סיכום ביניים
63. מצאתי כי התובעים הוכיחו את גרסתם כי כרתו עסקת מכר עם המנוח להעברת חלק מזכויותיו במקרקעין בחלקה 187. גרסה זו, שהוכחה באמצעות ייפויי כח קונסולריים עליהם חתום המנוח, עדות עזיז שהיה צד ישיר לעסקה, מסמכים מעסקאות דומות נוספות ומסמכים ועדויות האופפים את ההתרחשויות מעת חתימת ייפויי הכח ועד היום, מסתברת יותר מאשר ההכחשה הכללית של הנתבעים שהעסקאות לא התרחשו.
לא בכדי מצאנו לנכון להרחיב ולפרט אודות כלל העסקאות שכרת המנוח עם חברי הקהילה, ואשר רובן אף נרשמו ע"ש הרוכשים או מקבלי הזכויות במתנה.
משכך, דומה כי לא היה מקום למאבקם של הנתבעים בכלל והיורשים בפרט, דווקא בתובעים דנן, שכל "חטאם" שלא דאגו בזמנו לרשום את הזכויות על שמם.
64. אדון להלן בשאלה מה תוקף העסקאות בין המנוח והתובעים, אל מול הסכם השותפות בין האחים שנחתם בשנת 1960 ואל מול הסכם הפשרה בין האחים ליורשים שנחתם בשנת 2013.
האם זכויותיהם של הנתבעים במקרקעין גוברות על זכויותיהם של התובעים
הסכם השותפות
65. סעיף 11 להסכם השותפות מיום 24.11.1960 בין המנוח לבין אחיו, שהוגש לבית המשפט במסגרת תביעת האחים כנגד היורשים להצהיר על זכויותיהם במקרקעין, קובע כדלקמן: "האדמה הנמצאת בישראל הינה ע"ש מר דוד חכימיאן. חמש וחצי שישיות משש-שישיות שלה שייכות לכל האחים ובכל עת שתימכר, יחולק בין האחים בהתאם לחלקם".
66. האחים טענו, כי הסכם השותפות קודם לייפויי הכח ולכן זכותם של הנתבעים עדיפה על זכותם של התובעים. עוד נטען כי הסכם השותפות קובע זכויות קנייניות וכי התובעים לא הוכיחו כי לאחים הייתה קרקע אחרת בישראל הרשומה על שם המנוח.
התובעים טענו, כי הנתבעים לא הוכיחו כי הסכם השותפות חל על המקרקעין נשוא התביעה; כי ההסכם אינו אוסר על מכירה ולפיכך לכל היותר לאחים יש תביעה חוזית-כספית אל מול היורשים, ולא זכות קניינית; כי התובעים לא ידעו על קיומו של ההסכם ובהתאם לסעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) מעשיו של המנוח מהווים שליחות נסתרת; וכי אפילו אם המנוח חרג מהרשאה הם זכאים לקיום העסקה בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק השליחות.
67. מקובלת עלי טענת התובעים כי על האחים, כמי שטוען לזכותו מכח הסכם השותפות, הנטל להוכיח כי ההסכם מדבר על המקרקעין מושא התובענה, וכי הנתבעים כלל לא ידעו לומר האם הסכם השותפות קוים – קרי חולקה תמורה בין האחים (עדות אדי בעמ' 136 פרוטוקול מיום 12.2.2015). מכל מקום, ומבלי להיכנס לתוקפו של ההסכם, השתכנעתי שהתובעים לא ידעו על קיומו של הסכם השותפות בעת עשיית העסקה (ראו עדות עזיז מיום 16.7.2014 בעמ' 96), כשאף הנתבעים לא ידעו על קיומו עד לפני מספר שנים והיו אדישים כלפיו (עדות אדי מיום 12.2.2015 "לפני 4-5 שנים ולפני זה לא ידעתי, לא עניין אותי בכלל", בעמ' 116ׂ). עוד השתכנעתי כי למנוח, כבן הבכור, הייתה סמכות מטעם האחים לבצע את העסקאות (עדות קמאל מיום 15.4.2015 בעמ' 23; עדות אדי מיום 12.2.2015 בעמ' 123 "בתור בכור, לפי חוקי ישראל הוא שולט, והוא שלט") וכי האחים קיבלו את מעשי המנוח וכיבדו את מעשיו (עדות אדי מיום 12.2.2015 בעמ' 145 ובעמ' 148).
מכל מקום, וגם אם נתייחס להסכם השותפות כחל ביחס למקרקעין מושא הסכסוך, כפי שהובא לעיל, קובע הסכם השותפות כי אכן המקרקעין רשומים על שם המנוח, וכך גם אשר שייך לכל האחים, אולם לא מדובר על שותפות בזכויות עצמן באופן שהאחים אמורים להירשם כבעלי הזכויות אלא כפי שצוין לעיל "...ובכל עת שתימכר, יחולק בין האחים בהתאם לחלקם" (ההדגשה אינה במקור). דהיינו, כפי שהמקרקעין נרשמו על שם המנוח, כך המנוח רשאי לפעול בהם כרצונו, כאשר האחים אמורים לקבל חלקם מהתמורה שתתקבל עם מכירת הזכויות.
יתר על כן, מעת שהזכויות היו רשומות רק על שם המנוח, הרי צדדים שלישיים להם נמכרו הזכויות רכשו זכות נקיה וניתן גם להפנות לעסקאות האחרות, בחינת אומד דעתם של הצדדים, וכי לא בכדי האחים לא טענו בעניין הסכם השותפות, ביחס לרוכשים אחרים של זכויות במקרקעין.
68. לאור האמור, הרי שלא הייתה מניעה מצד המנוח לבצע את העסקאות עם התובעים ועובדה גם שביצע עסקאות נוספות עליהן אין מחלוקת. מכל מקום, אף אם לא הייתה הרשאה למנוח לביצוע העסקאות כאמור, הרי שחל בענייננו סעיף 6(ב) לחוק השליחות, והתובעים רשאים לראות את המנוח כבעל דברם.
ודוק, האמור הינו למעלה מהנצרך, הואיל וגם לפי תוכנו של הסכם השותפות, וכך פרשנותו, לרבות לאור העדויות, כי זכותם של האחים לקבלת חלקם בתמורה ומבלי שנפגעה זכותו של המנוח לנהוג במקרקעין כמנהג בעלים.