בשלהי המאה ה-18, ממשיכים המחברים, כבר נוצרה אצל כל המשרתים שבאו במגע ישיר עם אורחים שבאו ללון או לסעוד ציפייה לקבל תשר, ובמצב זה התשר לא היווה עוד תמריץ למתן שירות טוב יותר, אלא "נתפס בעיני אורחים כתשלום עבור האירוח" (טיפים, בעמ' 114). בתחילת המאה ה-20 עדיין היה מקובל לשלם תשר בבתים פרטיים באנגליה. מוסד התשר התפשט ברחבי אירופה במאות ה-17 וה-18 ולארצות הברית הגיע רק בשלהי המאה ה-19, אך "ברבות השנים נחלש הנוהג באירופה והתחזק בארצות-הברית" (טיפים, בעמ' 115).
5. מוסד התשר מוכר גם במציאות הישראלית כתופעה הרווחת ביותר מ-30 מקצועות, ובהם מתדלקים בתחנות דלק, נהגי מוניות, סַפָּרִים וגם מלצרים (טיפים, בעמ' 107 וההפניות שם). אף שמדובר בתופעה רווחת ביותר, וחרף קריאות חוזרות ונשנות למחוקק לפעול להסדרתה, הן מצד הערכאות השונות שעסקו בנושא והן מצד ועדה בראשות פרופ' אברהם פרידמן שמונתה בחודש אפריל 1995 על ידי שרת העבודה והרווחה דאז, גב' אורה נמיר ז"ל, "לבדיקת נושא תנאי העבודה של מלצרים/יות בבתי קפה ובמסעדות ואת מעמדו של התשר כשכר עבודה" (להלן – ועדת פרידמן) – עד כה טרם הוסדר מעמד התשר בחקיקה, לא ראשית ולא משנית (לבד מהכללים הנזכרים בסעיף 2 דלעיל). בנסיבות אלה, הוסדר מעמדו של התשר במשפט הישראלי באופן חלקי בלבד, באמצעות הפסיקה, כפי שנביאה בעיקריה להלן, בסדר כרונולוגי עולה.
"וְרַעְיוֹנָיו כְּדָרְבָנוֹת וּדְבָרָיו כְּפָרָשִים" – דבר הפסיקה
"מִשְׂחָקִים עוֹד נַעֲרֹכָה, עוֹלָמוֹת עוֹד נַהֲפֹכָה, חֹפֶשׁ חֹפֶשׁ אֵין כָּמוֹךָ" – התשר בהקשר של חוק חופשה שנתית – פרשת אלכורדי
6. פסק הדין המוקדם ביותר שאותו אנו מבקשים להזכיר בהקשר שלפנינו ניתן בפרשת אלכורדי (דב"ע (ארצי) לא/2-3 אלשויש – אלכורדי, פד"ע ג 3 (1971)). בפרשה זו נדון עניינו של טבח שהגיש תביעה לתשלום זכויות שונות בגין עבודתו משך כ-20 שנה במסעדה, ובכלל זה זכויות מכוח חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית). הטבח קיבל מדי יום 14 ל"י ממעסיקו. בנוסף קיבל מדי יום 2 ל"י מ"קופת הטיפים" ששילמו לקוחות המסעדה למלצרים. בית הדין האזורי קיבל את תביעת הטבח בחלקה. בין היתר פסק לו סכום מסוים כפדיון חופשה, על בסיס שכר יומי של 16 ל"י. במסגרת ערעורו טען המעסיק, בין היתר, כי לא היה מקום לכלול את דמי השירות בשכרו הרגיל של הטבח לצורך חישוב פדיון החופשה. בית הדין הארצי קיבל טענה זו, בקבעו כך:
"דמי השירות שהופרשו לזכות המשיב על-ידי המלצרים, אינם מהווים חלק משכר העבודה לענין דמי חופשה. בסעיף 10 לחוק חופשה שנתית המגדיר דמי חופשה, 'שכר עבודה' משמעו 'כל תמורה, בכסף או בשווה כסף, המשתלמת לעובד על-ידי המעביד... בעד שעות העבודה הרגילות'. דמי השירות, שהמלצרים התחלקו בהם עם המשיב, לא שולמו על-ידי המעביד, כי אם על-ידי המלצרים, מתוך הכספים שגבו מהלקוחות, ואין זה מעלה או מוריד שבכך הם מילאו אחרי מצוות המעביד. יתר על כן, התשלום של 2 ל"י ליום לא נעשה כתמורה בעד 'שעות העבודה הרגילות' של המשיב, אלא כמענק עקב זאת שהחל מתאריך פלוני הוגבלה עבודתו של המשיב למטבח בלבד, ולא יכול היה אף הוא לקבל דמי שירות מהלקוחות. על כן, השכר הרגיל לחישוב דמי החופשה הוא 14 ל"י ליום, ולא 16 ל"י כפי שפסק בית-הדין האזורי".