21. נקל לראות, כי קבלת גישה זו הינה בלתי אפשרית, באשר היא חותרת תחת עצם אושיות דיני החברות המודרניים, ומחיל עליהם את דיני השותפויות. זאת בניגוד הן לאומד דעת הצדדים, כאשר בחרו להתקשר בתאגיד, הן בניגוד למצג אשר הם מציגים כלפי חוץ לנושים וצדדים שלישיים הרוצים להתקשר עם חברה, ולוא דווקא עם שותפות. כמו כן, סותרת גישה זאת את כוונת המחוקק העולה מחוק החברות המעודד "חברות מעט" ומקל על התאגדותן באופן החורג בהרבה מהדין הישן של פקודת החברות. כאשר עודד המחוקק אנשים מעטים הרוצים להקים עסק משותף להתאגד בחברה דווקא, התכוון כי יחולו עליהם דיני החברות, ולא דיני השותפויות.
לא זאת, אלא אף זאת; קבלת גישה זו תהפוך את סעד הסרת הקיפוח בחברות אלו לאות מתה. זאת בניגוד חריף להלכה הפסוקה מייחסת לו חשיבות מרובה כסעד העיקרי לפתרון סכסוכים בחברה סולבנטית, עד אשר יוחס לו המעמד של "סעד על בדיני חברות". במה דברים אמורים? דומה, כי האבחנה שמנסה המבקש ליצור בין "אובדן אמון" לבין "קיפוח" הינה מלאכותית ואינה יכולה לעמוד;
קיפוח הוא מצב עובדתי אובייקטיבי; אובדן אמון אינה "סוג אחר" של מצב אובייקטיבי בחברה, הוא תוצאה סובייקטיבית, הנובעת כמעט בהכרח מאותו מצב אובייקטיבי; באשר הרוב מקפח את המיעוט שלא כדין ועושק אותו, הרי שהתוצאה תהיה בהכרח אובדן אמון של המיעוט ברוב. זאת, באשר "אובדן אמון" אינו מתייחס בהכרח לחוסר אמון ביכולתו של הרוב לנהל את עסקיה של החברה עצמה באופן מוצלח (אף כי גם תוצאת לוואי כזו אפשרית), אלא בראש ובראשונה העדר אמון ביכולת הרוב לנהל את החברה באופן הוגן כלפי המיעוט, תוך שמירה על זכויות כל הצדדים ושיתופם באופן ראוי בהנהלת החברה.
יוצא איפה, כי האבחנה שמנסה המבקש לעשות בין זה לזה אינה אלא מסך מלאכותי, אשר מנסה לשוא להפריד בין שני אלמנטים הקשורים באותה תופעה עצמה. לכן, אמור מעתה, כי עמדת המבקש גורסת כי על חלק ניכר מהחברות הפרטיות בישראל, לא יחולו כלל סעיף 235 לפקודה וההלכה הפסוקה המבוססת הקשורה בו. לכך, לא מצאתי סימוכין לא בחוק, לא בפסיקה ואף לא בהגיונם של דברים. בצדק מעירים המבקשים, כי מרבית האסמכתאות עליהם מנסה המבקש להתבסס ניתנו במצב משפטי שונה לחלוטין, קודם להתקנת סעיף 235, וטרם נקבע במפורש, כי פירוק מטעמי צדק ויושר יעשה אך ורק, כאשר כלו כל הקיצין, והסרת קיפוח לא הועילה.
22. זאת ועוד; חלק ניכר מדיני החברות מיועד להקנות בטחון וודאות משפטית למוסד הישות המשפטית הנפרדת, ובכך להבדילו מן השותפות. עקרון אי הפריקות תופס חלק נכבד מאלמנט יסודי של של החברה המסחרית. על עקרון זה, הברור וגלוי מעצם ההתאגדות כחברה, מסתמכים לא רק בעלי המניות המתקשרים בינם לבין עצמם בחוזה המייסדים; על מצג ברור זה מסתמכים נושי החברה, בבואם להלוות לה כספים, וכן צדדים שלישיים אחרים, המתקשרים עמה בחוזים.