פסק דין
1. לפניי בקשה לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א – 1981 (להלן גם: "החוק"), במסגרתה עתרו המערערים להורות על גריעת שיקים ממניין השיקים המסורבים לפי החוק.
אין חולק, כי בין התאריכים 12.2.2018-11.4.2018 סורבו סה"כ 11 שיקים בחשבון המערערים (הרשום למעשה על שם המערערת בלבד), המתנהל בסניף ראשון לציון של המשיב. ששת השיקים הראשונים סורבו באותו יום (12.2.2018) וסכומם הכולל כ – 10,000 ₪. במהלך החודשיים שלאחר מכן סורבו 5 שיקים נוספים בסכום כולל דומה.
עוד אין חולק, כי בשעה שסורבו השיקים חרגה היתרה בחשבון הבנק ממסגרת האשראי המאושרת.
יוער, כי בתגובת המשיב לערעור צויין, כי לאחר הגשת הערעור סורבו 3 שיקים נוספים, ואולם, המערערת העידה לפניי, כי אין מדובר בשיקים חדשים, אלא כאלו שנמשכו קודם לכן וכבר הוצגו לפירעון.
2. בערעור נטען, כי בין המערערת לבין מנהלת הסניף היה סיכום, לפיו יכובדו השיקים, תוך התחייבות של המערערת כי החריגה ממסגרת האשראי תכוסה בתוך יומיים. וכך, ביום 11.2.2018 שעה שהוצגו ששת השיקים הראשונים שסורבו לפירעון, התחייבה המערערת בפני מנהלת הסניף כי תדאג להעברת הסכום הנדרש, וזאת מחשבון בנק אחר המתנהל על שמה בבנק מזרחי טפחות. אלא, שמנהלת הסניף לא המתינה, והציגה את השיקים לפירעון, ולפיכך הם סורבו. המערערת הדגישה, כי זמן קצר לאחר מכן, ביום 15.2.2018, הועבר לחשבון סכום כולל של 23,000 ₪.
יוער, כי בכתב הערעור (שנוסח עבור המערערים ע"י עו"ד שייצגם אותה שעה) נטען כי מנהלת הסניף פעלה כן בניגוד להתחייבותה כלפי המערערת, אולם בדבריה לפניי הודתה המערערת כי מנהלת הסניף לא התחייבה כלפיה כי תמתין אלא הבהירה לה כי אין באפשרותה להמתין מעבר ליום עסקים אחד, וזאת עפ"י הנהלים המחייבים בבנק. כך אף עולה מתכתובת מסרונים שהתנהלה בין המערערת למנהלת הסניף בזמן אמת וצורפה לתשובת המשיב לערעור.
בכתב הערעור נטען, כי מתקיימת עילה לגריעת ששת השיקים הנ"ל מכח סעיף 10(א)(3) לחוק, דהיינו כי היה למערערת יסוד סביר להניח כי היתה על הבנק חובה לפרוע את השיק, וזאת מחמת קיומו של נוהל עבודה קבוע שהשתרש בין הצדדים ולפיו כובדו שיקים גם כאשר לא היתה יתרה מספקת בחשבון, מתוך הסכמה כי יומיים שלושה לאחר מכן תדאג המערערת להפקדת כספים לכיבוד ההתחייבויות.
לחילופין, נטען, כי יש להורות על גריעת השיקים מטעמי צדק, וזאת לאור העובדה שסירוב השיק נבע מנסיבות שאינן בשליטתה או באשמתה של המערערת. הודגש, כי כאמור העבירה המערערת את הכספים הנדרשים לכיסוי החריגה בתוך זמן קצר, והעיכוב נבע מסיבות שאינן בשליטת המערערת. עוד הוטעם, כי המערערת פרעה את סכומי השיקים לנמשכים ואינה ממין מושכי השיקים הבעייתיים מפניהם בא החוק להגן.