אין חולק, כי כניסת חברה לפירוק כפוי הינו מאורע הצופן בחובו פגיעה ניכרת, ולעיתים אף הרסנית לא רק עבור החברה, אלא גם עבור כל הקשורים בה, בין אם עסקינן במשתתפים, עובדים, מתקשרים חוזיים, ספקים או מעניקי אשראי. זאת במיוחד בחברה אשר נכסיה העיקריים הינם מוניטין או זכויות חוזיות, כבנסיבות המקרה דנן. כל אותם גורמים ערכו בינם לבין עצמם חישוב של סיכויים וסיכונים בטרם התקשרו עם החברה, ובמסגרת זו שקלו אף את סיכויה להקלע לפירוק. קבלת עמדת המבקש היתה מגדילה את הסיכון דנן באופן קיצוני, באשר לנושי החברה ולקשורים בה היה מקום לחשוש לא רק מקריסה עסקית ומחדלות פרעון, אלא אף מ"מאזן אימה" בין החברים בנוסח דיני השיתוף, באשר כל אחד מהם יכול, לפי תחושתו הסובייקטיבית, להובילה לפירוק כמעט בשל כל סכסוך המתגלע בתוכה. אין כל סיבה או הגיון בהטלת סיכון זה על כתפיהם של נושיה החברה, עובדיה ויתרת הקשורים בה.
23. לא זאת, אלא אף זאת; מעצם הבחירה בהתקשרות במסגרת של חברה מסחרית, להבדיל משותפות, יש גילוי מפורש לאומד דעת של הצדדים, לקבל עליהם את דיני החברות כפי שהם ועל כל המשתמע מכך. וכך נאמר לעניין זה בהלכת ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מפי כב' השופט (כתארו דאז) א' ברק:
"נקודת המוצא הינה, כי משהתאגדו פרטים בחברה, חל עליהם המשטר של דיני החברות. ככלל, אין אפשרות להתאגדות בחברה לצרכים מסויימים אך לא לצרכים אחרים. אין התאגדות לחצאין. המתאגד בחברה נוטל על עצמו את מלוא התוצאות המתבקשות מכך, לרבות דיני הפירוק"
לא זאת, אלא אף זאת; דברים אלו נאמרו לעניינה של "חברת מקרקעין", אשר הינה חברה מעוטת פעילות מסחרית, שמטרתה הדומיננטית אינה אלא דרך להחזקת מקרקעין משיקולי מס. אם כך לעניינה של חברה כזו, הרי שכך מכוח קל וחומר לעניינה של חברת בניה פעילה, אשר מעורבת בפרוייקטים רבים ובהתקשרויות חוזיות רבות היקף.
הכיצד איפה יכול צד לחברה כזו לפתח ציפיה לגיטימית כי יוכל לפרק את החברה בקלות בלתי נסבלת, אף אם היא סולבנטית ופעילה, וזאת בלא כל נסיון לפתור את הבעיות בהנהלתה באמצעות דיני הסרת הקיפוח? דומה, כי ציפיה כזו אינה עומדת בקנה אחד אף עם הלכת זקסוניה אשר הוזכרה לעיל, ודינה להדחות על פניה.
24. יתר על כן; ניתן להקיש מהלכת זקסוניה ולקבוע גם כי מרגע שבוחר אדם להתאגד במסגרת של חברה, הגם שמתוך יחסי אמון עם שאר חבריה ובתנאים המזכירים "מעין שותפות" לשיטת המבקש, הרי הוא מודע, או צריך להיות מודע לסיכון האינהרנטי כי היחסים הטובים כעת עשויים להשתבש בהמשך ולהביא למשבר אמון בין הצדדים. דבר זה אינו בגדר "פעולת כח עליון" אשר לא ניתן לצפותה בין אנשים בכלל, ובין אנשי עסקים בפרט. משידע המתאגד, או היה עליו לדעת סיכון זה, ובכל זאת בחר להתאגד במסגרת חברה ולא במסגרת שותפות, חזקה עליו כי לקח בחשבון את הדין, כולל ההלכה הפסוקה כי לא תפורק חברה סולבנטית אשר ניתן לטפל בבעיותיה על-ידי סעד הסרת הקיפוח. משכך, אין הוא יכול להשמע עוד בטענה, כי ב"מעין שותפות" עסקינן, ואי לכך זכותו לפרקה לרצונו ובשל תחושתו הסובייקטיבית, כאילו היתה אכן שותפות. זאת במיוחד, כאשר צדדים שלישיים הסתמכו על מצב ההתאגדות, ועשויים להגרם להם נזקים קשים מהליך בלתי-הכרחי של פירוק.