121. הנה כי כן, תרומות שהתקבלו ביד שרה לא נשמרו בסוד מחשבתה של שרעבי. אם כך ברגיל, הדעת נותנת כי על רקע היקף התרומות של צ'רני ודכנר – היו גם תרומות אלו ידועות לכל. נזכור כי תרומות צ'רני ודכנר היו חריגות בנוף התרומות שהתקבלו אותה עת. שרעבי עצמה לא ידעה לנקוב בשם של תורם אחד מלבדם שהרים תרומות בסדר גודל דומה:
"שאלה: הוא [דכנר – ע' פ'] היה תורם גדול שלך?
תשובה: הוא היה תורם גדול, היו תורמים עוד אחרים.
שאלה: אני ראיתי שהיו, הוא היה התורם הכי גדול שלך?
תשובה: לא הכי גדול.
שאלה: מי?
תשובה: הלל צ'רני תרם יותר.
[...]
שאלה: [...] מי עוד תרם, אמרת צ'רני, מי עוד תרם? תגידי עוד שמות של אנשים שתרמו בסדר גודל הזה.
תשובה: אני לא יודעת להגיד, אני לא זוכרת" (פרוטוקול הדיון, עמ' 9018 ש' 32 עד עמ' 9019 ש' 17; ההדגשות הוספו – ע' פ').
--- סוף עמוד 585 ---
דברים אלה נתמכים גם ברישומים של אגף יחסי הציבור של יד שרה בדבר תרומות מעל סך של 10,000 ש"ח שהתקבלו בעמותה בין השנים 2010-1995 (ראו ת/823, שממנו עולה כי סדר הגודל של התרומות שקיבלה יד שרה מתורמים פרטיים עומד בממוצע, ככלל, על כמה עשרות אלפי שקלים).
122. על העדרו של דפוס פעולה נוהג שבמסגרתו שרעבי פעלה בלעדית וללא דיווח לאחרים מול תורמים פוטנציאליים ניתן ללמוד גם מן הרקע לתרומה בסך 1.25 מיליון ש"ח שנתן צ'רני. כפי שהוכח בבית המשפט המחוזי, כחלק מן המסע לגיוסה של תרומה זו נערך לצ'רני ולאמו סיור בבניין יד שרה בירושלים, שאותו ארגנה שרעבי. לסיור זה הוזמן לופוליאנסקי במטרה "להלהיב" את התורמים הפוטנציאליים. בדומה, לאחר שתרם דכנר את תרומת ארון הקודש, שלחה שרעבי לאחרון מכתב תודה (ת/81) – מכתב שאליו כיתבה את לופוליאנסקי. שמע מינה: שרעבי מצאה לשתף את לופוליאנסקי באופן פעיל בהליך גיוס התרומה מצ'רני ואמו; ואף ראתה לעדכנו בכך ששלחה לדכנר מכתב תודה בגין תרומה בשווי כ-77 אלף ש"ח. שרעבי לא נהגה אפוא לשמור לעצמה את הטיפול בתרומות, קטנות כגדולות, ולא נרתעה מפנייה ישירה אל לופוליאנסקי כדי שיסייע בגיוסן. ואם נדרש עוד, הרי שלופוליאנסקי לא כפר בכך שהוא עצמו עמד בקשר עם דכנר בכל הנוגע לתרומה שיועדה לרכישת כסאות הגלגלים, כפי שעוד יפורט להלן (הכרעת הדין, עמ' 332; פרוטוקול הדיון, עמ' 7125 ש' 22-13).
123. מסקנת הביניים היא אפוא זו: על רקע נטייתה של שרעבי להתגאות בתרומות שגייסה; על רקע היקפן הניכר של תרומות צ'רני ודכנר; ועל רקע מעורבותו הפעילה של לופוליאנסקי בגיוס מקצת מן התרומות, הניסיון להציב את שרעבי בחזית גיוס התרומות – לא צלח. אשר על כן, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה יש לדחות את עדותה של שרעבי בכל האמור במעורבותה בגיוס התרומות.
(4) סמיכות הזמנים בין הליכי תכנון פרויקט הולילנד לבין תרומות צ'רני ודכנר
124. בית המשפט המחוזי קבע כמה ממצאים בעניין סמיכות הזמנים בין קבלת החלטות הנוגעות לפרויקט הולילנד לבין קבלת תרומות ליד שרה, שנזקפו לחובת לופוליאנסקי. בית המשפט נעזר בממצאים אלה כדי לקבוע שעד המדינה תרם ליד שרה כדי לזכות בתמיכת לופוליאנסקי בקידום הפרויקט (הכרעת הדין, עמ' 333-332), דהיינו "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". כפי שהראינו לעיל, מסקנה זו – שממנה לא ראינו לסטות – עומדת בעינה גם בהסתמך על שורת ממצאים עובדתיים אחרים, ועל כן
--- סוף עמוד 586 ---
לא נידרש לה בשנית (ראו החל מפסקה 52 לעיל). מסקנה נוספת שהסיק בית המשפט בהסתמך על ממצאים אלה נגעה למודעותו של לופוליאנסקי לכך שהתרומות ניתנו ליד שרה בעד פעולות מסוימות הקשורות בתפקידו, כפי שעוד יפורט להלן (הכרעת הדין, עמ' 332-329, 358-357).
125. המאשימה וההגנה נחלקו בשאלה אם היה מקום לקביעת הממצאים האמורים. לופוליאנסקי טוען, כפי שטוענים אחרים בפרשה זו, כי בית המשפט המחוזי לא התיר להגנה להציג ראיות לעניין העדרה של סטייה מן השורה מצדו. במצב דברים זה, נטען כי לא היה ניתן לקבוע ממצא בעניין וממילא לא לבסס עליו כל מסקנה. לטענת המשיבה, במקרים שבהם בית המשפט התייחס לסבירות החלטותיו של לופוליאנסקי הוא נדרש גם לטענות הגנה מצדו, ועל כן לא נפל פגם בקביעת ממצאים אלה.
126. עמדנו כבר על כך שהוכחת סטייה מן השורה או הוכחה כי עובד הציבור קיבל החלטות הסוטות מדפוס ההחלטות הנוהג עשויה לסייע להוכיח את היסוד הנפשי בעבירת קבלת השוחד. סמיכות זמנים בין קבלת מתת לבין קבלת החלטה חריגה זו או אחרת מעוררת חשד שמא ביסוד ההחלטה עמדו מניעים פסולים, במובן זה שעובד הציבור סיפק "תמורה" למתת שקיבל. בכך, כמובן, יש כדי לסייע בגיבוש מודעותו לרכיב העובדתי שבעבירת השוחד. בצד האמור, הדגשנו כי אין הכרח להוכיח סמיכות זמנים כאמור לשם גיבושה של עבירת השוחד, שכן שוחד יכול להתקבל גם בבחינת "שלח לחמך", במטרה לזכות באהדתו של עובד הציבור ולגייסו למען צרכים עתידיים שטרם לבשו פנים קונקרטיים.
127. בענייננו, במהלך שמיעת ההוכחות בבית המשפט המחוזי קבע בית המשפט כי בשל היענות המאשימה לבקשתו שלא להרחיב בשאלות התכנון (מעבר לעדותו של עד המדינה), אין לאפשר להגנה לזמן עדים מומחים במטרה להוכיח כי לא ניתנו הקלות ליזמים (החלטה מיום 3.11.2013, פרוטוקול הדיון, עמ' 8901). זאת, כחלק מעמדתו העקרונית של בית המשפט המחוזי שלפיה שאלת "הסטייה מן השורה" בהתנהגותם של עובדי הציבור בעניין שלפנינו אינה דורשת הכרעה ואין לה משמעות בבחינת שאלת קבלת השוחד "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של עובד הציבור (הכרעת הדין, עמ' 6; לקביעה הפרטנית בנוגע ללופוליאנסקי ראו שם, עמ' 325). יחד עם זאת, בית המשפט ציין בהכרעת הדין כי ההחלטה שלא לשמוע את ההתנגדויות לתב"ע ג' בדיון בוועדה המקומית הייתה "מהלך חריג" (הכרעת הדין, עמ' 329; ראו פירוט בפסקה 81 לעיל); וכי בקבלת החלטה זו התבסס לופוליאנסקי על חוות דעת משפטית מטעם היזמים,
--- סוף עמוד 587 ---
שנועדה לשרת את האינטרסים שלהם (שם). בית המשפט הוסיף והתייחס, בכמה הקשרים, לסמיכות הזמנים שבין קבלת החלטות הנוגעות לפרויקט הולילנד לבין קבלת התרומות ליד שרה. במסגרת זאת תיאר בית המשפט המחוזי את הקשר בין המועדים שבהם נתקבלו התרומה מצ'רני בסך של 1.25 מיליון ש"ח והתרומות מעד המדינה הקשורות בבית הכנסת לבין העבודה על תכנית מק/3507ד' (להלן: תב"ע ד'), שהיא התכנית המפורטת שהייתה תנאי להוצאת היתרי בנייה לפי תב"ע ג' ואף כללה שינויים בתב"ע זו, ודחה את גרסת לופוליאנסקי שלפיה דובר בצירוף מקרים. בית המשפט ציין עוד כי המלצת ועדת המשנה המקומית להפקיד את תכנית 3507ו' (להלן: תב"ע ו'), תכנית שמטרתה הייתה להביא לשינוי היעוד של שטח המלונות הצפוניים למגורים, ניתנה בסמיכות למתן התרומה מצד עד המדינה במסגרת האירוע בבית השגריר; ואף עמד על סמיכות זמנים בין הבעת המחויבות של עד המדינה לתרום לרכישת כסאות הגלגלים לבין בקשתו מלופוליאנסקי להורות על פתיחת "כביש הטבעת", כביש הגישה למתחם הולילנד (הכרעת הדין, עמ' 332-330).
128. לופוליאנסקי טוען כי בית המשפט המחוזי נמנע אמנם מלדון בסוגיות תכנוניות מורכבות הנוגעות לסטייה מן השורה במילוי התפקיד, אך בה בעת קבע קביעות כבדות משקל בתחום זה. לעמדת לופוליאנסקי, בית המשפט הגביל את הצדדים במיצוי ראיותיהם בתחום זה ובכך פגע בהגנתם. לו היה מתאפשר לו לשטוח הגנתו בעניין זה, סבור לופוליאנסקי כי היה עולה בידו – באמצעות עדויות וחוות דעת – להוכיח כי ההחלטות שהתקבלו בפרויקט הולילנד היו סבירות; וכי לא ניתנו ליזמי הפרויקט הקלות מיוחדות במסגרת ההליכים התכנוניים השונים. משלא הותר לו לעשות כן טוען לופוליאנסקי כי היה על בית המשפט המחוזי להימנע מקביעת ממצאים בנושא זה, והנחת המוצא המתחייבת היא כי לא נמצא כל דופי בתפקודו. לעניין סמיכות הזמנים טוען לופוליאנסקי כי משום שגם עד המדינה ציין בעדותו כי לא התקיימה קורלציה בין התרומות לבין פעולות לקידום הפרויקט, לא ניתן ללמוד מסמיכות זמנים – ככל שישנה – דבר לעניין מודעותו לציפייה הנטענת בצד התרומות. בנוסף נטען כי טענת ה"סימולטניות" התבססה, במקרים לא מעטים, על קשירה בין המועד שבו ניתנו המחאות שונות (לטובת התרומות) לבין מועדי דיונים בנושאים תכנוניים, אלא שאותן המחאות בוטלו ו"גולגלו" – כמנהג דכנר.
129. המשיבה, מצדה, מדגישה כי עבירת השוחד משתכללת בין אם הוא ניתן בעד פעולה מסוימת ובין אם כדי להטות את עובד הציבור למשוא פנים בדרך כלל; בין אם השוחד ניתן לכתחילה ובין אם בדיעבד. ברם, אף שאין זה הכרחי להוכיח סמיכות זמנים
--- סוף עמוד 588 ---
בין מועדי העברת הכספים לבין ההליכים התכנוניים, סמיכות כזו הוכחה לא פעם במקרה דנן, ובפרט באשר לתרומות לבית הכנסת ולרכישת כסאות הגלגלים כאמור.
130. שאלתי עצמי איזו משמעות יש ליתן לממצאים שקבע בית המשפט בעניין סמיכות הזמנים, בנתון לטענה – שלטעמי הוכחה די צורכה – כי בית המשפט הנחה את הצדדים להימנע מלהביא ראיות לעניין זה. בפרשה אחרת ציינתי כי כאשר מתעוררים במסגרת ההליך הפלילי עניינים העלולים להוביל למסקנות לחובתו של הנאשם, יש להחיל עליהם את הדרישה בדבר "הזדמנות סבירה להתגונן", שמקורה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (ראו עניין אזרי, פסקה 12). ככל שלא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן בכל עניין המתעורר בהליך הפלילי שסופו להביא למסקנה לחובת הנאשם, לא ניתן יהיה להרשיע נאשם על בסיס ממצא בעניין זה. ברם, כדי שכך ייקבע, על הנאשם להצביע על קו הגנה חלופי שבו היה נוקט ועל טיעוני ההגנה שבהם היה עושה שימוש (ראו והשוו לע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 31 (6.2.2008)).
131. לאחר בחינה נראה לי כי לא ניתן להסתמך על הממצאים שקבע בית המשפט המחוזי בעניין סמיכות הזמנים או בעניין סבירות החלטותיו של לופוליאנסקי, וזאת משני טעמים. ראשית, הגנתו של לופוליאנסקי בנושא מעורבותו בקידום הפרויקט והחלטותיו התכנוניות אכן הוגבלה על ידי בית המשפט (אף אם במקרים מסוימים ניתנה לו אפשרות להביא טיעונים אחדים בנושאים תכנוניים), ומבחינה זו נראה שלא נתמלאה הדרישה בדבר "הזדמנות סבירה להתגונן". כך, למשל, בית המשפט המחוזי לא אישר לבאי כוחו של לופוליאנסקי להעיד את אורי בן אשר, מהנדס העיר בתקופת קידום תב"ע ג', עדות שלטענת לופוליאנסקי הייתה מחזקת את גרסתו בעניין סבירות החלטתו שלא לדון בהתנגדויות לתכנית זו בוועדה המקומית. בדומה, בית המשפט המחוזי סירב לבקשת בא כוחו של לופוליאנסקי להגיש חוות דעת שמטרתן להפריך את הטענה כי ליזמי הולילנד ניתנו הקלות שונות במסגרת ההליכים התכנוניים בעירייה (פרוטוקול הדיון, עמ' 8901, 8904). שנית, טענות לופוליאנסקי בתחום התכנוני לא נדונו לגופן על ידי בית המשפט המחוזי וזאת בנתון להחלטתו העקרונית שלא להכריע בשאלת הסטייה מן השורה. משהכרעת הדין נעדרת קביעה קונקרטית המתייחסת לטענותיו של לופוליאנסקי, לא ראיתי מקום לבחון לראשונה טענות אלו בערכאה זו. כפועל יוצא, נראה לי כי לא ניתן לזקוף לחובתו של לופוליאנסקי מסקנות אפשריות הנובעות מסמיכות הזמנים הנטענת, לרבות לעניין מודעותו ליסודות העבירה. אף שיש טעם בטענה שלפיה סמיכות הזמנים בין מועדי העברות הכספים לבין ההליכים
--- סוף עמוד 589 ---
התכנוניים הוכחה לכשעצמה (מבלי להכריע בשאלת האופן שבו מילא לופוליאנסקי את תפקידו), משלא ניתנה ללופוליאנסקי אפשרות מלאה להציג טענותיו בעניין ההחלטות התכנוניות שקיבל, לרבות הסברים חלופיים ללוח הזמנים הנדון – וכל זאת, כאמור, בהנחיית בית המשפט – סבורני כי לא ניתן להסתמך על סמיכות הזמנים האמורה לצורך קביעת מודעותו של לופוליאנסקי.
132. אדגיש כי אין בקביעתי זו כדי לשנות מן העובדה – שאינה שנויה במחלוקת – כי העירייה נדרשה לטפל בעניינים הקשורים לפרויקט הולילנד גם לאחר אישור תב"ע ג' בשנת 1999, וכי לופוליאנסקי החזיק בעמדות מפתח בעירייה משך כל קידום הפרויקט. אין אף חולק כי יזמי פרויקט הולילנד היו עשויים להיזקק לשירותיו בשנים אלו. כך, היזמים ביקשו בתחילת שנות ה-2000 לאשר את תב"ע ד' בעירייה; תב"ע ו' (לשינוי ייעוד שטחי המלונות הצפוניים במתחם הולילנד, שנותרו בבעלותו של צ'רני) טופלה בעירייה החל משנת 2000 ועד לשנת 2003 (ראו הכרעת הדין, עמ' 331; ת/66, דו"ח תהליכים של תב"ע ו'); תכנית מק/3507ה' (להלן: תב"ע ה'), שנגעה להסדרת שינויים תכנוניים שונים בתכניות הקודמות, טופלה בעירייה בין השנים 2006-2003; היטל ההשבחה בגין תב"ע ו' נדון בעירייה החל מסוף שנת 2005 (גובה היטל ההשבחה אושר לבסוף בשנת 2006; ראו ההתכתבות בין דכנר לבין גורמים מקצועיים בעירייה בעניין זה, התכתבות שאליה כותב גם לופוליאנסקי: ת/113, ת/114, ת/116, ת/118-ת/120); העירייה נדרשה לאשר את הסכם הפיתוח עם היזמים וכתב ההתחייבות שלהם, שהוצב כתנאי לאישור תב"ע ה' ו-ו', באמצע שנת 2005 (ראו ת/291 מכתבו של דכנר לקובי סדן, הממונה על נכסים בעירייה, שאליו כותב גם לופוליאנסקי; וכן ת/291א, מכתב מסדן למנהלת הלשכה של לופוליאנסקי שבו הוא משיב לטענות דכנר בפנייה זו; ת/272, סיכום ישיבה עם יזמי הולילנד בעניין כתב ההתחייבות של תב"ע ו', שנשלח ללופוליאנסקי, כמו גם הנוסח של כתב ההתחייבות המתוקן, ת/292); ופתיחת כביש הטבעת – כביש העלייה לפרויקט הולילנד – הותנתה אף היא באישור העירייה (ראו מכתבו של דכנר ללופוליאנסקי בנושא, ת/827, אשר לופוליאנסקי לא השיג על קבלתו).
133. למען שלמות התמונה יצוין כי לופוליאנסקי מבקש להשיג בערעורו על הקביעה כי היה מעורב בהליכי התכנון שלאחר תב"ע ג' באופן פעיל. לופוליאנסקי טוען כי יש לייחס משקל לפאסיביות של עמדותיו, ולהעדר האסרטיביות והיוזמה שנהג בהליכי קידום הפרויקט. לדבריו, בשלבים רבים של הפרויקט הוא גילה יחס ניטרלי ואדיש לעניינים מובהקים של היזמים. כך למשל – לשם ההדגמה – נטען כי תב"ע ד'