101. לאלימות היבט נוסף. ההחלטה של שר התחבורה הינה לסגירה חלקית של רחוב בר-אילן לתנועה בשבת. ראינו, כי בכל הנוגע לתנועה מחלק אחד של העיר לחלק אחר של העיר, החלטה זו מאזנת כראוי את השיקולים הנוגדים. כפי שציינתי, סגירה מלאה של הרחוב לתנועה בשבת פוגעת בחופש התנועה מעבר למידה הדרושה. על-כן, סגירתו של רחוב בר-אילן לתנועה בחלק משעות השבת מבוססת על כך שהרחוב יהא פתוח בחלק אחר של שעות השבת. אם תימשך האלימות של התושבים החרדים, ישפיע הדבר על חופש התנועה ברחוב בר-אילן בשעות שבהן הרחוב פתוח לתנועה. תושבים חילוניים עשויים להימנע מלנסוע ברחוב בר-אילן מחששם לאלימות כלפיהם. אם אמנם כך יקרה, כי אז יתערער האיזון העדין אשר ההחלטה לסגירה חלקית של הרחוב מבוססת עליו. במצב דברים זה, לא יהא מנוס מפתיחתו של רחוב בר-אילן לתנועה מלאה בשבת, תוך אכיפה קפדנית של החוק על-ידי המשטרה.
סובלנות
102. הסובלנות היא אחד מערכיה של ישראל כמדינה דמוקרטית. מכוחה של הסובלנות, יש מקום להכיר בפגיעה בזכויות האדם כדי להגן על רגשות האדם, ובהם רגשות של דת ושל אורח חיים דתי. הסובלנות היא גם אחד מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. עמד על כך השופט אלון, בציינו:
"זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד ואחד, כל קבוצה וקבוצה, לפי דעתם ולפי השקפת עולמם. וזה סודן הגדול של הסובלנות ושל ההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של הבעת הדעה לכל אחד ואחד ולכל ציבור וציבור..." (פרשת ניימן [18], בעמ' 296).
--- סוף עמוד 78 ---
הסובלנות משמשת אמת-מידה לאיזון ראוי בין ערכים אחרים, המתנגשים בינם לבין עצמם. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:
"...הסובלנות מהווה מטרה ואמצעי גם יחד. היא מהווה מטרה חברתית בפני עצמה, אשר להגשמתה צריכה כל חברה דמוקרטית לשאוף. היא משמשת אמצעי ומכשיר לאיזון בין מטרות חברתיות אחרות וליישובן, מקום שאלה מתנגשות זו בזו" (ע"א 294/91 הנ"ל [19], בעמ' 521).
ובפרשה אחרת הוספתי:
"הסובלנות היא מטרה ואמצעי גם יחד. היא מטרה חברתית, שאליה יש לשאוף. היא אמצעי לאיזון בין מטרות חברתיות אחרות..." (ע"א 105/92 הנ"ל [20], בעמ' 211).
אך כלום יש לגלות סובלנות כלפי מי שאינו סבלן? בעתירות שלפנינו שמענו, לא פעם, את הטענה, כי התושבים החרדים אינם מגלים סובלנות כלפי התושבים החילוניים. אין הם מוכנים לכל ויתור, המונח ביסוד הסובלנות. כדוגמה לכך מובאת דחייתם את הצעתנו בעניין סגירתו של רחוב ים-סוף. התחושה הינה – כך נטען בפנינו – כי הסובלנות היא חד-סטרית; כי היא משמשת לחוגים החרדים אמצעי לקבל, בלא ההדדיות שבלתת.
103. אין לכחד כי לטיעונים אלה יש עיגון מסוים בתשתית הראייתית שהונחה בפנינו. הסירוב לכל ויתור ברחוב ים-סוף הוא קשה. אמת, מן הראוי לה לסובלנות, שתהיה הדדית. עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו:
"...הסובלנות והסבלנות אינן נורמות בעלות מגמה חד-סטרית, אלא הן נורמות היקפיות ורב כיווניות... סובלנות אינה סיסמה לצבירת זכויות, אלא אמת מידה להענקת זכויות לזולת... סובלנות חייבת להיות הדדית. מפגנים כוחניים השאובים לעתים מנוהגיהן של חברות אלימות, ממערב או ממזרח, אינם הולמים אותה" (פרשת הופמן [39], בעמ' 354).
אך מה הדין אם בחברה ישנם גורמים שאינם סובלניים? האם כלפיהם הסובלנות אינה פועלת? לדעתי, עלינו להיות עקביים בתפיסותינו הדמוקרטיות. על-פי תפיסתה של הדמוקרטיה, הסובלנות המדריכה את בני החברה היא הסובלנות כלפי הכול – גם כלפי חסר הסובלנות. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:
--- סוף עמוד 79 ---
"...המשטר הדמוקרטי מבוסס על סובלנות... זו סובלנות למעשי הזולת ולדעותיו. זו סובלנות גם כלפי חוסר הסובלנות. בחברה פלוראליסטית כשלנו הסובלנות היא הכוח המאחד אותנו והמאפשר לנו חיים משותפים..." (בג"ץ 399/85 הנ"ל [25], בעמ' 276-277).
עלינו להיות סובלניים גם כלפי מי שאינו סובלני כלפינו. זאת, משום שלא נוכל אחרת; זאת, משום שאם לא נהיה סובלניים כלפי חסר הסובלנות, נערער את הבסיס לקיומנו המשותף. קיום זה מבוסס על מגוון דעות ותפיסות, לרבות השקפות שאינן נראות לנו כלל, ובהן ההשקפה כי הסובלנות אינה הדדית.
ביקורת שיפוטית
104. שר התחבורה ניצב בפני "מקרה קשה". עמדו בפניו כמה דרכי פעולה חוקיות. הוא רשאי היה להחליט – לאחר שנטל את סמכותו של המפקח על התעבורה – להמשיך במצב הקיים. רחוב בר-אילן היה נשאר פתוח לתנועה. הייתה זו החלטה ראויה. היא הייתה מאזנת באופן ראוי את השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. אך שר התחבורה החליט אחרת. הוא החליט לסגור חלקית את רחוב בר-אילן לתנועה בשבת. הוא היה רשאי לעשות כן בכל הנוגע לשימוש ברחוב בר-אילן כדרך עורקית ללא גישה ישירה לשימושי קרקע גובלים. החלטתו נופלת למיתחם הסבירות. בנסיבות אלה, אין מקום להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. השאלה אינה כיצד הייתי נוהג, אילו הייתי מפקח על התעבורה בדרכים. השאלה הינה אם שר התחבורה נהג כפי שמפקח סביר על התעבורה רשאי היה לנהוג. תשובתי על שאלה זו היא בחיוב. לא כן לעניין השימוש ברחוב בר-אילן כדרך עורקית, שיש בה גישה לשימושי קרקע גובלים. בעניין זה נפגם ההליך המינהלי. בעניין זה ההחלטה חורגת ממיתחם הסבירות. לגביה אין מנוס מהתערבותנו.
סוף דבר
105. דרך ארוכה עברתי ברחוב בר-אילן. דרך חתחתים היא. המקרה אינו פשוט. המקרה קשה במישור המשפטי. הדמוקרטיה החוקתית מתלבטת בטיפולה בזכויות אדם, הנפגעות בשל הרצון להגן על רגשות אדם. נדרש איזון עדין בין שיקולים נוגדים, והאיזון אינו פשוט כלל ועיקר. המקרה הוא קשה במישור החברתי. הניסיון להגיע להסכם ולפשרה נכשל. הפתרון חייב להימצא בשפיטה ובהכרעה. על כך יש להצטער. אך – בלשונו של הנשיא לנדוי בפרשת דויקאת [3], בעמ' 4 – "...זה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים".
--- סוף עמוד 80 ---
התוצאה
106. התוצאה המתבקשת הינה אפוא זו: בכל הנוגע להסדרת התנועה מקצה אחד של העיר לקצה האחר של העיר, נמצאה לרחוב בר-אילן חלופה סבירה. בנסיבות אלה, סגירתו החלקית של רחוב בר-אילן בשעות התפילה, שנקבעה בהחלטת השר, מאזנת כראוי בין חופש התנועה לבין רגשות הדת ואורח החיים הדתי של התושבים החרדים הגרים בשכונות הסובבות את רחוב בר-אילן. על-כן, אילו לא התעוררה כל בעיה באשר לתושבים החילוניים המתגוררים בשכונות החרדיות הסובבות את רחוב בר-אילן – הם ומשפחותיהם – הייתי דוחה את העתירה, ומבטל את הצו-על-תנאי. זאת, כמובן, ובלבד שיקוימו שלושת התנאים שעליהם עמדתי. תנאים אלה הם: ראשית, הצירים החלופיים פתוחים לתנועה בשבת; שנית, רחוב בר-אילן פתוח לתנועה בשבת בשעות שבהן לא חל איסור הנסיעה בו, והכול בלא שיופרע על-ידי שימוש באלימות; שלישית, רחוב בר-אילן פתוח לתנועה בשבת, גם בשעות האיסור, לרכב ביטחון ולרכב חירום. אך המצב העובדתי הוא שונה. קיימת בעיה בכל הנוגע להסדרת התנועה של התושבים החילוניים המתגוררים בשכונות החרדיות – הם, בני משפחתם וקרוביהם וכן התושבים החילוניים הבאים לבקר את התושבים הדתיים בשבת, בלי שאלה האחרונים מלינים על חילול השבת. עניינם של אלה לא הובא בחשבון כלל. לא הונחה לגביהם תשתית עובדתית ראויה. ההחלטה של שר התחבורה, ככל שהיא נוגעת להם, נתקבלה מתוך פגיעה בסדרים הראויים של ההליך המינהלי. החלטת שר התחבורה אינה מבחינה בין סוגי האוכלוסיה הללו. רחוב בר-אילן נסגר חלקית לכל תנועה בשבת. בנסיבות אלה, אני מציע לחבריי לדחות את העתירה בבג"ץ 5434/96 ולהפוך את הצווים-על-תנאי בבג"ץ 5016/96, 5025/96 ו-5090/96 מוחלטים, במובן זה שהחלטתו של שר התחבורה לסגור חלקית את רחוב בר-אילן תתבטל והעניין יחזור אליו לקבלת החלטה חדשה. בהחלטתו החדשה יביא שר התחבורה בחשבון באופן אופרטיבי גם את האינטרסים של התושבים החילוניים הגרים בשכונות העוטפות את רחוב בר-אילן ושל מבקריהם, כאמור בפסק-דיננו. השיקול האמור ייעשה על יסוד תשתית עובדתית ראויה ועל יסוד התנאים שעמדו בבסיס פסק-הדין והמפורטים בו.
בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.
--- סוף עמוד 81 ---
השופט ת' אור
שר התחבורה החליט על סגירת קטע של 1.2 ק"מ בכביש העובר ברחוב בר-אילן בירושלים לתנועת כלי רכב בשעות התפילה בשבתות ובמועדי ישראל. האם החלטה זו הייתה כדין? זו השאלה העומדת לדיון ולהכרעה בעתירות שבפנינו.
פתח דבר
1. פסק-דיני זה נכתב קודם שהייתה לי הזדמנות לעיין בפסק-דינו של חברי הנשיא. חברי הנשיא הרחיב בהשתלשלות העובדות וההליכים ולא אחזור על אלה. מלכתחילה עמדתי רק על העובדות אשר יש בהן חשיבות להצגת עמדתי. לאחר העיון בפסק-דינו של חברי הנשיא הוספתי שלוש הערות קצרות, אשר נראו לי חשובות להבהרת עמדתי, תוך ציון שאלה מתייחסות לדברים שאמר חברי הנשיא בפסק-דינו.
2. אומר בגילוי לב: מעדיף הייתי לו היה נמצא הסדר בין כל הגורמים המעורבים במקרה שבפנינו, אשר ייתר את הכרעתו של בית-משפט זה. ברוח זו באה המלצתנו להקמת ועדה אשר תצליח אולי להביא לפשרה ולאמנה חברתית בין כל הגורמים המעורבים, בלי שיהיה צורך שנחליט בעתירות שבפנינו. לדאבוני, לא נסתייע הדבר. עוסקים אנו בנושא המצוי במחלוקת ציבורית קשה. תהיה החלטת בית-משפט זה אשר תהיה, יהיו נפגעים ובלתי מרוצים. אין פסק-דין שיוכל להשביע את רצון כל הצדדים כולם. ככל שנמלא חובתנו השיפוטית ונבחן את החלטת שר התחבורה (להלן – השר) על-פי אמות-המידה המשפטיות המקובלות של ביקורת מעשה המינהל, צפויים אנו לביקורת מכיוון זה או אחר. הביקורת תהיה, כמקובל במקומותינו, של תוצאת פסק-הדין, או של התוצאה שאליה יגיע חבר זה או אחר של ההרכב היושב לדין. ופרט ליחידים, לא תהיה התייחסות להנמקה ולביסוס המשפטי של דעה זו או אחרת של חברי ההרכב. מורגלים אנו בכך, כשלפסיקותיו של בית-משפט זה יש השלכות על תחומים פוליטיים או חברתיים רגישים.
על-אף הידיעה כי כך עלול לקרות, אין אנו בני-חורין למשוך ידינו, ולהימנע מלהכריע בעניין אשר התגלגל לפתחו של בית-משפט זה ואשר דורש הכרעה שיפוטית. ככל שקשה המלאכה, וככל שצפויה הביקורת של אלה שטענותיהם לא יתקבלו, אין לנו אלא למלא את חובתנו לפסוק על-פי הדין, וליישמו על עובדות המקרה, כל אחד מאתנו לפי מיטב כושר שיפוטו והבנתו ועל-פי מצפונו.
ועתה, להכרעתי בשאלה שבפנינו.
--- סוף עמוד 82 ---
רחוב בר-אילן
3. חשיבותו של רחוב בר-אילן כעורק תעבורה נמצאת במוקד הדיון בתיק זה, ומהווה מפתח להכרעה בעניין. ענייננו בכביש העובר ברחוב בר-אילן. הכביש מחבר את חלקה הצפוני-מזרחי של ירושלים עם חלקה המערבי ועם הכניסה לעיר. כעולה מתצהיר המפקח על התעבורה מיום 12.7.1996, מדובר בכביש אשר "ראשיתו בסמוך לכניסה לעיר, עבור דרך שכונות בעלות צביון חרדי השוכנות לשוליו, וכלה בשכונות השוכנות בצפונה של העיר" (סעיף 5 לתצהיר). המדובר בכביש רחב, אשר יש בו שני נתיבי נסיעה לכל כיוון, ובחלקו אף שלושה נתיבים.
אין מחלוקת, כי הכביש הוא אחד הכבישים המרכזיים אשר בירושלים. הכביש משמש את הבאים לירושלים מחוץ לעיר, וכן את המתגוררים בשכונות המערביות של העיר, כמו בית הכרם, קריית יובל וקריית מנחם, כדי להגיע לחלקה הצפוני-מזרחי של העיר. בתוך כך משרת הכביש את החפצים להגיע מן השכונות המערביות ומהכניסה לעיר אל הר הצופים, ולמוסדות הציבוריים השוכנים בו, ובהם בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית. הכביש משמש גם את התושבים בשכונות הצפון-מזרחיות שבעיר – גבעת שפירא, פסגת זאב, רמת אשכול – המבקשים להגיע לחלקה המערבי של העיר או לצאת את העיר.
אין בפנינו נתונים מדויקים על ההיקף הכולל של האוכלוסיה שאותה משרת הכביש. עם זאת, אין חולק על כך כי השכונות אשר תושביהן משתמשים בכביש הן שכונות גדולות. ביניהן שכונות הנמצאות בהמשכו של הכביש שלאחר רחוב בר-אילן. המדובר הוא בשכונות שבהן מתגוררים עשרות אלפי תושבים, אם לא למעלה מכך.
4. בשל האוכלוסיה הרבה שאותה משרת הכביש ובשל רוחבו, היקף התנועה בכביש זה הוא מסיבי. על הנתונים המספריים הפרטניים הנוגעים להיקפי התנועה הזורמת בכביש עמד מר מיכאל נקמן, המשמש כמנהל האגף לתחבורה ושירותי הנדסה בעיריית ירושלים, במכתב מיום 6.10.1996, לוועדת צמרת. מן הנתונים עולה, כי בימי שבת – קרי, בפרק הזמן שתחילתו עם כניסת השבת וסיומו עם יציאתה – עובר במקום מספר גדול ביותר של כלי רכב. על-פי המדידות שנעשו, עברו בכביש בתקופה שבין 1.1.1996-30.3.1996 13,216 כלי רכב בממוצע ביום שבת. זהו חלק משמעותי – 27.1% – מהיקף התנועה הממוצע במקום בימי חול באותה תקופה.
הנתונים לתקופה שבין 1.4.1996-30.6.1996 דומים. באותה תקופה, המספר הממוצע של כלי הרכב שעברו במקום ביום שבת הוא 13,714. מספר זה מהווה מעל
--- סוף עמוד 83 ---
28% ממספר כלי הרכב אשר עברו במקום בממוצע בימי חול באותה תקופה. יוער עוד, כי על-פי המדידות שנעשו, המספר הממוצע של כלי הרכב העוברים במקום בשבתות בזמני התפילה הוא 5,626 לתקופה שבין 1.1.1996-30.3.1996, ו-5,762 לתקופה 1.4.1996-30.6.1996.
אציין, כי במדידות שנעשו בתקופה נוספת, שבין 1.7.1996-27.7.1996, נפח התנועה בימי חול עלה, בעוד נפח התנועה הממוצע בשבתות ירד. איני סבור, כי הנתון של ירידת נפח התנועה בשבתות בתקופה זו צריך להיות מובא בחשבון בהכרעתנו. כפי שציין המפקח על התעבורה, מר לנגר, בדבריו בישיבת בית-המשפט ביום 15.8.1996, "היום אחרי תקופה של אלימות ארוכה יש הרבה אנשים שחוששים לנסוע בו ונמנעים לנסוע בו... ולכן הספירה היום בשבתות האחרונות היא לא רלוונטית כי היא נעשית תחת אילוצים שהם לא במהלך התחבורתי התקין, אני לא הייתי יכול ללמוד משהו מספירות שהן תחת לחץ" (עמ' 8-9 לפרוטוקול). לכך הייתי מוסיף, שזה שנים מספר ידועה בציבור הרחב המחלוקת סביב רחוב בר-אילן ורבים נמנעים מלנסוע בו בשבתות בשל התופעות שליוו מחלוקת זו. מכך עולה, שגם המדידות במחצית הראשונה של שנת 1996 אינן משקפות במלואן את נפח התנועה הריאלי ברחוב זה בשבת, אם ההפגנות וזריקות האבנים בו תיפסקנה.
5. רחוב בר-אילן הינו אפוא כביש עורקי שהתנועה בו רבה, וכך אף בימי שבת. העובדה כי מדובר ברחוב עורקי עולה גם ממכתבו הנ"ל של נקמן, וכן ממכתבו של מר לנגר, המפקח הארצי על התעבורה מיום 29.11.1994 אל ראש-העירייה של ירושלים מר אולמרט, מכתב שעוד ידובר בו. אף בדבריו בפנינו התייחס מר לנגר אל רחוב בר-אילן כעורק תחבורה ראשי. המדובר אפוא ברחוב ראשי, המחבר חלקים חשובים של ירושלים, ואשר משמש קבוצות גדולות של אוכלוסיה, ואשר היקפים גדולים של אוכלוסיה עושים בו שימוש, גם בשבתות.