הנתבעת הציגה מספר הודעות דוא"ל שנשלחו על ידי התובע בקשר למיזם בשעות העבודה, אשר שבגינן קיבל תשלום מטלרד. אולם בשום אופן לא הוכח כי התובע לא עבד עבור טלרד שעות נוספות, שעבורן קיבל תשלום "שעות נוספות גלובאליות" בתקופה של 18 חודשים שלפני פיטוריו (כפי שנדרש בתביעה שכנגד).
התקופה הנדרשת מבוססת על כך שהתובע שלח למר ינאי מסמך "כתב הויתור" שבו ביקש שהחברה תחתום שלא תהיינה לה תביעות לגבי המיזם הפרטי, כי המיזם "הוא פרי פעילות מחקר ופיתוח של 18 חודשים". זאת, על אף שבעדותו הודה התובע כי הוא עסק במיזם החל מחודש אוגוסט 2011 (קרי, כשנה).
הנתבעת עתרה לחייב את התובע בהשבת הסכומים שקיבל בגין שעות נוספות, בהתבסס גם על עילה להשבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט.
הגם שהוכח שהתובע ביצע עבודה פרטית בהיקף כלשהו במהלך שעות העבודה שדווחה לחברה כשעות עבודה עבורה - לא הועלו טענות כלפיו, על ידי מר ינאי או מי מטעם הנתבעת, על כך שהוא לא מבצע את התפקידים שהוטלו עליו, או שיש פגיעה בתפקוד, עד שלא התגלה דבר המיזם (מפי סלבה).
על כן לא הוכח שהתובע קיבל שכר עבור עבודה שלא ביצע או שקיימת הצדקה, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, לחייב אותו כאמור.
39. פיצוי בגין פגיעה בפרטיות של התובע – הפרת חובה חקוקה
ביום שבו התקיימה שיחת הבירור של התובע, הוחרם המחשב הנייד אשר שימש אותו בעבודתו. בכך נשללה ממנו גישה למחשב ולחומר שבו. יצוין כי תיבת דואר האלקטרונית של התובע בטלרד הייתה "תיבה מעורבת" (אין על כך מחלוקת).
ב"כ התובע טענה שבנסיבות העניין מתקיימים יסודות העוולות בדבר עיכוב נכס וגזל, בהתאם לסעיפים 49 ו-52 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) וכי מייד לאחר מכן פגעו בפרטיותו של התובע והפיצו דיבתו רעה במסדרונות טלרד ומחוצה לה.
כמו כן שללו מהתובע גישה לחומר הפרטי האישי שלו. במהלך השימוע הראשון הודיע התובע למר ינאי ולמר חן כי יש במחשב מיילים פרטיים, קבצים פרטיים, שהוא לא נותן אישור להסתכל בהם ואף הזהיר אותם, בשתי שיחות השימוע, מנזקים אפשריים.
לגרסת התובע הנתבעת פרצה למחשב ושינתה את הסיסמא, כדי לחסום גישה מרחוק. הנתבעים פרצו ועיינו בחומר הפרטי של התובע השמור במחשב ובמקביל חששו שהתובע ינסה להתחבר ויגלה כי מישהו פרץ לתוכו. לכן שינו את הסיסמא. לראיה - במהלך השימוע הראשון, כאשר התובע ביקש גישה לחומר הפרטי במחשב, הפנה אותו מר חן בטבעיות למר ינאי, שהוא מחזיק גם בסיסמא למחשב. כשהתובע הגיע לשימוע השני, לאחר שביקש לקבל את החומר הפרטי, הוא מצא את המחשב פרוץ, דלוק ופתוח. נוסף על האמור, פרטיות התובע הופרה כאשר כל תמונה שהוא ביקש להעתיק נבחנה על ידי מר ינאי, מר חן והטכנאי, והם הורו לטכנאי לפתוח קבצים פרטיים של התובע ללא הסכמתו.
מר בוקשפן העיד כי הוא הורה להפנות הודעות דוא"ל שמיועדות לתובע למנהל שלו – מר ינאי (ע' 68 ש' 29-30 לפרוטוקול הדיון).
התובע טוען להפרה נוספת מטעם הנתבעת ולפגיעה בזכותו לפרטיות, שאירעה לאחר שנלקח המחשב. בחודש אוקטובר 2012 אמרו הנתבעים לתובע שהם זקוקים למחשב והבטיחו לפרמטו מייד עם הגיעם לטלרד. המחשב הכיל חומר פרטי, מקצועי ושנוי במחלוקת, שנחשף אז, כאשר בהתאם להחלטה של כב' השופטת מאירי הטכנאי העתיק להתקן חיצוני את תוכנו.
בשל כל אלה טוען התובע לפגיעה בפרטיותו, שבגינה יש לחייב את הנתבעים בפיצוי.
הנתבעים השיבו כי התנהלותם בעניין התובע לאחר גילוי הקמת המיזם אינה מהווה פגיעה בפרטיותו ולחלופין עומדות להם ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות). במהלך שיחת הבירור, שהתכנסה בעקבות מידע שקיבלה החברה על המיזם שהתובע הסתיר ממנה, התובע התחמק מהשאלות שנשאל ולא סיפק מידע. אז הודיעה החברה לתובע כי המחשב ששימש אותו בעבודה והשייך לה יישאר במשרדי החברה, ונאסר עליו להשתמש בו. זאת לאחר קבלת ייעוץ משפטי. לאחר שגילתה הנתבעת בעקבות צו שיפוטי, את החומר שבהתקן, גילתה גם מסמכים וראיות על פעילות התובע להקמת המיזם.
מר ינאי הצהיר כי לאחר שנלקח המחשב, בישיבת הבירור, הוא נותר מאופסן וכבוי, ננעל ולא ניתנה לאף גורם – גם לא של החברה – גישה אליו. מר ינאי העיד כי טכנאי איפס את סיסמת המחשב כדי למנוע גישה אליו מרחוק והפעם הראשונה שהמחשב נדלק היתה ביום 1.8.12, בנוכחות התובע. אותה ישיבה מיום 1.8.12 נועדה להפריד בין החומר הפרטי ששייך לתובע לבין החומר ששייך לחברה. השיחה הוקלטה והוגש ממנה תמליל. מר ינאי העיד כי הגורמים בחברה היו מעוניינים לראות חומר המתייחס לחשדות כנגד התובע, אך היה ברור לו שאנשי החברה לא פתחו קבצים ללא אישור של התובע וללא נוכחותו. ב"כ הנתבעת רואים אישור לכך באמירה בשיחה שהוקלטה, שלפיה מר חן ביקש לחפש קבצים הקשורים לחברת "הליוס" – כאשר השם הנכון של החברה הוא "הליון". לדבריהם אילו היו פורצים למידע או לקבצים, היו יודעים את השם הנכון של החברה.
התובע התייחס לדברי סלבה בעדותו שלפיהם הוא ראה מחשב ישן עם מידע הקשור לפייברסייף, ומכאן שהחברה לא פרמטה את המחשב ששימש את התובע בעבודה. זאת למרות שמר חן העיד שאכן פרמטו את המחשב בהתאם להוראות בית הדין.
לא הוכח כי המחשב שראה סלבה הוא המחשב של התובע, כאשר היו ארבעה עובדי טלרד שהיו קשורים למיזם של התובע (התובע, סלבה, אלכסי ורון נוטה). כך שייתכן שהיה מידע הקשור לפייברסייף באחד המחשבים הנוספים, אשר שימשו את אותם עובדים. לכן, הצהרת הנתבעת כי המחשב שהיה של התובע רוקן מתוכן לא נסתרה.
ההלכה בשאלה שלפנינו כעת נקבעה בע"ע 90/08 טלי איסקוב ענבר נ' מדינת ישראל - הממונה על חוק עבודת נשים, 8.2.2011 (להלן – ענין איסקוב) שם פסקה כב' הנשיאה דאז השופטת נילי ארד את הדברים הבאים:
"חדירת המעסיק לתכתובת האישית של העובד ולתוכנה בתיבה האישית, או המעורבת, אינה מותרת אלא בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן ביותר המצדיקות זאת כגון חשש רציני, או ביסוס סביר לפעילות פלילית או other wrongdoings של העובד, ובכפוף לתנאים המצטברים הנדרשים לעניין לרבות עקרונות לגיטימיות, מידתיות, צמידות למטרה, שקיפות והסכמה מדעת ומרצון חופשי.
עם זאת, זכותו של העובד לפרטיות אינה עומדת לו באופן מוחלט. ומושפעת אף היא, מטיבו של מקום העבודה, המדיניות במקום העבודה, סביבת העבודה, דרישות התפקיד, הדרישות לאי הפרת החוק בהתנהלותו של העובד, החובות המוגברות החלות על צדדים ליחסי עבודה וכל כיוצ"ב. לפיכך, ובשים לב לאופיו ה"מעורב" של השימוש במרחב הווירטואלי, שהוא כאמור, לצרכי עבודה ולצרכיו האישיים של העובד גם יחד, יש לאזן בין התנהלותו של העובד בתיבה האישית או המעורבת וההגנה הנדרשת על פרטיותו בתכתובת אישית, לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק בהגנה על מקום העבודה.
...
על האמור נוסיף, כי אין להתיר קבילותן של הראיות לפי סעיף 32 סיפא לחוק הגנת הפרטיות. מכלול נסיבות העניין, לרבות טענות החברה כי החדירה לתכתובות האי-מייל האישיות של המערערת נועדה להשגת ראיות המבססות אמיתוּת גרסתה, אין בהן כדי להוות "טעמים שיירשמו להשתמש בחומר" הַפָּסוּל לפי שיקול דעתו של בית הדין, ללא הסכמה ובהעדר ההגנות והפטורים המצדיקים פגיעה בפרטיות לפי עקרונות הדין החל והמשפט המשווה. זאת, משלא הוכח צורך דחוף אשר חייב חדירה לתוכן תכתובת האי-מייל של המערערת בכלל, ולתכתובות האישיות שלה, בפרט. מה גם, שניתן היה להשיג את הראיות בדרך אחרת ובאמצעים אחרים פוגעניים פחות".
על פי ההלכה שבעניין איסקוב יש לאזן בין התנהלות העובד בתיבה האישית או המעורבת וההגנה הנדרשת על פרטיות בתכתובת אישית, לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק בהגנה על מקום העבודה. גם אם מתעורר חשש אמיתי לפעילות מזיקה או פלילית מצד העובד, עדיין יכולת המעסיק לחדור לתיבת הדוא"ל מוגבלת וכפופה לעקרונות הלגיטימיות, מידתיות, וצמידות למטרה. על כן יש צורך בבקשה ובקבלת הסכמת העובד, או להבדיל בפניה בהליך מתאים לקבלת צו אנטון פילר.
במקרה שלפנינו המעסיק לקח מהתובע את המחשב שניתן לו לצורכי עבודה בשל חשש מפעולה בלתי חוקית ונוכח התנהגותו בישיבת הבירור, שבה הכחיש לחלוטין כל מעורבות במיזם – הכחשה שהייתה שקרית. מכאן שפעולת ההחרמה הייתה חוקית וסבירה, נוכח הנסיבות. לא הוכח שהמחשב נפרץ או שהנתבעת חדרה לדואר פרטי של התובע. יצוין שהתובע היה רשאי לפנות לבית הדין בבקשה כפי שעשה על מנת לקבל את החומר הפרטי שלו – אך עשה זאת רק כ-20 ימים לאחר מכן.
אם נעשתה פעולה זו או אחרת כדי לבדוק אם התובע פגע באינטרסים של החברה, דרך גזל של סוד או תחרות לא הוגנת, קמות לנתבעת ההגנות הקבועות בסעיף 18(2)(ב) וכן 18(2)(ג) לחוק הגנת הפרטיות, שלפיהן הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הוטלה על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה, או לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע.
אנו סבורים שהחברה נקטה באמצעים סבירים לצורך הגנתה, שהם לקיחת המחשב ואיפוס הסיסמא, כך שהתובע וגם נציגי החברה לא יכלו לגשת לחומר שבמחשב (גם לא "מרחוק").
אי לכך אין לחייב את הנתבעת בפיצוי על הנזק שנגרם לתובע, לגישתו, כתוצאה מפגיעה בפרטיותו בנוגע לחומר שבמחשב אשר שימש אותו בעבודתו.
40. פיצוי בגין גרם הפרת חוזה
לדברי התובע החממה הטכנולוגית ביקשה ממנו מכתב מטלרד על כך שאין לה כל התנגדות או דרישות הקשורות למיזם, על מנת "להסיר את עננה שהציבה טלרד מעל ראשו". התובע פנה למר ינאי ולמר חן וביקש שיפעלו לחתימה על המכתב והסביר להם כי סירוב יוביל לסיכול המשך בחינת השתתפותו בפרויקט, ויפגע אנושות בעיסוקו היות וקשה לאדם בגילו למצוא עבודה. לאחר כמה שבועות הודיע לבסוף מר בוקשפן ביום 21.8.12 כי המכתב המבוקש לא ייכתב.
לאחר מכן, ולגרסת התובע כתוצאה מאי הגשת המכתב, הוא קיבל מהחממה הודעת ביטול שלפיה "הגענו למסקנה שלא נכון עבורנו להיכנס להשקעה שבמסגרתה קיים סיכוי, אפילו קטן, שהחברה ו/או היזמים יסתבכו מבחינה משפטית. בשורה תחתונה – נוכל להתקדם אך ורק עם מכתב מפורט מטלרד".
ב"כ התובע טענה שבנסיבות העניין מתקיימים יסודות עוולת "גרם הפרת חוזה" לפי סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין. כתוצאה מהסירוב לחתום על המכתב המבוקש, נגרם ביטול ההליך ובכך גם הופרה חובת תום הלב המוגברת ביחסי עובד-מעסיק.
לשיטת התובע נימוקי החברה לסירוב – תחרות בעסקי טלרד וכן שהרעיון שייך לטלרד – לא היו מוצדקים. מר בוקשפן שלל מהתובע את זכותו לעבוד במסגרת החממה ללא כל צידוק ועל אף שהפעילות בחממה אינה מתחרה עם פעילות טלרד, תוך שהוא פוגע בהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק.
עוולת "גרם הפרת חוזה" הוגדרה בסעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כך:
"(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".
בפסק הדין ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4), 314, נקבע:
"חמישה הם יסודותיה של עוולת גרם הפרת החוזה, הקבועה בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין: חוזה מחייב כדין, הפרת חוזה, גרימת הפרה, ביודעין, והיעדרו של צידוק מספיק. בחינת המסכת העובדתית בתיק שלפנינו מעלה כי נעדר ממנה היסוד של הפרת חוזה, ולכן אין לנו צורך להידרש ליתר יסודות העוולה.
...די בכך שאין מחלוקת כאמור בדבר העובדה שההתקשרות על-פי החוזה בוטלה כדין. בית-משפט זה כבר פסק, מפי השופט ד' לוין, במקרה שהדין העניק בו למתקשר זכות ביטול, כי "תנאי שבלעדיו אין לקיומה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא פעולה של הפרת החוזה", וכי "הפרה כזו אינה מתקיימת אם וכאשר בוטל חוזה כדין" (רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער, בעמ' 427-426).
אף פרופ' נ' כהן, אשר מציעה לשקול את הרחבת האחריות בגדרי העוולה גם למקרים שבהם לא הופר החוזה, אלא רק נפגעה הציפייה של אחד הצדדים לחוזה, קובעת כי כאשר בעל "חירות לבטל חוזה" מפעיל את חירותו באופן לגיטימי, יהא המתערב ביחסים החוזיים פטור (נ' כהן "גרם הפרת חוזה" דיני הנזיקין – העוולות השונות, בעמ' 91)".
(ההדגשה לא במקור)
במקרה שלפנינו לא מתקיימים כל התנאים הקבועים בהוראת סעיף 62 לפקודת הנזיקין.
א. לא קיים חוזה מחייב בין התובע לבין החממה הטכנולוגית. מעיון במסמך שצירף התובע עולה כי הוא הוגדר כ"non-binding document" שנועד לצרכי משא ומתן בין הצדדים. במסמך ההבנות נקבע שחוזה מחייב ייחתם תוך 60 ימים ממועד החתימה על המסמך. התובע אישר בעדותו כי לא נחתם הסכם (ראו ע' 19 לפרוטוקול הדיון) אלא דובר ב"בדיקת ייתכנות".
ב. החוזה לא הופר מאחר שהחממה הייתה רשאית לבטל את ההליכים, שלא הבשילו לכדי הסכם.
ג. היה צידוק שלא לחתום על המסמך כפי שביקש התובע, משמדובר במיזם שעליו עבד במשך תקופה של כשנה מבלי ליידע על כך את המעסיק, ובוודאי מבלי לבקש את אישורו.
ד. אין כל מקור חוקי המחייב את טלרד ו/או את המנכ"ל לחתום על מסמך כלשהו, שאינו קשור לעבודתו בטלרד, עבור התובע.
מעבר לכך התובע לא הביא ראיות פוזיטיביות (למעט עדותו) על כך שהסיבה שבגינה הודיעה החממה הטכנולוגית שאינה ממשיכה עם המיזם, היא סירובה של טלרד למסור לתובע את המסמך המבוקש.
בשל כל אלה אין לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין גרם הפרת הסכם.
41. פיצוי בגין לשון הרע
הטענה המתייחסת להפרת חוק איסור לשון הרע מופנית כלפי מר ינאי, כאשר ה"פרסומים" המהווים, לגרסת התובע, הפרת החוק הם אלה:
א. אמירה לסלבה, לפני שיחת הבירור, שלפיה "אורי בעבודה שלו עושה דברים, איזשהו פרטיים... עושה איזשהן קומבינות עם איזשהם לקוחות, מקבל איזשהן מתנות מלקוחות האלה", אמירה שאישר סלבה בשיחה עם התובע שהוקלטה (ותמליל ממנה הוגש לבית הדין).
ב. אמירת מר ינאי לסלבה כי תפוקתו של התובע ירדה.
ג. אמירה למר אמיר דייג בנוגע לסיבת פיטורי התובע כי "הייתה איזושהי בעיה של אמינות, משהו כזה, משהו שצריך לחתוך מהר".
ד. פרסום לחברת הליון שלפיו התובע פנה אליה לא בשם טלרד - פרסום שנועד לבזות ולהשפיל את התובע בקרב הספקים של טלרד.
ה. פרסום שהתובע פוטר "מהרגע לרגע" וחיפשו לו במחשב, למנהל של חברה בשוק התקשורת, שוק שבו נדרש התובע לחפש עבודה לאחר פיטוריו.