פסק-דין
א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת א' כהן) בע"א 41199-01-15 [פורסם בנבו] מיום 1.11.15, שבמסגרתו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת ח' קלוגמן) בת"א 615-02-11 [פורסם בנבו] מיום 26.11.14. במוקד הבקשה, תביעה חוזית בין חברות.
רקע והליכים קודמים
ב. המבקשת היא חברה העוסקת בתחום עמילות המכס (ביסודה, טיפול בעניינים פרוצדורליים מול רשויות המכס). המשיבה היא חברה פרטית המנהלת מחסני ערובה בפיקוח המכס. במשך מספר שנים השתמשה המבקשת בשירותי המשיבה לטובת לקוחותיה (להלן לקוחות הקצה). ככלל ניהלה המשיבה את עסקיה מול המבקשת, ולא התקשרה ישירות עם לקוחות הקצה. המבקשת היתה גובה מלקוח הקצה 100% מהסכום עליו סוכם עם המשיבה, מעבירה לה 90% ונוטלת 10% כעמלה. ביום 31.1.07 שלחה המבקשת הצעת מחיר לחשב המשיבה בנוגע לאחסון קטנועים של לקוחת הקצה "שארכת דאל אלוטניה ללתגארה בע"מ" (להלן דאל) הממוקמת ברצועת עזה. הקטנועים אוחסנו במחסני המשיבה, והמבקשת העבירה לה תשלומים בגין כך. יצוין, כי במקרה אחד הועבר התשלום למשיבה ישירות מלקוחת הקצה – דאל. במהלך שנת 2008 הפסיקה המבקשת להעביר תשלומים בגין הקטנועים ואלה הוכרזו "סחורה בלתי נתבעת" והושמדו על-ידי המכס.
ג. ביום 1.2.11 תבעה המשיבה את המבקשת בבית משפט השלום בהרצליה בגין הפרה יסודית של החוזה ביניהן. המבקשת, מצידה, טענה בעיקר להיעדר יריבות, שכן נטען כי ההתקשרות החוזית נערכה בין המשיבה לבין דאל. סכום התביעה הועמד על 275,850 ש"ח. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, תוך שנקבע כי (1) נכרת הסכם בין הצדדים; (2) דאל היתה לקוח משותף של הצדדים; (3) ההסכם אינו כולל התיחסות לתרחיש בו לקוח משותף אינו עומד בתשלומיו – כפי שאכן אירע; (4) חלוקת הנזק תעשה על דרך האומדנה. יצוין, כי הקביעה באשר לאחריות המשותפת של הצדדים נשענה, בין היתר, על תיק אחר, בעניין דומה, בו התפשרה המבקשת עם התובעת דשם (להלן עניין קרסו). לפיכך קבע בית המשפט, כי המבקשת תשלם למשיבה 40% מהסכום הנתבע לאחר קיזוז 10% עמלה, צמוד למדד וללא ריבית. שני ערעורים – מזה ומזה – הוגשו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב; בית המשפט קיבל את ערעור המשיבה ודחה את ערעור המבקשת; זאת תוך שנפסק כי נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט השלום – לפיה התקיימה התקשרות ישירה בין הצדדים – מתחייבת קבלת התביעה במלואה. כן נקבע, כי שגה בית משפט השלום כשקבע שמדובר ב"לקוח משותף" מבלי שניתנה לצדדים אפשרות לטעון בנוגע לכך. מכאן בקשת רשות הערעור.
בקשת רשות הערעור
ד. עיקר טענת המבקשת היא כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא ייחס חשיבות לעובדה שהמשיבה לא ציינה בכתב תביעתה את התשלום החד-פעמי שקיבלה ישירות מדאל. לשיטת המבקשת, מדובר בהתנהלות חסרת תום-לב הצריכה להשפיע על התוצאה המשפטית בתיק. כן נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשסבר שעניין קרסו נגע לשני הצדדים דכאן, בעוד שלמעשה מדובר בתיק הקשור למבקשת ולצד ג' בלבד. לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיה בדבר חוסר המסוימות בחוזה, היעדר נוהג מקובל בין הצדדים ואי-קיבול על-ידיה (אלא לכל היותר על-ידי דאל); טענות אלה – לשיטתה – מצביעות על כך שמדובר בהסכם שלא ניתן לקיימו. כן נטען, כי על בית המשפט היה לנסח את החוזה לרעת הצד המנסח – המשיבה. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא הורה על קיזוז של 10% מסכום התביעה.
ה. ביום 12.2.16 התקבלה תגובת המשיבה לעניין הקיזוז בלבד, בעקבות החלטה מיום 23.12.15. לטענתה, אין לקבל את הטענה משלושה נימוקים. ראשית, לא הוכח שהצדדים אכן הסכימו על אחוז זה כעמלה. כראיה מצביעה המשיבה על התשלום הבודד שקיבלה המבקשת מדאל בסך 60,000 ש"ח, עליו לא שולמה עמלה. שנית, נטען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור. שלישית, אין מקום להתערבות בהכרעת בית המשפט המחוזי במסגרת גלגול שלישי.
הכרעה
ו. לאחר עיון, לא ראיתי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. בנידון דידן, טענות המבקשים אינן מעלות שאלה עקרונית, ואין אני רואה מקום לחשש מעיוות דין חמור – כפי שיפורט בקצרה.
ז. ראשית, באשר לטענתה העיקרית של המבקשת, לפיה היה על בית המשפט לתת משקל הולם בפסק-הדין להסתרת המידע מצד המשיבה. ודוק, המבקשת מדגישה כי כוונתה להענקת משקל הולם לעצם הסתרת המידע, להבדיל מתוכן המידע שהוסתר. בית משפט השלום אכן ציין את ההסתרה בפסק-דינו. כלשונו:
"לא נסתרה מעיניי העובדה, כי התובעת (המשיבה – א"ר) בחרה שלא להעלות את נושא התשלום הישיר מחברת דאל לחשבונה בכתב התביעה, וכי הדבר הוסתר מבית המשפט. מדובר בעובדה הרלבנטית לתביעה דנן. אף אם מדובר היה בהעברת תשלום חד-פעמית במסגרת עסקה זו, ראוי היה לציין עובדה זו כבר בעת הגשת התביעה. לעניין זה אחזור ואתייחס בהמשך הדיון" (פסקה 41 לפסק-הדין).
ואכן, חזר בית משפט השלום והתיחס לעניין זה מספר פעמים בהקשרים שונים (ראו פסקאות 69, 77 ו-99 לפסק-הדין). המבקשת אינה מציינת בבקשתה מהו לטעמה הסעד הראוי בגין הסתרת המידע – האם דחיית התביעה מעיקרא או שמא הטלת הוצאות משפט מוגברות (ראו רע"א 218/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' שטמר, פ"ד לט(2) 452 (1985); דודי שוורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר-הדין האזרחי" עיוני משפט כ"א 295 (תשנ"ה)). נתייחס איפוא לשני הסעדים בקצרה. ככלל, בית המשפט יעדיף לרפא את הפגם שנפל בהליך ולא לותר על ההליך כליל. זוהי גם הרוח שבבסיס תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המעגנת את סמכותו של בית המשפט לתקן פגם או טעות בהליך "ככל שייראה לו צודק". כמובן, הסתרת מידע מבית המשפט, בניגוד לתקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא צעד חמור שאין להקל בו ראש, אך השכל הישר אינו מאפשר את ביטול התביעה מעיקרא בגין הסתרת תשלום אשר נקבע כי הוא "חד פעמי ולא מייצג" (סעיף 69 לפסק-דינו של בית משפט השלום). אשר לעניין הוצאות המשפט. תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר [...], ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון". בע"א 10258/06 Bielloni Castello Spa נ' גלובל רוטו בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה מ"ט (2009), כי:
"פסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול דעתה הרחב מאד של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבות הסכסוך, את התנהלות בעלי הדין לאורך המשפט ויתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות [...] אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בנושא זה אלא במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית, או נתגלו פגם או פסול בשיקול הדעת בהכרעה בדבר ההוצאות"
בית משפט השלום מצא לנכון שלא להטיל הוצאות משפט על מי מהצדדים, ואין אני מוצא עילה להתערבות – בגלגול שלישי – בהחלטתו זו.
באשר לטענת המבקשת, לפיה בית המשפט המחוזי שגה לחשוב שעניין קרסו נגע לשני הצדדים דכאן – אין בידי לקבלה. בית המשפט המחוזי ציין, כי "כאשר בית המשפט נימק, מדוע הוא מבצע חלוקה של הנזק, הוא נימק זאת בין היתר בכך, שיש לקיים חוזים בתום לב ובהגינות עסקית ובשל העובדה שבעניין אחר הגיעו שני הצדדים לפשרה ובית משפט מניח כי הפשרה נבעה מההבנה שמדובר באחריות משותפת של מחסני הערובה ושל עמיל הנכס" (פסקה 4(ז) לפסק-הדין; ההדגשה במקור). ראשית, כאשר בית המשפט המחוזי מתיחס ל"שני הצדדים", שאלה היא אם הכוונה לשני הצדדים דכאן, ובמיוחד נוכח הדגשתו את המשפט "עניין אחר". שנית, ובעיקר, לא ברורה ההשלכה של אותה שגיאה נטענת על פסק-הדין. שגיאה מסוג זה – ככל שאכן מדובר בשגיאה – מהוה לכל היותר עילה להגשת בקשה לתיקון טעות סופר. לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיה בדבר חוסר המסוימות בחוזה, היעדר נוהג מקובל בין הצדדים ואי-קיבול על-ידיה. אין לקבל את הטענה. בית משפט השלום קבע עובדתית, כי אכן נכרת חוזה מחייב בין הצדדים. בית המשפט המחוזי בחן קביעה זו, והכריע כי "אין כל עילה להתערבות בממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית משפט קמא" (פסקה 7 לפסק-הדין בבית המשפט המחוזי).
ח. עתה – לעניין הקיזוז. אכן, יתכן – ולא אוכל לטעת מסמרות – כי שגגה נפלה בפסק-דינו של בית המשפט קמא בעניין זה. על כן נתבקשה תגובה. ואולם, לאחר עיון בתמונת ההתדיינות במכלולה, לא ראיתי מקום להתערב במקרה זה. כלל ידוע הוא כי טעות ביישום הדין אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ע"א 385/93 בית נוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 221 (1993); רע"א 5711/12 מצה בע"מ נ' דלק בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 10 להחלטתו של השופט דנציגר (2013); רע"א 8627/13 בן צור נ' בן ג'ויה, [פורסם בנבו] פסקה 6 להחלטתו של השופט פוגלמן (2014)). בהתחשב בכל האמור מעלה לא מצאתי לאחר העיון לחרוג מן הכלל.
ט. על כל אלה, אין אני נעתר לבקשת רשות הערעור. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ז באדר א התשע"ו (25.2.2016).
המשנה לנשיאה