4. יצוין כי בצד המחלוקת הפרשנית הקיימת בין הצדדים, המועצה טענה כי פרשנותן של המבקשות להסכם 2004 בהכרח מייחסת למועצה חתימה על הסכם בלתי חוקי (כפי שיבואר בהמשך), שדינו להתבטל. מנגד טענו המבקשות כי המועצה מנועה מלהעלות טענה זו, נוכח התחייבותה במסגרת הסכם הפשרה שלא להעלות טענות באשר לנפקות הסכם 2004 או חוקיותו.
5. בפסק בוררות מנומק מיום 23.11.2016 קיבל הבורר את עמדת המבקשות, והכריע כי התמורה המגיעה להן בגין ביצוע עבודות הפיתוח היא 92% מהיטלי הפיתוח שגבתה המועצה (להלן: פסק הבוררות).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
6. על פסק הבוררות הגישה המועצה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דן תחילה בשאלה האם יש להיעתר לבקשה, וזאת בשים לב להוראות חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), ובפרט להוראת סעיף 29ב הקובעת כי "צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין..." (ההדגשות הוספו – ד.מ.). בעניין זה קבע בית המשפט כי פרשנות המונח "תמורה" בהסכם מעוררת שאלות של תקינות מנהלית ולה השפעה של ממש על הקופה הציבורית, וככל שנפלה בפסק הבוררות טעות ביישום הדין – יש בה כדי לגרום לעיוות דין. בנסיבות אלה, ראה בית המשפט המחוזי לנכון ליתן רשות ערעור ודן בבקשה כבערעור.
7. לאחר מכן עבר בית המשפט לדון בפרשנות המונח "תמורה", וקבע כי לשון הסכם 2004 מחייבת הבחנה בין מונח זה, אשר לא זכה להגדרה מפורשת בהסכם, לבין המונח "שכר" בהקשר של שכר טרחת המבקשות בגין ביצוע העבודות. נוכח הגדרת "שכר טרחת החברה" בסעיף 2 להסכם 2004 כשכר מוגדר בשיעור של 8.5% מעלות ביצוע העבודות, קבע בית המשפט כי יש לפרש את המונח "תמורה" בהתאם לפרשנות המוצעת על ידי המועצה. לפי פרשנות זו, 92% מהסכומים שייגבו על-ידי המועצה כהיטלי פיתוח ישמשו כ"קופה" למימון העבודות בכללותן, כאשר שכר הטרחה של המבקשות בסך של 8.5% מעלות הפיתוח ייגבה מתוך אותה קופה. חיזוק לפרשנות זו מצא בית המשפט בסעיף 12.8.4.1 להסכם 2004, אשר קבע מפורשות שהשכר עומד על 8.5% מעלות ביצוע העבודות, שהוגדרה כ"עלות ביצוע העבודות בפועל בצירוף עלויות התכנון והליווי האדריכלי... בתוספת שכר טרחת החברה בסך של 8.5% בצירוף מע"מ כדין" (ההדגשה הוספה – ד.מ.).