פסק דין (חבות)
רקע
--- סוף עמוד 1 ---
התובע מר אורי רפאלי ז''ל (להלן: "התובע ו/או מר אורי רפאלי ז''ל "), היה שותף ב-25% בשותפות שהוקמה עם הנתבע 2 - מר ניסים עדיקא (להלן: "הנתבע 2" ו/או "ניסים עדיקא"), שהחזיק 50% בשותפות, כאשר 25% הנוספים היו בבעלותה של הגב' לילה רפאלי, אמו של התובע.
השותפות הוקמה לצורך ניהול בית-קפה "נאוה" בירושלים (להלן: "בית הקפה" או "קפה נאוה").
ביום 20.12.2004 הגיש התובע תביעה זו, בה עתר למתן סעד הצהרתי לצד סעדים כספיים בסכום של – 6 מיליון ש''ח.
הנתבע 1, עו''ד מ. שניידר (להלן: "עו''ד שניידר" ו/או "כונס הנכסים" ו/או "הנתבע 1") אשר משרדו ייצג את הנתבע 2. עו''ד שניידר אף מונה כאחד מכונסי הנכסים על הנכס - בית הקפה, במסגרת סכסוך שפרץ בין השותפים - התובע והנתבע 2.
הנתבע 2, ניסים עדיקא, היה כאמור שותף בבית הקפה.
הנתבע 3, עו''ד ר. ויינברג (להלן: "הנתבע 3" ו/או "עו''ד וינברג"), שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה, כעו''ד שכיר במשרדו של הנתבע 1.
הנתבע 4, עו"ד יעקב לוי (להלן: "עו''ד יעקב לוי" ו/או "כונס הנכסים" ו/או "הנתבע 4"), ייצג את התובע בהליך הבוררות ובהליך הכינוס ובהמשך, אף התמנה ככונס מטעם התובע, במסגרת הליך הכינוס, לצד עו"ד שניידר.
הנתבע 5, עו"ד עופר גמליאלי, (להלן: "הנתבע 5" ו/או "עו''ד גמליאל"), שימש במועדים הרלוונטים לתביעה כעו"ד שכיר במשרדו של הנתבע 4.
תביעה זו באה לעולם לאחר שבמסגרת הליך משפטי ארוך ומורכב, שהתקיים בין התובע לבין הנתבע 2, הוחלט על הליך כינוס נכסים למימוש הזכויות בבית הקפה ולאחר שהליך הכינוס הסתיים, עם מכירת הזכויות בבית-הקפה. יצוין, כי במהלך ניהול ההליך בפניי, נפטר התובע לבית עולמו ואחיו של התובע, שהינם יורשיו, ביקשו להמשיך ולנהל ההליך, גם לאחר מותו.
השתלשלות העניינים בתיק
התובענה הנדונה הוגשה, כאמור, ביום 20/12/2004 כנגד 5 נתבעים. התובענה הוגשה במקורה לבית המשפט המחוזי בירושלים, והועברה לדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, זאת לאור החלטת נשיאת בית המשפט העליון, בעקבות כך ששלושה שופטים מבית המשפט המחוזי בירושלים פסלו עצמם מלדון בתביעה, עקב היכרות עם אחד הנתבעים.
ביום 19.3.07 הועבר התיק מבית המשפט המחוזי בירושלים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בירור התובענה החל בפני כב' סגן הנשיא - השופט טימור ידין, שקיים 2 דיונים (09.09.07 ו-24.03.08).
--- סוף עמוד 2 ---
לאחר מכן הועבר התיק לשמיעה בפני כב' השופטת צילה צפת (דיון הוכחות נקבע ליום 07.06.09), אלא ששמיעת הראיות בפועל, החלה בפניי, אך ביום 03.05.10.
ביום 6.4.11 הגישו הנתבעים בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם וביום
6.10.11 ניתנה החלטה בבקשה כאמור (לאחר קבלת תגובות הצדדים), המורה לתובע להפקיד ערובה להוצאות, בסכום של 60 אלף ש''ח. לבקשת התובע, ניתנה לו (על פי החלטה מיום 19.12.11), ארכה
להפקדת הערובה ובמקביל, הגיש התובע בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בנוגע לחיובו בערובה. בית המשפט העליון, בהחלטתו מיום 06.02.12, הותיר על כנו חיובו של התובע בערובה, אך הורה על הפחתת סכום הערובה לכדי - 20 אלף ₪.
ביום 21.3.12 הודע לבית המשפט דבר מותו, בטרם עת, של התובע.
ביום 9.9.12, לאחר הפקדת הערובה מטעם יורשי התובע ז''ל ושינוי שם התובע ל"יורשי המנוח רפאלי ז''ל", חודשו ההליכים בתיק. יודגש, כי על פי החלטת בית המשפט מיום 09.09.07, הופרד הדיון בשאלת החבות מהדיון בשאלת הנזק ומשכך, פסק דין זה יעסוק בשאלת החבות בלבד.
ראיות
התובע העיד לעצמו (טרם פטירתו) וכן העיד מטעמו את יהודה ברוכיאן (עת/2). הנתבעים העידו לעצמם ולאחר מכן, לבקשת ב"כ התובע, העיד מר סם רובל – שמאי מקרקעין שבשעתו במסגרת הליכי הכינוס הוא הגיש חוות דעת שמאית.
במסגרת שמיעת הראיות הוגשו מוצגים, הכל כמפורט להלן.
טענות הצדדים -
טענות התובע על פי הסיכומים -
נטען כי תביעה זו הינה מקרה מיוחד בו הנתבעים 1-3 עשו יד אחת עם הנתבעים 4 ו-5, תוך ניצול מצוקת התובע וקשייו, על מנת לנשל את התובע ולגזול ממנו את הנכס היחיד אשר היה לו, מקור פרנסתו היחיד והוא שותפות "קפה נאוה" בירושלים. תביעה זו, כך נטען, הינה מקרה מובהק של רשלנות מקצועית, הפרה של חובות חקוקות ושל חובת הנאמנות והחובה החוזית של כונס נכסים כלפי לקוחו ושל עו''ד כלפי לקוחו, כפי שנעשו על ידי הנתבעים 1,3,4 ו- 5, ששימשו באותה עת כבאי כוחו של התובע ו/או ככונסי נכסים, בין אם בכח ובין אם בפועל, זאת במהלך כינוס נכסים על בית הקפה.
ניצול ונישול התובע
נטען כי התובע השקיע את כל כספו והונו בשותפות עם הנתבע 2. נטען כי התובע, שנפגע קשות בתאונת דרכים, השקיע את כל כספי הפיצויים בהקמת בית-הקפה ואף רכש מהנתבע 2 דירה. נטען כי גם במכירת הדירה, הנתבע 2 רימה וניצל את התובע. לטענת התובע, עוד בטרם פרץ הסכסוך בינו
--- סוף עמוד 3 ---
לבין הנתבע 2, זה האחרון שם לו למטרה להשתלט על הנכס ולנשל התובע. בסיכומיו טען התובע, כי במצב שנוצר הוא נותר ללא שקל מהשקעתו ונכס השותפות נמכר במחיר נמוך בעשרות אחוזים מהשווי שנקבע בשמאות קודמת. התובע טען כי הנתבע 2 פעל כל העת על מנת להשתלט על בית הקפה.
הנתבעים 1 ו-4 – כונסי הנכסים, שיתפו פעולה עם הנתבע 2 ונהנו, כך נטען, משכר-טרחה ככונסי נכסים.
לטענת התובע, עדיקא ביחד עם אחרים, מעל בכספי בית-הקפה וגרם לקריסתו. עו''ד שניידר נקט הליכים משפטיים, מתוך כוונה לגרום למכירת הנכס והעברתו למרשו ניסים עדיקא, תמורת "נזיד עדשים". לטענת התובע, במסגרת זו, השיג הנתבע 2 שמאות של השמאי קמר (מיום 1.9.1998), שקבעה ששווי הזכויות המוגנות בנכס הינו בגבולות של 1,600,000 דולר. עת מונו עורכי הדין לבצע מכירה של הנכס ונוכח השמאות הגבוהה, שלא עלתה בקנה אחד עם שאיפותיו של עדיקא, כונסי הנכסים עשו יד אחת על מנת להשיג שמאות נמוכה יותר. במסגרת זו, הוזמנה שמאות חדשה ו"עדכנית", או אז נתקבלה הערכתו של סם רובל מיום 06.08.00, לפיה שווי הנכס נע בגבולות של בין 650,000 $ לבין 720,000 $. נטען כי אמנם עו"ד לוי, ב"כ התובע וכונס נכסים משותף, הגיש בקשה נוכח השוני המהותי בהערכות השמאים, ובמסגרת בקשתו טען כי ההצעה של עדיקא אינה עומדת בקנה אחד עם מצב שוק הנדל''ן ועם הציפיות הסבירות להצעות גבוהות יותר, כל שכן נוכח הערכת השמאי קמר מיום 1.9.98. התובע מציין כי ביום 12.11.00, ניתנה ארכה עד ליום 03.12.00, להגשת הצעות נוספות (החלטת השופט ע. קמא), אלא שהתובע לא הצליח לגייס מציעים אחרים וכל שכן, להציע תמורה גבוהה יותר עבור הנכס ובסופו של יום, אישר בית המשפט למכור הנכס לעדיקא. לטענת התובע, עדיקא קיבל מראש את הערכת השווי הנמוכה ואילץ אותו להסכים למכירת הנכס תמורת נזיד עדשים.
כאן המקום להעיר, כי התובע, בעדותו בפניי ובכתבי טענותיו, טען בלהט כי לא ניתנה לו הזדמנות ראויה לנסות ולהשיג מציעים אחרים, אלא שבסיכומיו, מודה בא כוחו, כי ניתנו גם ניתנו ארכות בידי התובע.
פרסום מוטה ומטעה של ההזמנה להציע הצעות
לטענת התובע, המכרז ופרסומו נעשו על ידי הנתבע 1. נטען כי עו"ד שניידר הודה בחקירתו הנגדית שעדיקא לא ביקש למכור את חלקו בנכס אלא לרכוש את חלקו של רפאלי (עמ' 68 ש' 7-8). מחקירתו הנגדית של עו''ד שניידר אף עולה, כך נטען, שהפרסום נעשה לזמן קצר יחסית ובאופן שלא הותיר לאחרים אפשרות של ממש להתעניין בנכס, שכן לא נאמר באיזה נכס מדובר. התובע טען כי לעו''ד שניידר היתה שליטה מלאה בהליכי המכירה וכי הוא פעל כך שאלו המתעניינים בנכס, יפנו רק אליו וכן, פעל להרחקת מציעים פוטנציאליים, זאת על מנת לאפשר לנתבע 2 לרכוש הנכס במחיר נמוך. נטען, כי הפעולות של עו"ד שניידר נעשו באופן מגמתי על מנת שעדיקא ירכוש את חלקו של רפאלי. עו''ד שניידר, כך נטען, נמנע מלבחון דרכים למכירת הנכס במחיר מקסימלי אשר היה ידוע לו
--- סוף עמוד 4 ---
באותם ימים ולטענת התובע, הסתכם בסך של 1,600,000 דולר, בהתאם לחוות דעת קמר. עו''ד שניידר היה מחויב למכור לכל המרבה במחיר. נטען כי עו''ד שניידר פנה בנייר מכתבים שלו לקבלת שמאות מסם רובל. עו''ד שניידר טען אמנם כי הציג בפני סם רובל את השמאות של השמאי קמר (עמ' 72 ש' 5) שעמדה על סך - 1,600,000 דולר, אלא שעו''ד שניידר נמנע מלעמת את השמאי רובל עם תוצאות שמאותו הנמוכה בכמליון דולר! משמאות קמר, ונמנע מלבקש הסברים אודות הפער המשמעותי. נטען כי עו"ד שניידר התחמק מלתת תשובה ברורה לשאלה האם התובע קיבל ללא הסתייגות את הערכת סם רובל. עוד נטען, כי ב"כ התובע דאז – עו"ד לוי (נתבע 4) הסתייג משמאות רובל, אך בשל בעיותיו האישיות, הוא לא התפנה לעמוד כראוי על זכויותיו של התובע.
לטענת התובע, עו"ד שניידר, מכוח מינויו ככונס נכסים, צריך היה לתת הדעת לפער האדיר בשמאויות הנ''ל בטווח של שנתיים בלבד. תשובותיו של עו''ד שניידר בהקשר זה היו מיתממות, מתחמקות, והוא נמנע במכוון מלהבהיר את הפערים האדירים ואת חוסר המעש שלו אל מול השמאי רובל – וכל זה מוביל, לטענת התובע, למסקנה כי לעו''ד שניידר ולעדיקא היה נוח לקבל את ההערכה הנמוכה כפי שהוגשה, זאת במטרה להעביר את הנכס לידי עדיקא במחיר מופחת ובלתי ריאלי. עו''ד שניידר בעדותו, כך נטען, ייחס את העדר בדיקת פערי השמאויות לכך שאף אחד לא הסתייג מחוות הדעת. אלא שלשיטת התובע, אף אם עובדה זו היתה נכונה, לא היה בה כדי לשחרר את עו"ד שניידר מחובתו ככונס נכסים לפעול למקסום התועלת ממכירת הנכס.
לטענת התובע, הוכח ולא נסתר כי הוא לא נטל חלק, באותם ימים, בהליכים, עקב מצבו הרפואי. עוד נטען, כי כל מעשיו של עו"ד שניידר, כוונו לכך שהרוכש הפוטנציאלי היחיד יהיה עדיקא ניסים, הוא ולא אחר. נטען כי אופן פרסום המודעה היה מגמתי וכי לא עלה בידי עו''ד שניידר להסביר כיצד זה שקורא המודעה יכול וצריך להבין שמדובר במסעדה או בבית קפה ידוע. התובע הוסיף וטען, כי הסברי הנתבעים בדבר סיבות אפשרות שהשפיעו על שווי השמאות, כגון אינתיפאדה, לא רק שאינן נכונות אלא חמור מכך, הינן טענות דחוקות וכבושות שאין לקבלן בשום אופן. בסיכומיו ציין התובע, כי האינתיפאדה השנייה החלה רק ב- 27 בספטמבר 2000, כחודשיים לאחר קבלת שמאות סם רובל ועל כן, אין לכך כל משמעות.
התרשלות הנתבעים בניהול בית הקפה -
נטען כי כונסי הנכסים לא פעלו ולא עשו די על מנת לשקם את העסק ולהפעילו וכי הם לא פתרו את הבעיות שנוצרו בעסק, לרבות הבעיות עם בעל הנכס עצמו, על מנת לאפשר מכירה ראויה וחוקית של העסק. נטען כי החל מיום 5.9.00, עבר העסק לאחריות מלאה של הכונסים ובידי התובע לא נותרה כל סמכות בנוגע לניהול העסק. נטען כי עם עזיבתו את ניהול השותפות, התובע לא קיבל כל דיווח ולא היה מעורב בדרך ניהול המקום ו/או ברווחים המופקים ממנו. רק לאחר חודשיים בהם צבר בית הקפה הפסדים רבים, נודע לתובע, באמצעות העובדים, כי המקום שרוי בהפסדים.
הכונסים, כך נטען, לא פעלו לשינוי המצב הקיים, לא החליפו את מנהל בית הקפה ושקטו על שמריהם. לדברי התובע, הפועלים שעבדו בבית הקפה דיווחו לו, כי המנהל החדש עובד בדרך בלתי חוקית
--- סוף עמוד 5 ---
והנתבעים, חרף החובה המוטלת עליהם, לשמור על נכס השותפות ולדאוג כי לא ייגרם לו נזק, כשלו מעשות כן.
התרשלות הנתבעים בתמודדות עם תביעת קוקיא -
נטען כי התנהגות הנתבעים גרמה לכך שהבעלים של הנכס - משפחת קוקיא, החליטו להגיש תביעה נגד הדיירים המוגנים. נטען כי הכונסים התנהלו באופן שגוי, הוציאו הנכס למכירה ללא עריכת תצהיר דייר נכנס / יוצא וכתוצאה מכך, הדיירים המוגנים נחשפו לדרישת הבעלים בגין מכירה שלא כדין.