בבית המשפט העיד התובע שהוא יכול לנוע עם כיסא גלגלים באמצעות ידיו וכן לעבור לבדו מהמיטה לכיסא הגלגלים. עם זאת, הוא ציין שיש מקרים שבהם הוא נופל ועדיף שיהיה מישהו נוכח לידו בעשותו פעולה זו (עמ' 163, שו' 26-14). התובע העיד שנפל מכיסא השירותים ושבר את היד וכי גם במעבר מהכיסא לרכב, נפל פעם על הראש, "השתתקו לי הידיים לכמה שניות, פעם אחת שעשיתי את זה לבד". (עמ' 164). במהלך עדותו בבית המשפט סבל התובע מדליפת שתן (עמ' 175, שו' 10-8).
נוכח העדויות והראיות שהובאו בפני ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ובהביאי בחשבון את נכותו הרפואית של התובע ומצבו שאינו צפוי לשיפור, אני סבור ששיעור פגיעתו התפקודית עומד על 85%.
התובע אכן נייד ומשתמש בכסא גלגלים, עצמאי בסביבה מותאמת, מסוגל לפעולות משק בית קלות ולנהוג (ראה בהמשך), ועם זאת, אין חולק כי הוא מתקשה לעיתים בביצוע מעברים מהמיטה לכיסא הגלגלים, מהכיסא לשירותים וכו'; התובע יכול להפעיל את ידיו אך לעיתים זקוק לעזרה גם בלבוש וברחצה; התובע אינו שולט בסוגרים וסובל לעיתים מבריחות שתן וצואה; התובע סובל מספסטיות מוגברת (בגינה נזקק לעיתים לעזרה רבה יותר) ומכאבים נוירופתים חזקים בגינם הוא גם מעשן קנאביס ונוכח מצבו הוא מתקשה לעמוד בזמנים. ד"ר זייליג הסביר, שקשה מאוד לדעת מראש מתי תופיע ספסטיות, אלא אם מדובר במהלך של מחלה או פרוצדורה שבה הספסטיות עולה, ומכאן שהתובע זקוק לפיקוח והשגחה גם כאשר מסוגל לתפקד, בנסיבות רגילות, באופן עצמאי בסביבה מותאמת; התובע אף סובל ממצבי רוח משתנים (כפי שקבע ד"ר זייליג) ובשל מצבו הרפואי נזקק לעזרת מטפל (ולכך אתייחס בהמשך).
איני מקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה כי טענות בדבר נכות נפשית והחמרה בתדירות בריחות השתן מהוות הרחבת חזית. התובע לא טען לנכות נפשית ואף לא נתקבלה טענה כאמור, אך יש מקום לקבל את עמדת המומחה, ד"ר זייליג שקבע שהתובע סובל ממצבי רוח והדבר משפיע גם על תפקודו. ד"ר זייליג התייחס לפגיעה בסוגרים וקבע בחוות דעתו
--- סוף עמוד 9 ---
שבריחות שתן וצואה מתרחשות כפעמיים - שלוש בשבוע וקביעה זו שלא נסתרה, היא נתון רלוונטי למצבו של התובע ותפקודו.
בכל הנוגע לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, ד"ר זייליג קבע בחוות דעתו כי בגלל מצבו של התובע ומגבלותיו כמו גם דעות קדומות של מעסיקים כלפי אוכלוסיית הנכים, אפשרויותיו של התובע להשתכר בשוק החופשי פחתו בצורה ניכרת. בעדותו בבית המשפט חלה בעמדתו תזוזה מסוימת שלאחריה, חזר בו ועמד שוב מאחורי קביעתו בחוות דעתו. תחילה, בתשובתו לב"כ התובע, אישר כי נוכח מצבו של התובע ונתוניו כמו גם רתיעת המעסיקים, אין לתובע אפשרות תעסוקה בשוק החופשי וכי אינו רואה אותו עובד. בהמשך עדותו בבית משפט, בתשובתו לב"כ הנתבעת, שטען כנגד שינוי עמדתו בסוגיה זו לעומת קביעתו בחוות דעתו וזאת ללא כל נתון חדש, השיב שהוא משנה דעתו וכי סיכויי התובע לעבוד פחתו בצורה ניכרת ולא שהוא בכלל לא יעבוד.