10. אם כן, שני המבחנים שנקבעו בעניין ספארי הולדינגס, בהקשר של דיני המס, כדרך לקבוע אם קמה חובה לרשום את התשר בקופת המסעדה אם לאו, הם "מבחן הוולונטריות" ו"מבחן אמצעי התשלום". יישום מבחנים אלו על אירוע הביקורת, כך נקבע בפסק הדין, מעלה כי לא קמה בעקבותיו חובת רישום של המסעדה, משום שדמי התשר באותו עניין שולמו ישירות למלצר, באופן וולונטרי, בנפרד מהתשלום עבור הארוחה ומבלי שהגיעו לקופת המערערת. להשלמת התמונה יצוין כי בסופו של יום אישר בית המשפט העליון את פסילת הספרים, משום שהתגלה שהמערערת שם לא רשמה בקופתה תקבולים אחרים, שאותם (בניגוד לתקבולים שעמדו במוקד אירוע הביקורת) היה עליה לרשום.
11. בפסק דין משנת 1993 שעסק במקרה דומה, "אִשרר" בית המשפט העליון הן את "מבחן הוולונטריות" והן את "מבחן אמצעי התשלום" (ע"א 497/89 אמיתי נ' פקיד שומה תל-אביב 1, פ"ד מז(5) 384 (1993); להלן – עניין אמיתי), הגם שיישומם בנסיבות העניין הוביל לתוצאה הפוכה מזו שעלתה בעניין ספארי הולדינגס. שכן בעניין אמיתי נקבע כי השיקים שנמצאו בקופת המסעדה ולא תאמו את סרט הקופה, כללו הן את התשלום עבור הארוחה והן את דמי התשר ועל כן "היוו אמצעי תשלום אחד". מכאן שהיה על המערער "לרושמם כמות שהם, ולא הותר לו לרושמם אך בסכום ה'נטו' שבהם", ללא כספי התשר.
12. הלכת ספארי הולדינגס "אושררה" גם בחלוף כעשור, בפסק הדין בעניין ליברמן (ע"א 9229/99 פקיד שומה תל-אביב 1 נ' ליברמן, פ"ד נט(1) 509 (2004); להלן – פרשת ליברמן), בעיקר בנוגע ל"מבחן הוולונטריות", שהוא "אבן הבוחן המרכזית" שהוצבה בפסיקה "לקביעה אם דמי השירות הם תקבול בידי בעל העסק" (בעמ' 515 לפסק הדין). בנסיבות אותו עניין, החשבון שנמסר ללקוחות (שערכו ביקורת מטעם פקיד השומה) כלל 90 ש"ח עבור הארוחה ועוד 9 ש"ח (10%) כדמי שירות. "הסכום הכולל לתשלום – 99 ש"ח – צוין בסוף החשבון והוקף בעיגול". הלקוחות שילמו 99 ש"ח במזומן ורק 90 ש"ח מתוכם נרשמו בקופת המסעדה. התשר בסך 9 ש"ח הועבר ל"דלי" (קופת טיפים) ולא נרשם כלל. על כן החליט פקיד השומה לפסול את ספרי המסעדה. בית המשפט העליון קבע כי בדין נפסלו הספרים. לפני שפנה להכרעתו, הדגיש כי שאלת חובת הרישום אינה נוגעת לעצם החבות במס בגין קבלת התשר או לשיעור ההכנסה החייבת במס, וכי את דמי התשר יש לרשום בכל מקרה, אם לא כתקבול בספרי המסעדה, אזי ב"יומן שירות", שחייב בעל מסעדה (או כל עסק המעסיק מלצרים) לנהל, לפי סעיף 3(8) לתוספת י"א להוראות ניהול פנקסים (להלן – יומן שירות). יצוין כי ביומן השירות יש לרשום מדי יום את שמות המלצרים המועסקים באותו יום, מענם ומספר זהותם וכן את סכום הפדיון היומי שלהם או מספר שעות העבודה. בעל מסעדה פטור מרישום כאמור "אם הודיע בעל המסעדה לקהל לקוחותיו, באמצעות מודעות, בחשבוניות, במחירונים וכיוצא באלה, כי דמי השירות כלולים במחירים" (סעיף 3(8)(ב) לתוספת האמורה). עוד יצוין כי החובה לעניין יומן השירות הוכנסה להוראות הללו בתיקון משנת 1989, כך שלא עמדה על הפרק במועדים הרלוונטיים לפרשות ספארי הולדינגס ואמיתי.
בנסיבות עניין ליברמן, כך פסק בית המשפט העליון, שולם התשר שלא באופן וולונטרי, אלא בעקבות דרישת תשלום שהוצגה ללקוחות, ועל כן, בהתאם לעקרונות שהותוו בפרשות ספארי הולדינגס ואמיתי, יש לראותו כתקבול של המסעדה המחויב ברישום. נקבע כי "הבנתו הסובייקטיבית של הלקוח בשאלה אם עליו לשלם דמי שירות היא המכרעת בבחינת אופיים של דמי השירות כפרי של רצון חופשי" (בעמ' 516 לפסק הדין), וכי אם היו הלקוחות משלמים כתשר סכום נוסף על זה שנכתב בחשבון, הוא היה עשוי להיחשב תשלום וולונטרי שאינו חב ברישום.
13. לצד מתן תוקף מחודש להלכת ספארי הולדינגס, ניתן לקרוא הן בעניין אמיתי והן בעניין ליברמן, אם כי באמרת אגב, הרהורים מסוימים לגבי מבחן אמצעי התשלום. כך, השופט מ' חשין ז"ל מדגים בעניין אמיתי את הקשיים שמעורר מבחן זה:
"נדע עם זאת, שהקושיות לא נתיישבו כולן. נניח, למשל, שמחיר הסעודה הוא 90 ש"ח והלקוח מבקש לתשור למלצר 10 ש"ח. נוסיף עתה ונניח שהלקוח כותב שיק 'לעצמי' (או לפקודת בעל העסק) על סך 100 ש"ח; מבקש הוא לקבל - ומקבל - תמורתו 100 ש"ח במזומן (דהיינו: הלקוח 'פורט' שיק על סך 100 ש"ח); ומאלה מפריש הוא לבעל העסק 90 ש"ח, ולמלצר - במישרין - 10 ש"ח. פעילות זו אפשר שתהיה כך או בדרך 'מקוצרת' כלשהי. ניתן לטעון במערכת עובדות מעין זו, כי השיק על סך 100 הש"ח אינו 'תקבול' בידי בעל העסק, ובדוגמה זו שהבאנו אפוא לא ייאלץ בעל העסק לרשום כ'תקבול' אלא 90 ש"ח בלבד. ומה בין מקרה זה לבין מקרים אחרים שדיברנו בהם? אכן, דומה כי הקושיות לא נתיישבו כולן" (בעמ' 392 לפסק הדין).