19. נקודת הכובד המרכזית בטענות המבקש מופנית להוכחת מהותה של החברה נשוא הדיון דנן כ"מעין שותפות", ולטענה כי משקמה לו ציפיה לגיטימית להשתתף בהנהלת החברה מתוך יחסי אמון עם שאר החברים, הרי אין להדרש כלל ועיקר לסעדים למניעת קיפוח, ואף אין להם רלוונטיות. מכאן, קצרה הדרך לסעד הפירוק בו חפץ המבקש.
דומה, כי עיון ברשימת התכונות וסימני ההיכר שמונה המבקש ל"מעין שותפות" יכלול בחובו חלק ניכר מהחברות הפרטיות במדינת ישראל, באשר אליבא לעמדת המבקש, תיפול להגדרה זו כל חברה אשר יש מספר חבריה מועט, קיימת הגבלה על עבירות מניותיה, והיא מבוססת, לפחות בראשיתה, על יחסי אמון ושמא אף על ידידות בין מייסדיה. לפי גישה זו, אין כל חשיבות מה סדר גודל עסקי אותה חברה והאם היא פעילה וסולבנטית אם לאו.
למעשה, מנסה עמדת המבקש לאבחן בין "קיפוח" לבין "אובדן אמון", ולטעון כי כל אחד מהם עשוי להביא, בחברות פרטיות המוגדרות כ"מעין שותפות", לתוצאה אחרת. המבקש לא מפרט, היכן עובר הגבול בין "קיפוח" לבין "אובדן אמון". זאת, שלא בכדי, שהרי בעוד "קיפוח" נסב על אלמנטים אובייקטיביים של שלילת זכויות וטובות הנאה מן המיעוט בחברה, הרי פרשנות הביטוי "אובדן אמון" לפי משמעותו המילולית הפשוטה תתייחס אל מצב נפשי של הצדדים השונים בחברה. קרי, לתחושתם הסובייקטיבית כלפי עמיתיהם לחברות בתאגיד.
20. התוצאה המתבקשת מאימוץ עמדה זו היא כי חלק גדול מהחברות הפרטיות בישראל, ואף כאלו המנהלות עסקים בקנה מידה רחב, יפלו למשטר אשר הינו שונה מהותית מדיני החברות הרגילים, כך מרגע שאחד החברים בחברה "מאבד אמון", תהיה הדרך לפירוק בלתי נמנעת, כך עמדת המבקש "מדלגת" מעל סעדי הסרת הקיפוח נשוא סעיף 235 לחוק החברות. זאת, עקב האבחנה בין העדר אמון לקיפוח אשר נסקרה לעיל.
למעשה, הופך מצבן של חברות אלו, אשר מהוות כאמור פלח נכבד מציבור החברות בישראל, דומה מאד למצבה של שותפות לפי חוק המקרקעין; בידי כל אחד מהחברים-שותפים מצוי, לפי גישה זו "נשק יום הדין" והוא הזכות הבלתי מסוייגת לדרוש את פירוק השיתוף. יוצא, כי מעל ראשן של חברות אלו, תהיינה מבוססות וגדולות בהיקף עסקיהן ככל שתהיינה, מרחפת תדיר חרב הפירוק, ואין היא זקוקה אף להוכחת אלמנטים אובייקטיביים; כל שיזקק לו בית המשפט היא תחושה סובייקטיבית בתום-לב של אחד מבעלי המניות כי "אבד האמון" בינו לבין חבריו, ודינה של החברה להתחסל.