איני סבור כי מקרה זה ראוי לביטול והשבה, אלא לפסיקת פיצוי. דומה כי הדרישה לביטול והשבה, אינה מתאימה למקרה דנן, בדומה למקרה אחר אשר נדון אך לאחרונה - ע"א (נצ') 54903-05-15 טרנד קאר בע"מ נ' טל דייסי (ניתן ביום 1.10.2017)), הדברים נכונים על אחת כמה וכמה כאשר חרף ההטעיה (שאין להקל ראש בחומרתה) ויתרה התובעת על בדיקת המכונית בפועל, בדיקה אשר יכולה הייתה למנוע את הרכישה הלא-רצויה, ולמעשה נטלה על עצמה סיכון מסוים, שגם אם אינו מאיין את הפרת חובת הגילוי, מצדיק התייחסות אחרת בהקשר זה. כמו כן, התובענה עוסקת במישור הנזיקי-חוזי, ואינה תביעה לביטול הסכם (גם אם נכלל העניין כסעד חלופי בחלקים מכתבי הטענות).
ומהו הפיצוי הראוי (כחלף להשבה אשר לגישתי אינה מתאימה למקרה זה)? לגישתי הפיצוי הראוי אמור לקחת בחשבון בעיקר את כל השאלות הללו: מהו ערכה של המכונית, מבחינה מסחרית, כרכב שעבר שיקום לאחר "אובדן להלכה"? מהי ההשלכה על ערך המכונית כאשר מדובר במנוע תחליפי שאינו המנוע המקורי ולא ידוע מה ההיסטוריה של אותו מנוע ככל שיובא (ראה לעניין זה, תשובות השמאי)? מהו המחיר שהיה מסכים, אם היה מסכים, רוכש פוטנציאלי, לשלם עבור המכונית עת שהגיע מנהל התובעת יחד עם בנו לרכוש את המכונית, לאחר שהיה מקבל את כל המידע הרלוונטי? מהו המחיר שהיה מנהל התובעת מסכים לשלם באותן נסיבות? מהו הסכום העודף ששילשל הנתבע לכיסו כתוצאה מההטעיה, וכמה פחות היה מקבל לו היה מגלה את המידע הנדרש?
מעיון בפסיקה רלוונטית (ובשנה האחרונה - ת"א 23728-10-15 אלטון נ' קרסו מוטורס בע"מ מיום 20.7.2017, ת"א 58218-05-15 פרנסיס נ' רן ציון ליסינג והשקעות בע"מ ואח' מיום 22.8.2017, ת"א 14223-09-12 אבו סנינה נ' דוד לובינסקי בע"מ מיום 1.6.2017, ת"א 62011-06-13 סגל ואח' נ' דומיקאר בע"מ ואח' מיום 10.5.2017 ועוד), ולאחר שקילת השאלות הנזכרות לעיל, סבורני כי התוצאה הראויה, אשר מפצה במישור הנזיקי את התובעת, מצדיקה פסיקת פיצוי בסך של 40,000 ש"ח (בהתחשב בסכום אשר שולם על ידי התובעת עבור רכישת המכונית).
הסכום כאמור, מבטא את הקושי במכירת המכונית בעתיד, מורת הרוח מהסתרת מידע שהיה ידוע בוודאות, והמחיר אותו הייתה מסכימה התובעת לשלם, לו הייתה מודעת למכלול הנתונים. אכן מדובר בשיעור משמעותי, אולם ראוי כי הפיצוי הנזיקי/חוזי יכלול גם אלמנט מינורי של הרתעה מסוימת, ולא רק השבת המצב לקדמותו.