכים להפחתת שכרם ונעשו הסכמים להסדר החוב עם רשויות המס. לא הוכח כי רכישת חברות בקשיים היה מעשה של "נטילת סיכון בלתי סביר ביכולת הפרעון של החברה לנושיה". נאמר שהמטרה הייתה לספק עבודה נוספת וכך לצמצם את פיטורי העובדים עד כמה שניתן.
ב"כ התובע הפנתה לפסק דין שניתן בעניין תע"א 4051/09 סולימני - טלרד נטוורקס בע"מ מיום 28.3.12. אולם לא היו שם נתבעים נוספים מלבד טלרד, ולא עולה מפסק הדין כי הייתה טענה, דיון או הכרעה בהרמת המסך של החברה.
בשל כל אלה, איננו סבורים שקמה הצדקה להרמת מסך של החברה וחיוב אישי של בעלי המניות או המנכ"ל.
43. עילות התביעה שכנגד
א. השבת תשלום בגין פיצויי פיטורים ושעות נוספות
לגבי רכיבים אלה של התביעה שכנגד התייחסנו במהלך הדין בתביעה. כפי שקבענו - לא קיימת הצדקה לחייב את התובע בהשבת הסכומים שקיבל בגין פיצויי פיטורים או שעות נוספות גלובאליות. רכיבי תביעה של התביעה שכנגד דינם להידחות.
ב. פיצוי בגין הפרה יסודית של הסכם העבודה
טלרד טוענת שהתובע הפר באופן בוטה ויסודי את סעיף 5 להסכם עבודה ואת נספח הסודיות עליו חתם בתחילת העבודה. פעילותו להקמת המיזם במהלך העבודה ומעשיו מהווים התנהלות חמורה והפרה יסודית של סעיפים רבים של הסכם העבודה ונספח הסודיות. בהתאם להסכם, אסור היה לתובע לעסוק בעבודה אחרת, גם באופן עצמאי, בין בשכר ובין שלא בשכר, ללא קבלת הסכמת החברה בכתב. הוכח שהתובע פעל במשך זמן ממושך להקמת חברה משלו, פייברסייף, תוך שהוא משקיע מאות שעות עבודה לצורך המיזם ועשה זאת ללא הסכמת טלרד.