--- סוף עמוד 590 ---
(כזכור, התב"ע המפורטת שאפשרה – בין היתר – מתן היתרי בנייה) נדונה באופן ממצה ומעמיק על ידי הגורמים המקצועיים בעירייה, וועדת המשנה המקומית (שבראשה עמד בעת ההיא לופוליאנסקי) אישרה את המלצתם ותו לא; וכי הוא לא התערב – פרוצדורלית או מהותית – בקידום תכנית זו, שהייתה טעונה ממילא אישור של שר הפנים.
134. טענה זו של לופוליאנסקי לא יכולה לעמוד. נקודת המוצא לדיון, מהטעמים שעליהם עמדנו, היא אכן כי לא הוכחה סטייה מן השורה באופן שבו מילא לופוליאנסקי את תפקידיו הציבוריים לאורך השנים בעיריית ירושלים בנושאים שיש להם זיקה להליך. דא עקא, אין בכך להוביל למסקנה שלפיה לופוליאנסקי לא היה מודע להליכים התכנוניים השונים והמגוונים שהובאו לפתחה של העירייה בעניין פרויקט הולילנד. מדובר בפרויקט יוצא דופן בגודלו, שעיריית ירושלים – שבה החזיק לופוליאנסקי בתפקידים בכירים ביותר – הייתה שותפה להוצאתו לפועל. לפיכך, הטענה כי מעורבותו של לופוליאנסקי בקידום הפרויקט בעירייה – לאחר אישור תב"ע ג' – הייתה שולית, מנותקת מהתמונה הראייתית הכוללת ואין לקבלה. זאת, אף אם נניח שחלק מן השלבים התכנוניים הושלמו ללא חתימתו של לופוליאנסקי אלא תוך עדכונו בלבד.
135. סיכומו של דבר: עניינם של יזמי פרויקט הולילנד בעיריית ירושלים, בניגוד לאופן שבו לופוליאנסקי מנסה לצייר זאת בערעורו, לא תם ונשלם עם אישורה של תב"ע ג' בוועדה המקומית. אף אחרי שנת 1999, ולמעשה לפחות עד לשנת 2006, נדונו צרכיו של הפרויקט בעירייה. זאת, כאשר משך כל אותה עת, לופוליאנסקי החזיק בתפקידים מרכזיים ביותר בעיריית ירושלים. בצד האמור, ומן הטעמים שמניתי כאן, לא ראיתי כי ניתן לקבוע ממצאים לעניין סמיכות זמנים בין תרומה זו או אחרת לבין החלטה פלונית, וממילא לא מצאתי כי ניתן לעשות בהם שימוש – להבדיל מהתשתית הראייתית הכוללת שעליה עמדנו ונעמוד להלן – לעניין קביעת מודעותו של לופוליאנסקי לקבלת התרומות או לפסול שבמניעי התורמים.
(5) מניעי צ'רני ודכנר ו"הקרנתם" על מודעותו של לופוליאנסקי
136. עמדנו על כך שמניע מרכזי הן לתרומה שנתן צ'רני הן לתרומותיו של דכנר ליד שרה ולהעברת הכספים מטעמו לישיבת הבן היה רצונם לרתום את לופוליאנסקי לטובת צרכי הפרויקט והטיפול בהם בעירייה. בשלב זה נידרש לטענתו של לופוליאנסקי
--- סוף עמוד 591 ---
שלפיה בין אם היו המניעים שבבסיס התרומות קשורים בפרויקט הולילנד בין אם לאו, בזמן אמת הם לא הוצגו לו כך. לטענת לופוליאנסקי, בית המשפט המחוזי שגה בכך ש"הקרין" את המניעים הפסולים של התורמים, ככל שהיו כאלה, על הקביעה בדבר מודעותו שלו לכך שהתרומות ניתנו לו בתמורה לתמיכתו בפרויקט הולילנד. לופוליאנסקי מבקש אפוא לנתק בין מחשבותיו של התורם לבין מחשבותיו של הנתרם.
137. המשיבה מצדה טוענת כי לופוליאנסקי אינו יכול לבסס טיעוניו בדבר העדר מודעות מצדו למניעים הפסולים של התורמים על היקף התרומות של צ'רני למוסדות אחרים או על המקורות הפיננסיים שאפשרו את השאתן של התרומות (הכוונה היא לקבלת כספים אצל משפחת צ'רני במחצית שנות ה-90 לאחר איחוד גרמניה וכן לעסקת המכר בשנת 1999, ראו פסקה 45 לעיל). זאת, שכן נתונים אלה לא היו בידיעתו בזמן אמת. עוד נטען כי טענתו זו של לופוליאנסקי, שלפיה סבר שמניעי התורמים לגיטימיים, אינה מתיישבת עם טענתו המרכזית בהליך בבית המשפט המחוזי, כמו גם בהליך לפנינו, שלפיה הייתה זו שרעבי שטיפלה בתרומות דנן, והוא עצמו למד עליהן אך בדיעבד.
138. לא שוכנעתי מטענה זו של לופוליאנסקי. כבר קבענו כי לופוליאנסקי היה מודע, עת התקבלו התרומות, לתפקידם המרכזי של צ'רני ודכנר בפרויקט הולילנד; כי לופוליאנסקי המשיך להיות מעורב בענייני יד שרה, לרבות במערך גיוס התרומות של העמותה, במקביל לתפקידיו בעירייה; כי התרומות ליד שרה מצד צ'רני ודכנר החלו להתקבל רק עם תחילת העיסוק בפרויקט הולילנד בעירייה; וכי ליזמי הפרויקט נותרו אינטרסים ברורים בעירייה, בהליכים שונים, משך כל תקופת מתן התרומות כאמור. נוכח כל אלה, הטענה שלפיה לופוליאנסקי טעה לחשוב כי צ'רני ודכנר תורמים משיקולים שאינם קשורים לפרויקט הולילנד אינה יכולה להתקבל. לכך אוסיף כי מקובלת עליי עמדת המשיבה שלפיה נדבנותו של צ'רני, שאכן נגלתה לפנינו באמצעות פירוט הגופים השונים שלהם הרים תרומות משך שנים, לא הייתה ידועה ללופוליאנסקי בזמן אמת; וכי, משנתונים אלה לא עמדו לפניו, הוא לא היה יכול להסיק בנקודת הזמן הרלוונטית כי התרומות ליד שרה מקורן בנדבנותו של צ'רני שאין לה זיקה לפרויקט הולילנד. לפיכך, אף שניתן להעלות על הדעת מקרים שבהם מקבל המתת אינו מודע למניעי נותן המתת – זהו אינו המקרה כאן.
(6) שתיקתו של לופוליאנסקי בחקירתו במשטרה
--- סוף עמוד 592 ---
139. ביום 14.4.2010 הגיע לופוליאנסקי לחקירה ראשונה במשטרה. כעשרה ימים לפני כן חש לופוליאנסקי ברע והובא לבדיקות בבית החולים. יומיים עובר למועד החקירה הראשונה נתבשר לופוליאנסקי כי אובחנה אצלו מחלה קשה, ובמהלך יומיים אלה הוא החל בקבלת טיפול תרופתי חריף. בחקירתו הראשונה – שנערכה כזכור ביום 14.4.2010 – השיב לופוליאנסקי באופן מלא לשאלות החוקרים, והכחיש את הטענות נגדו. באותו יום נעצר לופוליאנסקי. למן החקירה שלמחרת ובכל החקירות שבאו לאחריה שמר לופוליאנסקי על זכות השתיקה. בחקירתו ביום 16.4.2010 ציין כי הוא אינו חש בטוב, והחוקרים החליטו להפסיק את החקירה. ביום 18.4.2010 שוחרר לופוליאנסקי מהמעצר, ובחקירות שלאחר שחרורו המשיך לשמור על זכות השתיקה.
140. בית המשפט המחוזי קבע כי לופוליאנסקי החליט מראש לשתוק בחקירתו; וכי לא היה זה מצבו הרפואי והנפשי שמנע ממנו למסור גרסתו בחקירה. בית המשפט עמד על כך שלופוליאנסקי לא ציין בפני חוקריו, למעט בחקירתו מיום 16.4.2010, כי מצבו הרפואי מונע ממנו להשיב לשאלותיהם ואף לא הלין על מצב זה במהלך חקירותיו האחרות; כי לופוליאנסקי לא השיב על שאלות החוקרים בצורה גורפת; כי הוא אף לא הביט במסמכים שהניחו לפניו החוקרים; וכי כשהגיע לחקירה, ידע במה היא עוסקת. נוכח כל אלה קבע בית המשפט המחוזי כי שתיקתו של לופוליאנסקי בחקירותיו במשטרה עומדת לו לרועץ, ויש בה כדי לחזק את ראיות המשיבה (הכרעת הדין, עמ' 350-347).
141. בערעורו טוען לופוליאנסקי כי היה על בית המשפט המחוזי לקבל את הסבריו לשתיקתו, הנעוצים בקושי שחווה בחקירה; ולמצער, להימנע מלהעניק לשתיקתו משקל רב כפי שנעשה בפועל. לטענת לופוליאנסקי, מקורה של שתיקתו בקשיי החקירה ובסמיכותה לאבחון מחלתו ולטיפול שקיבל, שנתן בו את אותותיו. עוד טוען לופוליאנסקי כי ייעוץ משפטי שקיבל היה כי ישתמש בזכות השתיקה אם הוא חש מבולבל, וכך עשה. מכל מקום, נטען כי קביעת ממצאים בדבר התנהלותו בחקירה אינה יכולה לבוא חלף ראיות מספיקות להרשעתו. המשיבה סומכת ידיה בעניין זה על קביעות בית המשפט המחוזי, מטעמיו.
142. אין צריך להכביר מילים על כך שזכות השתיקה, הכרוכה בחזקת החפות, היא חלק מהיסודות הבסיסיים של דיני העונשין ומזכותו של נאשם להליך הוגן. משמעותה של זכות השתיקה היא שאין כופים על נאשם להתגונן באופן פוזיטיבי נגד האישומים המיוחסים לו, ועל כן אין הוא מחויב להעיד במשפטו או להשיב לשאלות שנשאל
--- סוף עמוד 593 ---
במסגרת חקירה המתנהלת נגדו, כאשר תשובות אלו עשויות להפלילו (ראו למשל רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי, [פורסם בנבו] פסקאות 8-7 לפסק הדין של השופט א' לוי (14.12.2006); רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' שרון, פ"ד נח(1) 748, 757-756 (2003)). עם זאת, כידוע, שתיקתו של נאשם בחקירה עשויה לשמש חיזוק לעדויות ולראיות התביעה (ראו למשל ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 789 (1985); ע"פ 9340/06 מדינת ישראל נ' כהן, [פורסם בנבו] פסקה 12 (19.9.2007); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 12 (1.9.2003)). ברם, אם סיפק הנאשם הסבר סביר לשתיקתו בחקירה, אין לייחס לה משקל רב לשם חיזוק ראיות התביעה (ראו והשוו ע"פ 3452/11 שאלתיאל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 36 (8.7.2013)).
143. סבורני כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש ליתן משקל מוגבל לעובדה שלופוליאנסקי שתק משך רוב חקירותיו. לופוליאנסקי הגיע לחקירה במשטרה ימים ספורים לאחר שקיבל את ההודעה המרה על מחלתו הקשה. בעדותו בבית המשפט סיפר על מצבו הפיזי והנפשי בעקבות הטיפול שקיבל:
"שאלה: איזה תחושות נפשיות וגופניות גרם לך הטיפול [התרופתי] שקיבלת ביום שני למעשה?
תשובה: [...] התחושות היו קשות, הטיפול הוא טיפול שאיך אומרים, משנה את הגוף [...] איך אומרים, מהפך שהוא קשה לאדם כי הוא משנה את כל מצבו הפיזי. שלא לדבר, ואני לא יכול להגיד מה גרוע ממה, על העניין המנטאלי, הבעייתיות שאתה לא יודע איפה אתה נמצא" (פרוטוקול הדיון, עמ' 6943 ש' 25-20).
ובהמשך:
"אני הייתי עוד כולי, אינני יודע איך להגדיר את זה, מבולבל מכל מה שקורה איתי בקשר לנושא הרפואי, אבל באתי לשם ואז פתאום אומרים לי אתה נחשד, חשבתי שאני רק אשאל כמה שאלות, אבל אומרים לי אתה נחשד בהעלמת מס, הלבנת הון, שוחד, אני לא זוכר, סעיפים על גבי סעיפים, אני באמת לא הבנתי, זה היה בשבילי out of the blue, זאת אומרת משהו לא מהעולם הזה, מה נוחת עלי, גם לא התעסקתי בזה אף פעם, לא הבנתי חלק מהביטויים [...]" (פרוטוקול הדיון, עמ' 6944 ש' 34-28).
--- סוף עמוד 594 ---
144. מעדותו של לופוליאנסקי אף עולה כי באותו יום לא אכל עד לשעות הליל, משום שהחוקרים לא ידעו לציין האם המנה שהוצעה לו הייתה בהכשר גלאט (פרוטוקול הדיון, עמ' 6946-6945). עוד הסביר לופוליאנסקי כי לא המשיך למסור גרסה למחרת חקירתו הראשונה מתוך בלבול וערפול שחש במהלכה. את שתיקתו בחקירותיו המאוחרות הסביר בכך שפעל בהתאם לייעוץ שקיבל, שלפיו הומלץ לו שלא למסור גרסה אם אין הוא מרגיש כשיר לכך.
145. מוכן אני להניח – לטובת לופוליאנסקי – כי שתיקתו במשטרה נבעה גם נוכח מצבו הפיזי והנפשי אותה עת, בין היתר נוכח החשש כי לא יתמודד כראוי עם החקירה ויפגע בהגנתו. בצד האמור, לא נעלם מעיניי כי לופוליאנסקי המשיך לשתוק בחקירותיו אף ששוחרר ממעצרו; כי בחקירה שבה לופוליאנסקי יידע את החוקרים על תחושותיו הם הפסיקו אותה; כי שתיקתו של לופוליאנסקי הייתה גורפת; וכי בהקלטת סתר של שיחה בינו לבין חיים כהן, נהגו ועוזרו של הרב אלישיב, יום לפני החקירה הראשונה, נשמע לופוליאנסקי מציין כי אין בכוונתו לענות על חלק משאלות החוקרים (ת/818). נוכח כל אלה הגעתי למסקנה כי אין להתעלם לחלוטין מעובדת שתיקתו של לופוליאנסקי בחקירה במשטרה וזו צריכה להישקל לחובתו, אך משקלה צריך להיות נמוך מזה שייחס לה בית המשפט המחוזי.
סיכום החלק הכללי
146. הגענו אפוא למסקנה כי מערכת הנסיבות הכללית שבה ניתנו התרומות ליד שרה תומכת במסקנה כי לופוליאנסקי היה מודע הן לקבלת התרומות, הן לציפייה הפסולה שבצדן. לופוליאנסקי נותר מעורב ופעיל בעניינים שונים ומגוונים של יד שרה ובכללם במאמץ גיוס התרומות שלה. לופוליאנסקי הכיר את דכנר וצ'רני החל משנות ה-90 וידע – כבר במועד זה – על האינטרס החיוני שלהם בקידום פרויקט הולילנד. ניסיונותיו של לופוליאנסקי להרחיק עצמו מיד שרה ומהתרומות נושא הפרשה דנן (באמצעות שרעבי) וממידת ההכרות שהייתה לו בפועל עם צ'רני ודכנר ותפקידם לא צלחו. בצד האמור, סמיכות הזמנים הנטענת בין התרומות דנן לבין השלמת שלבים תכנוניים שונים בפרויקט הולילנד לא שימשה אותנו לביסוס מודעותו של לופוליאנסקי למניעים הפסולים שביסוד התרומות. אשר לשתיקתו של לופוליאנסקי בחקירה במשטרה, ראינו לנכון לקבל את טענתו שלפיה בשתיקתו מימש הוא את זכותו שלא לפגוע בהגנתו, וזאת נוכח המצב הפיזי והנפשי הקשה שבו היה נתון במהלך החקירות.
--- סוף עמוד 595 ---
משכך, מצאנו לצמצם – הגם שלא לבטל – את המשקל שהעניק לשתיקה זו בית המשפט המחוזי בכל הקשור לחיזוק ראיות המשיבה.
147. מכאן לבחינת קיום היסוד הנפשי – מודעותו של לופוליאנסקי לקבלת התרומות ביד שרה ולכך שהן קשורות לתפקידו הציבורי – ביחס לכל תרומה ליד שרה וביחס לתרומה לישיבת בנו. בטרם דיוננו זה אעיר כי עמדנו על המורכבות שבעדות עד המדינה ועל ההכרח להישמר ולהיזהר מפני הסתמכות יתרה עליה כיתד בלעדי לתמיכה ראייתית ביסודות העבירה הנדרשים להרשעה בעבירת השוחד. בעניינו של לופוליאנסקי, להוציא את עדות עד המדינה, דומה שאין בנמצא ראיות ישירות המצביעות על כך שידע על המניע הפסול שבבסיס התרומות. כמו כן, לא נבחנה שאלת הסטייה מן השורה בהתנהגותו, סטייה שאם הייתה מוכחת הייתה עשויה לחזק את מודעותו זו. משכך אציין כבר עתה כי הדיון במודעותו של לופוליאנסקי לקבלת השוחד בכל אחת מן התרומות ליד שרה ובתרומה לישיבה ייערך במרבית המקרים על בסיס "חזקת המודעות" ככלי עזר ראייתי. כזכור, ניתן יהיה להשתמש בחזקה זו להוכחת היסוד הנפשי בעבירת השוחד תוך בחינת נסיבות רלוונטיות ובהן, מבלי למצות: קיומה של בקשה מצד עובד הציבור לנותן התרומה להרימה; קיומו של אינטרס – פרטני או כללי – שנותן התרומה מבקש לקדם בזיקה ניכרת לתפקידו של עובד הציבור; והיקף תרומה יוצא דופן מבחינת התורם או הנתרם. כזכור, אין מדובר בתנאים מצטברים, וכל קביעה נטועה בנסיבות המקרה הנדון.
(א) תרומת צ'רני (באמצעות החברות שבבעלותו) בסך 1.25 מיליון ש"ח בשנת 2000
148. בחודשים יולי-אוגוסט שנת 2000 תרם צ'רני, באמצעות החברות שבבעלותו, סכום של 1.25 מיליון ש"ח ליד שרה. בית המשפט המחוזי קבע כי לופוליאנסקי היה מודע לקבלת תרומה זו ולציפייה המושחתת שבצדה. נקבע כי התרומה הורמה ליד שרה על רקע בקשת יד שרה; כי עד המדינה הפציר בצ'רני להגדיל את תרומתו זו לבקשת לופוליאנסקי; וכי התרומה התבקשה וניתנה במסגרת מערכת יחסים של "תן וקח" – כאשר הן הנותן, צ'רני, הן המקבל, לופוליאנסקי, מודעים לסיבה שבגינה ניתנת התרומה – קניית תמיכתו של לופוליאנסקי באינטרסים של יזמי הולילנד. לתמיכה במסקנה זו ציין בית המשפט, בין היתר, את העובדה שלופוליאנסקי הצטרף לסיור שנערך לצ'רני ולאמו בבית יד שרה עובר למתן התרומה כדי להלהיבם לתרום; כי שרעבי לא הסתפקה בקיום הסיור בהדרכתה בלבד ורתמה לצורך העניין את לופוליאנסקי, שנענה לבקשתה והצטרף לסיור; כי צ'רני אישר בעדותו שלופוליאנסקי ידע על התרומה האמורה (הכרעת הדין, עמ' 343-342); וכי יש לדחות את עדותה של שרעבי שלפיה לא הביאה