--- סוף עמוד 676 ---
לעבודות אמת, וקבענו כי לא היה כל מתאם בין התשלומים (והחשבוניות שהוצאו בגינם) לבין העבודות הנטענות. אין אפוא ממש בהשגתו על ההרשעה בעבירה זו.
88. את עיקר טענותיו בערעורו מיקד שטרית בעבירת הלבנת ההון. נטען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה זו הואיל ולא התקיים אצלו היסוד הנפשי של עבירת איסור הלבנת הון. לטענת שטרית, הכספים שקיבל מדכנר הופקדו בחשבונות הרגילים של משרד האדריכלים שבבעלותו, והמסמכים הנלווים הרלוונטיים להעברות אלו – דרישות התשלום, החשבוניות והקבלות – ציינו במפורש את שמו של עד המדינה ואת שמן של החברות שבבעלותו. משכך, נטען כי מקור הכספים היה גלוי ושקוף, ולכן לא הוכח כי שטרית התכוון להסתיר או להסוות את מקורו כנדרש בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. המשיבה מצדה חולקת על האופן שבו שטרית מפרש את דרישת היסוד הנפשי בעבירה זו. לדבריה, כדי להרשיע אדם בהלבנת הון יש להוכיח כי האדם התכוון להסתיר את עבירת המקור – במקרה זה, את עבירת השוחד – ולא את זהות מקור הכספים. המשיבה טוענת כי שטרית ניסה לשוות לכספים שהועברו לו על ידי דכנר חזות תמימה של תשלומים בעד עבודות רגילות שביצע המשרד עבור אחד מלקוחותיו, וחזות זו שימשה מעטפת לקבלת השוחד אצלו, כמהנדס עיריית ירושלים, בקשר לפרויקט הולילנד. בכך ביקש שטרית, כך הטענה, לטשטש את עבירת המקור שעמדה ביסוד העברת הכספים.
89. אומר מיד כי פרשנותו של שטרית אינה נראית לי. לשם הבהרת מסקנה זו אעמוד בתמצית על תכלית חוק איסור הלבנת הון והרקע לחקיקתו. חוק איסור הלבנת הון נולד בניסיון להילחם בעבריינות סמים ובפשע המאורגן במסגרת שיתוף פעולה בינלאומי שייעל את המאבק בתופעת הלבנת ההון. בבסיס החוק השאיפה לפעול נגד הרווח המופק מן הפשיעה החמורה דרך חסימת האפשרות לבצע פעולות בנכסים שמקורם בפשעים, פעולות המתאפשרות מהעברתם למערכת הפיננסית הלגיטימית. היעד של האיסור על הלבנת הון הוא אפוא יעד כפול: ראשית, האיסור נועד למנוע מהעבריין לערוך שימוש חוזר ברכוש האסור לצורך מימון עסקאות עברייניות נוספות. שנית, ההנחה היא ששלילת ההנאה שמפיק העבריין מן הרווח שמופק בעבירה תבטל, או למצער תצמצם, את התמריץ לעבור עבירה מלכתחילה (בש"פ 1542/04 מדינת ישראל נ' אדר, פ"ד נח(3) 613, 618 (2004); ע"א 9796/03 שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397, 405 (2005) (להלן: עניין שם טוב); יעל גרוסמן, רוני בלקין וסאלי ליכט איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה 4-2 (מהדורה שנייה, 2013) (להלן: הלבנת הון להלכה ולמעשה); יהודה שפר "העברות שבחוק איסור הלבנת הון – המאבק הבינלאומי בהלבנת הון במציאות הישראלית" המשפט יא 555, 557 (2005) (להלן:
--- סוף עמוד 677 ---
שפר); דברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח 2809, בעמ' 421 (להלן: דברי ההסבר)). לשם כך הורכב החוק משלושה יסודות עיקריים: תחילה, החוק מגדיר את המעשים שבאים בגדר עבירת הלבנת הון וקובע עונשים בגינם; שנית, החוק יוצר מנגנון אכיפה מינהלי באמצעות חובות דיווח המוטלות על נותני שירותים פיננסיים והקמת מערך פיקוח ובקרה שיהא אמון על יישום החוק ועל ריכוז המידע המצטבר מכוחו (עניין שם טוב, בעמ' 406-405; פרק ח לחוק איסור הלבנת הון); שלישית, החוק מעגן את השימוש בחילוט כאמצעי למאבק במבצעי העבירה (גיל עשת "הלבנת הון: הזיקה לעברת-המקור והוכחתה לנוכח העיקרון של הליך ראוי" משפט ועסקים יא 299, 306 (2009) (להלן: עשת)).
90. תהליך הלבנת ההון כולל, בין היתר, פעולות של "מיקום" כספים במערכת פיננסית לגיטימית באופן שישיג טשטוש מרבי של מקורם האסור של הכספים ו"הטמעה" שלהם במערכת הכלכלית הלגיטימית כך שלא יהיה ניתן לשחזר את מקורם העברייני. אחד האמצעים האופייניים להלבנת הון הוא "שימוש בחברות חזית", שיש להן עסקים לגיטימיים, אגב מניפולציות בדיווחים העסקיים של אותה חברה (דברי ההסבר, בעמ' 420; הלבנת הון להלכה ולמעשה, בעמ' 14-12). יחד עם זאת ראוי להדגיש כי אין זה משנה אם הפעולות שבוצעו היו ברובן "גלויות" ולא גילו מורכבות מיוחדת. "חוק איסור הלבנת הון אינו מבחין בין פעולת הסתרה 'מתוחכמת' לבין פעולת הסתרה שהיא 'פשוטה' ואינו מבחין בין פעולות הסתרה קשות לגילוי לבין כאלה שניתן לגלותן באמצעות חקירה פשוטה [...] חוסר תחכום או כישלון בהסתרת הכסף אינם מקדימים טענת הגנה לפיה בוצעו הפעולות בתום לב" (ע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 255 (12.7.2010) (להלן: עניין תענך); ראו גם ע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 31 (4.11.2010) (להלן: עניין כהן); ע"פ 9093/08 נאצר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 51 (7.12.2011) (להלן: עניין נאצר); ע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 21 (10.1.2007)).
91. על רקע דברים אלה, נפנה לניתוח העבירה הקבועה בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון. סעיף זה קובע כך:
איסור הלבנת הון
3. (א) העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (4) (בחוק זה – רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו – מאסר עשר שנים או קנס פי עשרים מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין –
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2) רכוש ששימש לביצוע עבירה;
(3) רכוש שאיפשר ביצוע עבירה;
(4) רכוש שנעברה בו עבירה.
--- סוף עמוד 678 ---
סעיף זה אוסר על ביצוע פעולה ברכוש הקשור בביצוע עבירה, כאשר מטרת הפעולה היא "להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו". הטלת אחריות פלילית לפי סעיף 3(א) אינה דורשת שמבצע הפעולה היה שותף לעבירת המקור (היא העבירה שהרכוש קשור אליה; ראו על כך להלן), ודי בכך שהמבצע ישתתף במודע בפעילות ההלבנה, מתוך כוונה להסתיר ולהסוות את מקורו העברייני של הרכוש (הלבנת הון להלכה ולמעשה, בעמ' 18; ראו והשוו ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 57-56 (1.9.2009) (להלן: עניין ריטבלט); עניין שם טוב, בעמ' 401).
92. הרלוונטי לדיון שלפנינו הוא יסוד ההסתרה שבעבירה הקבועה בסעיף 3(א), שהצדדים כאמור חלוקים בשאלה אם הוא התמלא במקרה של שטרית. נפתח בלשון הסעיף. לפי לשונו, חל הסעיף על "העושה פעולה ברכוש [...] במטרה להסתיר או להסוות את מקורו". למה מתייחסת המילה "מקורו"? האם הכוונה היא למקור הרכוש במובן של זהות הגורם שממנו הגיע הכספים, או שמא למקורו ב"עבירת מקור"? האפשרות השנייה נראית מתאימה יותר מבחינה לשונית. המסקנה שלפיה המילה "מקורו" מתייחסת אך לזהות הגורם ממנו הגיעו הכספים אינה מתיישבת עם ההיגיון הפנימי של ניסוח הסעיף. קריאת סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, תוך שימוש בתיבה שבחלופה המנויה בס"ק (1), מלמדת כי הלבנת הון היא עשיית "פעולה ברכוש, שהוא רכוש [שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירת מקור] במטרה להסתיר, או להסוות, את מקורו של הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולות בו". פשוטו של מקרא: היסוד הנפשי בעבירה זו דורש כי העושה יפעל במטרה להסתיר את העובדה שמקור הרכוש הוא בעבירת מקור, במישרין או בעקיפין.
93. גם תכלית הסעיף אינה תומכת בפרשנות שאותה מבקש שטרית לאמץ. כפי שציינו, תכלית חוק איסור הלבנת הון היא למנוע הטמעתם של כספים הצומחים מדבר עבירה או קשורים אליו בדרך אחרת במערכת הפיננסית הלגיטימית, הן כדי למנוע שימוש חוזר בכספים אלה הן כדי לשלול את ההנאה מרווחים שמופקים מהעבירות. דברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון מציינים כי הלבנת הון היא "עשיית פעולה ברכוש, לעתים באמצעות המערכת הפיננסית, במטרה להטמיע רכוש, שמקורו בפעילות
--- סוף עמוד 679 ---
עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש" (דברי ההסבר, בעמ' 420; ההדגשה הוספה – ע' פ'). בספרות מלומדים הוגדרה הלבנת הון כ"תהליך שמטרתו להסתיר את מקורו הלא חוקי של רכוש שהושג בעבירה" או כ"תהליך של הטמעת רכוש שמקורו בפשיעה אל תוך המערכת הפיננסית הלגיטימית כדי שניתן יהיה להשתמש בו ללא חשש מרשויות האכיפה" (ראו, בהתאמה, הלבנת הון להלכה ולמעשה, בעמ' 1; שפר, בעמ' 555; ההדגשות הוספו – ע' פ'). אף באשר לסעיף שעומד במוקד דיוננו – הוא סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון – נקבע בדברי ההסבר כי "מטרת הפעולה [שנעשית ברכוש] להכשיר את הרכוש ולנתק את הקשר בינו לבין מקורו האסור" (דברי ההסבר, בעמ' 423-422; ראו שם גם הנימוקים למתן עונש מופחת בגין הרשעה בעבירה לפי סעיף 4, שאינה דורשת שהעושה יפעל במטרה להסוות או להסתיר את הקשר שבין הרכוש לבין מקורו האסור). מלומדים מציינים כי כדי להרשיע בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון על המאשימה להוכיח כוונה מסוימת של הפועל ברכוש להסתיר את מקורו העברייני. במובן זה עבירת הלבנת ההון נבדלת מהעבירה שעניינה קבלת נכסים שהושגו בפשע (לפי סעיף 411 לחוק העונשין) בכך שהיא מוסיפה דרישה נוספת להרשעה: כוונה להסתיר את דבר הקשר בין העבירה לבין הרכוש שצמח ממנה (הלבנת הון להלכה ולמעשה, בעמ' 18, 29-28; עשת, בעמ' 340-339).
94. מכל אלה נהיר כי אין יסוד לטענה הפרשנית שבפי שטרית, והפרשנות שאותה הציע – כאילו לא תשתכלל עבירה של הלבנת הון אם לא נעשה ניסיון להסתיר את זהות הגורם שממנו התקבלו הכספים – אינה מסתברת, באשר אין היא מתיישבת עם לשונו של החוק או עם תכליתו. הפרשנות הנכונה לסעיף זה היא כי עבירת הלבנת ההון לפי סעיף 3(א) לחוק זה יכולה לקום גם מקום שבו ביקש עושה הפעולה ברכוש להסתיר את פירות עבירת המקור כהגדרתה בסעיף 2 לחוק זה (המפנה לתוספת הראשונה לו), ולא בהכרח את זהותו של האדם או האורגן שממנו התקבלו הכספים. זוהי גם הפרשנות שאומצה עד כה בפסיקתנו. כך למשל ציין בית משפט זה, בדונו בסעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, בעניין שם טוב:
"העבירה שבסעיף 3(א) עניינה עשיית פעולה ב'רכוש אסור' במטרה להסוות את מקורו הבלתי חוקי של הרכוש, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו" (שם, בעמ' 407; ההדגשות הוספו – ע' פ').
--- סוף עמוד 680 ---
95. בדומה, בעניין כהן מצא בית משפט זה כי בדין הורשע המערער שם בהלבנת הון בכך שהשתמש בכספים שהיו רכוש אסור כדי לרכוש דירה, שאותה רשם על שם אחיו. נקבע כי בפעולות שבוצעו יש כדי להעיד על כך שהמערער התכוון להסוות את מקור הכספים ואת בעליו (עניין כהן, פסקה 33). במקרה אחר מצא בית משפט זה כי המערער, שהעביר לחשבון נאמנות תקבולים מהמוסד לביטוח לאומי (שבגין קבלתם הוא הורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות) פעל כדי להסוות את זהותו כבעל הכספים ו"את מקורם של הכספים האמורים, שהתקבלו כתוצאה מן העבירות נשוא האישום הראשון והשני"; ועל כן הסיק כי היסוד הנפשי שבעבירת הלבנת ההון התקיים בעניינו (עניין תענך, פסקה 245; ראו גם עניין נאצר, פסקה 59). בעניין סלכגי נבחנה טענה דומה לזו שהשמיע שטרית (ע"פ 8551/11 סלכגי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.8.2012) (להלן: עניין סלכגי)). ההרשעה של המערערים שם בהלבנת הון נסמכה על כך שאלה קיבלו לידיהם כספים שמקורם במכירת תרופות מזויפות ופעלו לטשטוש מקורם בדרך של החזקת הכספים האסורים לצד הכספים שהתקבלו אצלם ממקורות אחרים (יצוין כי לצד זאת נקבע כי המערערים פעלו גם כדי להסתיר את זהות מפיצי התרופות). בעניין סלכגי טענו המערערים כי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון מחייב להוכיח כי המבצע פעל במטרה "להלבין כסף שחור לכסף לבן", ולא רק להסתיר כספים שמקורם בעבירה. בית המשפט נדרש בעניין זה להבחנה בין פעולת הסתרה שמגיעה כדי עבירת הלבנת הון לבין פעולת הסתרה שהיא חלק אינטגרלי מעבירת המקור. וכך קבע בית המשפט:
"סעיף 3(א) נוקט בנוסח של 'להסתיר את מקורו' ומכאן ניתן ללמוד כי הוא מיועד להגביל את תחום פריסתו למצבים שבהם כוונת העושה אינה מתייחסת לעצם הסתרת הכספים או הרכוש (כדי להסתיר עובדת ביצועה של עבירת המקור), אלא רק למצבים שבהם קיימת כוונה להסתיר את הכספים או הרכוש כך שיתאפשר שימוש עתידי בהם.
[...]
אמנם, ברוב המקרים הסוואת מקורו, מיקומו או בעלי הזכויות ברכוש אסור תעשה מתוך מטרה סופית לטשטש את עקבותיו של הרכוש, ולהכשיר ולהטמיע אותו בתוך מערכת העסקים הרגילה. עם זאת, על מנת להשיג את תכלית החוק בדבר נטרול יסוד הרווח העברייני יש להסתפק בכל מטרה המבקשת לאפשר בעתיד הנאה מפירות עבירת המקור. אחרת, חוק איסור הלבנת הון יפסח על פני כל אותם גורמים ראשונים בשרשרת הלבנת ההון אשר חלקם בהלבנת ההון אינו בשלב הכשרת הרכוש אלא בשלב הסתרתו [...] יש להניח כי רשת
--- סוף עמוד 681 ---
האנשים הנוגעים ב[הלבנת ההון – ע' פ'] מתרחבת גם היא כך שחלקו של כל אדם בה קטן. יהיו אנשים שתפקידם יהיה להסתיר את הרכוש האסור, אחריהם יגיעו אלה שתפקידם יהיה לטשטש את הקשר בין הרכוש לעבירת המקור ולבסוף יגיעו אחרים שתפקידם יהיה להטמיע את הרכוש מחדש במחזור העסקים הרגיל. שכרנו יצא בהפסדנו אם נגביל את עבירת איסור הלבנת הון רק לשלבים המתקדמים של השרשרת בהם מתגבשת המטרה בדבר הכשרת הרכוש האסור" (עניין סלכגי, פסקאות 36-35; ההדגשות הוספו – ע' פ'. ראו גם הלבנת הון להלכה ולמעשה, בעמ' 11).
המסקנה שאליה הגיע בית משפט זה בעניין סלכגי הייתה כי לשם גיבוש עבירת הלבנת הון נדרש כי מטרת הפעולה תהא הסתרת פירות עבירת המקור ולא הסתרת עבירת המקור עצמה. כלומר, יש להראות כי מטרת ההסתרה היא ניצול פירות עבירת המקור, להבדיל ממניעת גילוי דבר העבירה (ראו שם, פסקה 37). במסגרת זאת נקבע כי גם מי שפועל כדי לטשטש את הקשר בין הרכוש לבין עבירת המקור, ולא רק מי שפועל להטמיעו בערוצים לגיטימיים, עובר עבירה של הלבנת הון. בסופו של יום קבע בית המשפט בפרשה זו כי הפקדת כספים בחשבון בנק של עסק לגיטימי היא אחת הדוגמאות המובהקות למצב שבו מלמדות הנסיבות על קיומה של כוונה להסתיר ועל רצונו של העושה לנתק את הזיקה בין המקור האסור של הרכוש לבין המשך השימוש הלגיטימי בו (שם, פסקה 42).