4. סיכומו של דבר, משהפך הערעור שלפנינו ערעור תיאורטי איני מוצאת טעם להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, או להחזיר אליו את הדיון כמוצע על ידי חברי, שכן תוצאה זו תטיל על בית המשפט קמא את נטל ההכרעה בעניין שאינו אקטואלי עוד. אשר על כן, אילו נשמעה דעתי, היינו דוחים את הערעור ללא צו להוצאות.
נ ש י א ה
השופט י' דנציגר:
לאחר שעיינתי בחוות דעתו המלומדת והמקיפה של חברי, השופט א' רובינשטיין ובחוות דעתה המנומקת היטב של הנשיאה ד' ביניש, במחלוקת שנפלה בין חבריי החלטתי לצרף דעתי לדעתו של השופט רובינשטיין.
1. אכן, לא אכחד כי מן הפן המשפטי הטהור יש טעם רב בעמדתה של הנשיאה ביניש, שכן על פי הלכותיו המושרשות של בית משפט זה משהופך העניין נשוא ההתדיינות לאקדמי, לא יידרש לו בית המשפט למעט במקרים חריגים [ראו למשל: עניין אוליצקי אליו הפנה חברי, השופט רובינשטיין בפסקה כ"ה לחוות דעתו; כן ראו
--- סוף עמוד 20 ---
פסק דינה של הנשיאה ביניש בעע"ם 1789/10 סבא נ' מינהל מקרקעי ישראל ([פורסם בנבו], 7.11.2010), סעיף 8]. שלושה חריגים מרכזיים הוכרו לכלל הנ"ל בפסיקתו של בית משפט זה: עתירות שמעצם טבען הן בעלות "אורך חיים קצר" אך הן מעלות שאלות חשובות ועקרוניות; עתירות תיאורטיות שלא ניתן להכריע בהן אלא כשאלה כללית; עתירות תיאורטיות בעלות חשיבות חוקתית או עקרונית [ראו: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי עילות הסף 251-247 (2008) (להלן: שרגא ושחר)].
כמו הנשיאה ביניש אף אני איני סבור כי חריגים אלו מתקיימים בנסיבות העניין. כמו כן, כפי שציין זאת אף חברי, השופט רובינשטיין, וכפי שהודגש בעניין אוליצקי הנ"ל:
"העובדה שהמערערת מבקשת הכרעה בטענות שהעלתה בערעור על מנת שהכרעה זו תהווה מסד ותשתית לתובענה מינהלית שבדעתה להגיש בעתיד נגד הרכבת, אין בה כדי לשנות מן המסקנה כי הדיון בערעור שבפנינו הפך לאקדמי" (שם, סעיף 10).
2. ברם, על אף האמור לעיל הנני סבור כי בנסיבות העניין יש טעם רב להכריע בערעור לגופו של עניין בשל העובדה כי בית משפט זה הדגיש, כפי שהצביע על כך חברי, השופט רובינשטיין, כי כאשר עסקינן בעניינים הנוגעים לשלטון החוק ולהתנהלות תקינה של המינהל הציבורי הרי שלעיתים יתכן כי האינטרס הציבורי שבבירור העניין יגבר על היות המקרה תיאורטי (ראו פסקה כ"ה לחוות דעתו של חברי, השופט רובינשטיין; כן ראו והשוו: שרגא ושחר, בעמ' 247, 249). ואולם, יודגש כי אין משמעות הדבר שכל אימת שעסקינן בהתנהלותה של הרשות הציבורית ועניינים הנוגעים לשלטון החוק הרי שהאינטרס הציבורי גובר על היות המקרה תיאורטי. במקרים כגון דא ההלכה כפי שהצביעה עליה הנשיאה ביניש ברורה ובהירה, ויש לילך לאורה ולנהוג לפיה ברוב רובם של המקרים. ואולם, בנסיבות העניין הקונקרטי יש מקום לקבל את הערעור, מן הטעמים המפורטים בחוות דעתו של חברי, השופט רובינשטיין, ואין להסתפק בדחייתו מאחר שהפך לכאורה לתיאורטי.