13. המאמרים המשפטיים והאסמכתאות עליהם מפנה המבקש נכתבו, ברובן, טרם תיקון 17 לפקודת החברות והכנסת סעיף 235, כמו גם תוך התעלמות מהפסיקה העדכנית. הגישה העדכנית מקנה חשיבות רבה לסעדים למניעת קיפוח, והפכה אותם למעשה ל"תרופת על" בנוגע לסכסוכים בין בעלי מניות. בית המשפט העליון אימץ הלכה זו, וחזר עליה פעמים רבות.
14. אי לכך, ההלכה הפסוקה קובעת חד-משמעית כי על בית המשפט להמנע מלהוציא צוי פירוק, כאשר עומדת בפניו חלופה אחרת, פחות פוגענית. יש מקום לשקול פירוק מטעמי צדק ויושר רק כאשר כלו כל הקיצים, וחלופות אחרות לא צלחו.
15. בעניין זה מצטטים המשיבים אף את החלטתו של בית משפט זה בעניין פש"ר 1816/00 גלריה גורדון, שם הוזכרו חמישה שיקולים אפשריים היכולים, במשקלם המצטבר של כולם או חלקם, להביא לשקילת מתן סעד לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות:
א. חלוקת המניות בין הצדדים הניצים באופן המונע רוב מוצק הדרוש לניהול תקין.
ב. חברה שאינה פעילה עוד למעשה ואינה מקיימת את המטרות לשמן נוסדה.
ג. המשך קיום החברה ידרוש פיקוח שיפוטי בלתי פוסק על ענייניה.
ד. העדר נושים, עובדים או גורמים אחרים שיפגעו מן הפירוק.
ה. החברה עצמה אינה ישות כלכלית עצמאית המקיימת פעילות כלכלית משלה.
16. בנסיבות המקרה, לא מתקיים אף לא אחד מהקריטריונים שנקבעו בהלכת גורדון, אשר חזרו, בגלגולים אלו ואחרים, בכל המקרים הנדירים בהם פסקו בתי המשפט על פירוק חברה מטעמי צדק ויושר. מטעמים אלו, התנגד אף כונס הנכסים הרשמי לפירוק החברה.
17. המבקש לא הוכיח כי החברה היא "מעין שותפות". לא כל אימת שעסקינן בחברה קטנה עם מספר חברים מצומצם, הופכת היא מאליה ל"מעין שותפות", אלא יש צורך בקיום תנאים נוספים, כגון שותפות שהפכה לחברה פרטית, הגבלה על עבירות מניות וכ"ו. המשיבות טוענות כי בניגוד לעולה מדברי המבקש תקנון החברה הוא התקנון המצוי, ואין בה הגבלה על עבירות מניות.
18. המשיבות טוענות, כי מרגע שחלה התאגדות בחברה, הרי די בכך כדי להטיל על המתאגדים את מלוא המשמעויות הנובעות מכך, כעולה מהלכת פסק-דין זקסוניה, הפוסל טענה של "התאגדות לחצאין". מגמה זו מתחזקת, בשל מגמת חוק החברות החדש להקל על קיומן של "חברות מעטים".
סוף דבר; אף אם חברה יכולה להחשב כ"מעין שותפות", אין המבקש לפרקה יכול לפטור עצמו מהוכחת עילת פירוק ועמידה בתנאיה.
עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי;