7. קביעה זו של בית הדין הארצי אושרה על ידי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, מפי השופט ברנזון, כזאת:
"ברי לי, כי תשלום אחרון זה [הכוונה היא לדמי התשר – י.פ.] איננו בגדר 'שכר עבודה', כמשמעותו בחוק חופשה שנתית, ובדין הורה בית-הדין הארצי שלא לכלול אותו בחישוב דמי החופשה. 'שכר עבודה', לפי ההגדרה שבסעיף 10 לחוק חופשה שנתית, פירושו - התמורה המשתלמת על-ידי המעביד בעד שעות העבודה הרגילות. חלקו של העותר בדמי השירות, אם כי הוא זכה בו בקשר לעבודתו ובהשתדלותו של המשיב אצל המלצרים כשהעותר עבר מעבודת מלצרות לעבודת טבחות, הוא לא בא מכספו של המעביד ולא היה תחליף לשכר עבודה. תשלום כזה, הבא ממקור זר, איננו בגדר שכר עבודה, אלא אם נעשה הסכם בענין זה בין העובד והמעביד שהוא ייחשב כחלק משכר עבודה או יבוא במקומו" (בג"ץ 403/71 אלכורדי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד כו(2) 66 (1972); להלן – עניין אלכורדי).
התשר בהקשר של חובת הרישום – מבחן הוולונטריות ומבחן אמצעי התשלום – פרשות ספארי הודלינגס, אמיתי וליברמן
8. פסק דין מרכזי ביותר שנקבעו בו יסודות העומדים על מכונם, בעיקרו של דבר, גם כיום, ניתן לפני קרוב ל-30 שנה בעניין ספארי הולדינגס (ע"א 476/87 ספארי הולדינגס בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 1, פ"ד מד(4) 780 (1990); להלן – עניין ספארי הולדינגס). באותו עניין ערך פקיד השומה ביקורת במסעדה המנוהלת על ידי המערערת שם (להלן – אירוע הביקורת). אחד מחברי הביקורת סעד במקום, שילם סכום מסוים על הארוחה וסכום מסוים כתשר. הסכום עבור הארוחה נרשם בקופת המסעדה ואילו הסכום ששולם כתשר לא נרשם בה. בשל אי רישום זה החליט פקיד השומה לפסול את ספרי המערערת, על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – פקודת מס הכנסה או הפקודה).
9. בית המשפט העליון ציין תחילה כי בהתאם להגדרת המונח "תקבול" שבהוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973 (להלן – הוראות ניהול פנקסים), שרק לגביו קיימת חובת רישום, חלה חובה זו על סכומים המתקבלים על-ידי הנישום במהלך עסקו. בהמשך קבע כי "מקובלת ההבחנה בין דמי שירות המהווים חלק מן המחיר שהסועד נדרש לשלם, שאז הסכום הכולל מהווה הכנסה בידי בעל המסעדה, לבין דמי שירות הניתנים מתוך רצונו הטוב של הסועד, שלא על-פי דרישה, שאז נהוג לראותם כהכנסה בידי המלצר" (בעמ' 783 לפסק הדין; הדגשה במקור – י.פ.). כלומר, אם התשר משולם למלצר באופן וולונטרי ישירות על ידי הלקוח, אזי אין מדובר בהכנסה של המסעדה אלא של המלצר בלבד, והמסעדה אינה חייבת ברישומו. לעומת זאת, אם הלקוח נדרש לשלם דמי שירות, או אם הוא משלם את סכום הארוחה והתשר באמצעי תשלום אחד, הרי שמדובר בתקבול של המסעדה והיא חייבת ברישומו. ובלשון פסק הדין:
"סכומי התשר, אשר משתלמים באמצעי תשלום אחד יחד עם הארוחה, מתקבלים על-ידי בעל המסעדה, והוא מוסר לאחר מכן למלצר את חלקו. כאשר ניתן להפריד בין אמצעי התשלום עבור הארוחה לבין סכום התשר..., כי אז בעל המסעדה אינו מקבל את התשר עבור המלצר, אלא כל אחד מהם מקבל במישרין תקבול נפרד. לעומת זאת, כאשר אמצעי התשלום הוא אחד, וכלולים בו שני תשלומים, כי אז מקבל בעל המסעדה את שניהם והמלצר נושה בו בסכום התשר. זאת באשר ליסוד התקבלות התשלום. אשר לדרישה, כי הסכום יתקבל במהלך העסק, זו, כמובן, מתקיימת, שכן מדובר בתשלום אשר חוזר על עצמו ומהווה, למעשה, חלק משיטת ההפעלה של המסעדה".