ראשית, היא עומדת בניגוד לתצהירו של מר הורביץ, בו צויין במפורש כי "לא דובר בפגישה על הסכם כלשהו עם ארז, על קבלת שירותים כלשהם ממנו או על תשלום תמורה כלשהי. לא הבטחתי לו שום תמורה מכל מין או סוג שהיא ולא ניתנה לו כל הבטחה אחרת על ידי מטעם טבע" (סעיף 10 לתצהיר הורביץ). ודוק, מר הורביץ לא נחקר כלל על הדברים הללו בחקירתו הנגדית, עניין שמשמעויותיו הראייתיות ידועות (ראו יעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תש"ע- 2009) חלק רביעי, עמוד 1949).
שנית, בהתכתבות שהחלה לאחר ההודעה על הקמת מפעל טבע ברוסיה (ראו פסקה 2 לעיל) לא טען מר ארז כי זכותו לשכר טרחה מבוססת על הבטחה של מר הורביץ (דרישתו לעמלה נשענה באותה עת על "המקובל בחברת טבע"). משנשאל בחקירתו מדוע לא עורר עניין זה בפנייתו למר הורביץ השיב "לא עימתתי אותו עם משהו שאני יודע שהוא יגיד לי לא. הוא שואל בדיעבד כשאני יודע שחיים אמר לי לא" (פרוטוקול 12.1.2017, עמוד 65 שורות 32 – 33). דומה שהדברים מדברים בעד עצמם.
שלישית, במכתב ששלח בא כוחו של התובע בשעתו, עו"ד אשכול, מופיעה גרסה המזכירה מאד את עדותו של התובע במשפט: "... ציין מר הורביץ כי אינו יודע באיזה פרויקט מדובר, מה יהיה היקפו ואם אכן חברת טבע תחליט להכנס לפרויקט כזה, הוא ציין כי לדעתו מוקדם לדבר על נושא העמלה אך הדגיש כי מדובר בחברת טבע העובדת באופן מסודר ועומדת בכל התחייבויותיה".
רביעית, עדותו של התובע בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים, לא הייתה אמינה עלי. עדותו של מר ארז התאפיינה בסתירות, ובשינויי גרסה, ולא ניתן להסתמך עליה. אסתפק בדוגמא מרכזית אחת. בכתבי הטענות לא טען מר ארז כי שוחח על נושא שכר הטרחה עם מר אוברמן. בתצהירו, לעומת זאת, מסר כי בשיחה הטלפונית הראשונה שקיים עם מר אוברמן הלה "השיב ששכרי הוא דבר מובן" (המבוא לתצהיר), וכן "הזכרתי את נושא הסדרת שכרי ומר אוברמן השיב בחיוב בהקשר זה" (סעיף 24 לתצהיר). בתחילת עדותו חזר מר ארז על טענתו כי נושא שכר טרחתו עלה בשיחתו הטלפונית הראשונה עם מר אוברמן. ואולם בהמשך העדות מסר גירסה שונה מתצהירו לפיה "[מר אוברמן] שאל אותי אם הסדרתי את נושא העמלה, אמרתי לו דיברתי על עמלה עם חיים הכל בסדר. אלן לא הבטיח לי שום דבר" (פרוטוקול 12.1.2017, עמוד 68, שורות 25 – 26). מר אוברמן הצהיר בתצהירו כי מעולם לא דיבר עם מר ארז על נושאים אלה (ראו פסקה 17 לתצהירו). גם מר אוברמן לא נחקר כלל בחקירה נגדית על הצהרתו זו.
קיצורו של דבר, אני דוחה את גרסת התובע כי היה סיכום בינו לבין טבע, באמצעות מר הורביץ, או באמצעות כל גורם אחר, בעניין תשלום כלשהו שישולם לו. התובע בחר שלא להעלות את הדרישה לשכר במגעיו עם טבע בזמן אמת, אלא הציג דרישה לתשלום שכר רק בדיעבד. במצב דברים זה לא ניתן לתבוע על בסיס הסכם בין הצדדים, כבר מהסיבה שהסכם כזה כלל לא נכרת.
ג.2. דחיית העילה החוזית – התובע אינו זכאי לעמלה אף אם היה נכרת חוזה תיווך או ייזום
10. בהעדר חוזה ממילא אין משמעות רבה לדיון בשאלה מהם תנאיו. יחד עם זאת, ולו למען מניעת תביעות סרק עתידיות, מצאתי לנכון לציין כי אף אם היה התובע צודק בטענתו כי נכרת הסכם תיווך או ייזום, לא היה זכאי לכל שכר מכוחו, שכן פעולת התיווך או הייזום שביצע לא עלתה יפה.
11. כידוע, "על הטוען לזכאות לדמי תיווך להוכיח שניים אלה: (א) עליו להוכיח כי נכרת חוזה תיווך בינו לבין מי מהצדדים לעסקה או שניהם. (ב) אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, על הטוען לדמי תיווך להוכיח כי הוא היה הגורם היעיל להתקשרות בעסקה. בהיעדרו של אחד מן התנאים, נשללת זכאותו של המתווך לדמי תיווך..." (ע"א 5786/15 אזורים חב' להשקעות בפיתוח ובבניין בע"מ נ' חסן, פסקה 15 (3.9.2017). ראו גם ע"א 2144/91 מוסקוביץ נ' ביר כמנהלת עזבון המנוח טוביה ביר ז"ל, פ"ד מח (3) 116, 123-122 (1994); ע"א 5876/06 אינטגרציה אנכית בע"מ נ' ראדא תעשיות אלקטרוניקה בע"מ, פסקה 17 (4.2.2009)). ודוק, חזקה פרשנית זו, לפיה הזכות לתשלום קמה רק אם השירות הצליח להוליד עיסקה, מתייחסת הן להסכמי תיווך והן להסכמי ייזום.
12. בענייננו, לא רק שמר ארז לא היה "הגורם היעיל להתקשרות בעסקה", אלא שכלל לא נקשרה העסקה שהוא ניסה ליזום או לתווך בה. מחומר הראיות שהונח לפניי עולה בבירור כי הערך המרכזי שמר ארז הביא לשולחן היה היכרותו עם מר דוקוצ'ייב, והעיסקה אותה ניסה לתווך או ליזום הייתה הקמת מפעל בפארמה סיטי מוסקבה, פרוייקט המזוהה עם מר דוקוצ'ייב. כמובהר לעיל, מפעל טבע ברוסיה לא הוקם בסופו של דבר בפארמה סיטי מוסקבה, אלא במקום אחר שלמר דוקוצ'ייב אין כל קשר אליו. מכאן, שהעיסקה אותה ניסה מר ארז ליזום או לתווך כלל לא קרמה עור וגידים.
13. הלכה למעשה, טענתו של מר ארז היא כי מרגע שנתן לטבע מידע כי כדאי לה להקים מפעל תרופות ברוסיה הוא צריך להיחשב כמתווך או כייזם ביחס לכל מפעל שתקים ברוסיה, וזאת אף אם אין בינו לבין הקמת המפעל הקונקרטי בו מדובר כל קשר. למה הדבר דומה? למתווך המנסה לשכנע משקיע להשקיע בסטרט-אפ מסוים בתחום האנרגיה הירוקה, נכשל במשימתו, אולם דורש בכל זאת תשלום לאחר שמתברר לו כי המשקיע רכש מניות בסטרט-אפ אחר העוסק אף הוא בתחום האנרגיה הירוקה. אף אם נניח כי למתווך הייתה זכות הסכמית לקבל דמי תיווך אילו העיסקה שניסה לתווך הייתה יוצאת לפועל, בוודאי שאין לו זכות הסכמית לתשלום בגין העיסקה האחרת, וזאת גם אם ישכנע שהתעניינות המשקיע בתחום האנרגיה הירוקה החלה בזכותו.
14. למען שלמות התמונה, ועל מנת שהדוגמא לא תובן שלא כהלכה, אדגיש כי במקרה שלפניי חומר הראיות אינו תומך אפילו בטענה שטבע החלה להתעניין בהקמת מפעל ברוסיה בזכותו של התובע. לטבע הייתה פעילות ענפה ברוסיה קודם שהתובע פנה אליה. אנשיה היו מודעים למגמת הרשויות ברוסיה לדרוש כי ייצור התרופות יבוצע ברוסיה עוד בשנים 2007 ו- 2008, ואף ידעו על ההחלטה לאמץ את תוכנית פארמה 2020. במצב דברים זה, כל שניתן להניח לטובת התובע הוא כי הפגישה עם מר דוקוצ'ייב חידדה אצלם את הצורך למצוא פתרון שיאפשר העברת ייצור התרופות (ולא רק אריזתן) לרוסיה בלוח זמנים קצר יחסית. ואולם, גם אם נניח זאת, הרי שאין בכך כדי להפוך לא את מר דוקוצ'ייב ולא את מר ארז למי שבזכותם הוקם מפעל טבע ברוסיה. המדובר בפרט מידע נוסף, אחד מני רבים, הנאסף כעניין שגרתי במהלך גיבוש החלטות עסקיות. אף אם התובע תרם לטבע בהיבט זה, הרי שזו תרומה אינצידנטלית לעסקה אותה ניסה לתווך, ובגין תרומה זו אין הוא זכאי לתשלום כלשהו.
ג.3. דחיית העילה בעשיית עושר ולא במשפט
15. ישנם מצבים בהם אדם זכאי לתשלום שכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בגין שירות שהעניק, וזאת גם בהעדרו של הסכם שכר טרחה. ואולם במה דברים אמורים? כאשר השירות ניתן על פי בקשה (ובכלל זה אישרור בדיעבד) של מקבל השירות, בנסיבות בהן ברור, או צריך להיות ברור, כי מקבל השירות ידרש לשלם בעבורו. פסק הדין המנחה בעניין זה הוא ע"א 474/80 גרובר נ' תל יוסף קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ פ"ד לה(4) 45, 50 (1981), בו קבע השופט דב לוין ז"ל את ההלכה באופן הבא:
בנוהג שבעולם שאין דרכו של אדם להשכיר את שירותיו הטובים ולהעניק מעבודתו המקצועית שלא על-מנת לקבל פרס עבור פועלו. הלכה היא שבגין עבודתו הוא זכאי לשכר. היה השכר מוסכם, ייקבע שיעורו על-פי ההסכם. לא הוסכם על שיעורו של השכר, יוענק לו שכר ראוי (...). אולם במה דברים אמורים, כאשר אין, למעשה, מחלוקת, שהעבודה הוזמנה על-ידי המעסיק, אם על-פי הסכם מפורש ואם בדרך אחר.
וראו גם ע"א 7021/14 ילינק נ' אורנשטיין, פסקאות 41 – 43 (ניתן ב-31.10.2017. להלן: "עניין ילינק"); דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שלישית, כרך א', 2015) 238 – 244 (להלן: "פרידמן ושפירא, דיני עשיית עושר"), המדגישים כי "התנאי לקיום זכות לשכר ראוי הוא שעולה מהנסיבות כוונה שהעבודה תבוצע בשכר" (שם, בעמוד 242)).
ודוק, הדרישה לכך שהעבודה הוזמנה על ידי מקבל השירות נובעת מרתיעת המשפט מלהכיר בעילת תביעה בעשיית עושר ולא במשפט, כאשר התובע נתן את טובת ההנאה מרצונו החופשי והבלתי פגום, ומבלי שנתבקש לעשות כן, בשל החשש מפני "כפיית טובת הנאה". לעומת זאת, "משהסכים הנתבע מראש או בדיעבד (הסכמה לקבל את הפעולה) שוב אין זו טובת הנאה שנכפתה עליו ואין מקום לדבר על "התנדבות" או התערבות בלתי מוצדקת בענייניו" (פרידמן ושפירא, דיני עשיית עושר, עמוד 235).
16. התובע הדגיש כי הוא פועל בעולם העסקי, וכי בעולם זה הנחת יסוד היא שאין אדם פועל לשם שמיים. על כן טען כי הוא זכאי לשכר ראוי כמי שפעל למען הזולת בנסיבות בהן הצד שכנגד (דהיינו טבע) ידע, או צריך היה לדעת, כי הוא מצפה לקבל שכר בעבור פעולתו.
טיעון זה אינו משכנע כלל בנסיבות המקרה בו עסקינן. התובע פנה לטבע, והציע לה לבחון את האפשרות להקים מפעל ברוסיה במתחם פארמה סיטי מוסקבה המזוהה עם מכרו, מר דוקוצ'ייב. במצב דברים זה, ובהעדר דרישה מראש מצידו של מר ארז לכך שטבע תשלם לו שכר או עמלה, רשאית הייתה טבע להניח כי האינטרס שלו בעיסקה נובע מכך שהוא שותף של מר דוקוצ'ייב, או שהוא זכאי לתשלום כלשהו ממנו. לפי עדות אנשיה שלא נסתרה, כך גם הניחה טבע הלכה למעשה (וראו סעיף 13 לתצהיר מר הורביץ, וסעיף 17 לתצהיר מר אוברמן, מהם עולה כי אנשי טבע ראו בתובע כמי ש"פעל מטעמו של דוקוצ'ייב (בין כנציג שלו ובין כשותף או בכל מעמד אחר)". אם כך, הרי שטבע לא הזמינה את שירותיו של התובע, ולא היה ברור לה, ולא צריך היה להיות ברור לה, שתדרש לשלם בעבורם. במצב דברים זה לא קמה לה חבות תשלום מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (והשוו ר"ע 628/83 דליה תל אביב בע"מ נ' שפירא פ"ד לח(3) 462 (1984); פרידמן ושפירא, דיני עשיית עושר ולא במשפט, עמודים 243 – 244).
17. למעלה מהדרוש אוסיף כי במקרה שלפניי גם אם היה מוכח כי לטבע היה ברור, או צריך היה להיות ברור, שמר ארז מצפה לתשלום ממנה עבור שירותיו, עדיין לא היה מקום לחייבה בתשלום שכר ראוי, וזאת מאחר ששירותיו של מר ארז לא הניבו את התועלת המקווה, ותועלת פעולתו מבחינת טבע, ככל שהיתה כזו, היא אינצדנטלית, ואינה מזכה בתשלום (ראו פסקאות 12 – 14 לעיל). לעניין זה נאה לסיים בפסק דינה הקצרצר והמדוייק של השופטת דפנה ברק-ארז בעניין ילינק (שעסק במקרה בו המידע שסיפק התובע בוודאי הועיל לנתבע):
המערער אינו זכאי לפיצוי או לתמורה – לא על-פי דיני החוזים ולא על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. זהו מקרה מובהק שבו אדם בוחר בפעולות שהן בבחינת 'שלח לחמך על פני המים' ונוקט צעדים יזמיים. צעדים מסוג זה עשויים להצליח יותר או פחות, וזהו סיכון שהמערער נטל על עצמו בנסיבות העניין.
ד. סוף דבר
18. דין התביעה להידחות.
19. וזהו השובר הנזכר במבוא של פסק הדין: על התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום של 150 אלף ש"ח. סכום זה אומנם אינו נמוך, ואולם הוא מייצג בצורה הולמת את השקעת הנתבעת בהתגוננות מפני תביעה בהיקף של 5.5 מיליון ש"ח.
ניתן היום, י"ג י"ג אדר תשע"ח, 28 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.
עופר גרוסקופף