עיקר טענות ההגנה באישום הראשון
6. לבאי כוחו של אולמרט מלוא החופן טענות, אולם אציין להלן את עיקרן.
--- סוף עמוד 699 ---
תחילה מדגיש אולמרט את עיקר טענתו, לפיה מעולם לא קיבל שוחד או טובות הנאה מעד המדינה, ולמצער, כי לא ידע על כספים שהעביר עד המדינה לשולה זקן בעבורו או לאחיו, יוסי אולמרט.
לטענת באי כוחו של אולמרט, בית המשפט המחוזי ביסס למעשה חלק ניכר ממסקנותיו המרשיעות על עדות עד המדינה וזאת בניגוד לקביעתו בדבר משקלה של עדות זו. לטענתם חלק מהרשעתו של אולמרט מבוססת על ראיות שהתקבלו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות וזאת מבלי שבית משפט קמא יישם נכונה את המבחנים הנדרשים על פי חוק לקבלת אמרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות ולהעדפתה על פני העדות בבית המשפט.
כמו כן טוענים הם, כי לא היה מקום לקבוע ממצאים "מרשיעים" כנגד אולמרט על יסוד אירועים שהתיישנו. הרשעות אולמרט בשני האישומים מסתמכות על ממצאים אלה. בית משפט קמא לא הזהיר את עצמו לנהוג בזהירות בקביעת ממצאים לאירועים שהתיישנו.
עוד טוענים באי כוחו של אולמרט, כי קביעות בית משפט קמא בדבר קשרי העבודה בין אולמרט לבין עד המדינה מבוססות כולן על עדות עד המדינה, נעדרות עיגון ראייתי ואינן דרושות לצורך הכרעה.
אשר לאישום הראשון, טוענים באי כוחו של אולמרט, כי אין בדברי יוסי אולמרט ואברהם נתן בחקירותיהם כדי להרכיב תמונה מלאה לביסוס ההרשעה. המסקנה המרשיעה עוגנה רק בעדות עד המדינה. דברי יוסי אולמרט בחקירתו נאמרו אגב תהליך "התיישרות" עם גרסת עד המדינה. בית משפט קמא לא החיל את המבחנים המהותיים והחיוניים כנדרש לפי סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות ומשכך לא ניתן לבסס על דברי יוסי בחקירתו ממצאים עובדתיים ומסקנה מרשיעה. גם בעניינו של אברהם נתן בית משפט קמא לא החיל את המבחנים הנדרשים לפי סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות.
לטענתם, בית משפט קמא התעלם מראיה חפצית, נ/568 – דפי חשבונות הבנק של עד המדינה. לטענתם, ראיה זו היא ממצא שלילי, העומד בסתירה למסקנה המרשיעה, לפיה עד המדינה נתן ליוסי סדרת שיקים דחויים עוקבים.
כמו כן, טוענים באי כוחו של אולמרט, כי בית משפט קמא התעלם ממכתב של עד המדינה ת/30, שהוגש על ידי המאשימה כראיה אותנטית מזמן אמת ולפיה אולמרט
--- סוף עמוד 700 ---
ביקש מעד המדינה להעביר ליוסי 500,000 ש"ח. במהלך המשפט התברר כי עד המדינה זייף מכתב זה, אולם בית משפט קמא התעלם ממשמעות הזיוף.
לטענת באי כוחו של אולמרט, בית משפט קמא לא העניק משקל לראיות מהן עולה, כי הקישור בין עד המדינה ליוסי לקבלת הכסף יכול היה להיעשות באמצעות אברהם נתן או באמצעות פניה של יוסי עצמו. כמו כן, קיימת גם אפשרות, כי הכסף ניתן ליוסי ביוזמת עד המדינה אשר חיפש כל הזדמנות לשחד. לטענתם, יש לזכור, כי מלבד עדות עד המדינה, אין כל ראיה המבססת את גובה הסכום.
עוד טוענים באי כוחו של אולמרט, כי מסקנת בית משפט קמא, כי לא יתכן שעד המדינה או יוסי לא סיפרו לאולמרט על העברת הכספים – אינה מעוגנת בראיות. העברת סכום ליוסי, הנמוך משמעותית מ-500,000 ש"ח – מתיישבת עם אי ידיעת אולמרט ומובילה לטענתם למסקנה בדבר חפותו.
עיקר טענות המדינה
7. עיקר טענת באי כוח המדינה הוא, כי קביעות בית המשפט המחוזי מבוססות על ראיות חיצוניות ועצמאיות זולת עדות עד המדינה. לטענתם, בליבת ההרשעה עומדות הראיות הנוספות שהוכחו בבית משפט קמא, אותן מאירה עדות עד המדינה והן אינן מותירות ספק בדבר אשמתו של אולמרט.
לטענת באי כוח המדינה, מפירוט עיקרי דבריו של יוסי בחקירתו במשטרה, למד בית משפט קמא על הדמיון הרב שבין גרסתו לבין גרסת עד המדינה בנושאים הבאים: סכום הכסף שקיבל לידיו; מועד קבלת הכסף; הכסף הועבר לו באמצעות שיקים; מדובר בשיקים דחויים; לפחות שישה שיקים; העברת שיקים התבצעה בקפה אפרופו בתל אביב; אברהם נתן היה עד לפגישה עם עד המדינה בנושא.
באי כוחה של המדינה מדגישים, כי פרקליטו של אולמרט, לא רק שלא התנגד להגשת ההודעה, אלא אף הצטרף, בצעד נדיר, לבקשת המדינה לקבוע, כי הכספים אכן נמסרו ליוסי. לטענתם, פרקליטו של אולמרט חזר על הדברים אף בהזדמנויות נוספות לאורך חקירתו הנגדית את יוסי והבהיר מפורשות כי הוא מצטרף לבקשת התביעה להגיש את חקירתו של יוסי, ת/736א לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.
--- סוף עמוד 701 ---
באי כוחה של המדינה טוענים עוד, כי יוסי לא נתן מענה של ממש לעובדה, כי בחקירה לא רק שידע לפרט אודות הכספים שקיבל מעד המדינה אלא שגם מצא לנכון להדגיש, כי כספים אלה לא הועברו לאחיו, אולמרט. לטענתם, מכך ניתן ללמוד, כי אכן ניתן ליוסי מתת מעד המדינה, וכי יוסי ביקש לעשות הכל בחקירה על מנת להרחיק את אחיו מן המתת.
אשר להעדפת גרסתו של יוסי בחקירה על פני עדותו – טוענים באי כוחה של המדינה, כי התנהגותו של יוסי בעדותו מחזקת את משקלן של האמירות המפלילות, שבסופו של דבר ניאות יוסי לומר בחקירה, ומבהירה מדוע לא שיתף פעולה באופן מלא בהודעתו ומדוע נמנע מלפרט את מלוא הפרטים אודות הכספים שהעביר לו עד המדינה.
באי כוחה של המדינה טוענים, כי בדין קבע בית משפט קמא, כי בחקירתו של יוסי אולמרט אין מדובר ב"התיישרות" הנובעת מ"אימוץ" גרסת עד המדינה במקום זיכרון שאיננו קיים, אלא מדובר בחשיפה הדרגתית של אמת שהיתה זכורה וידועה ליוסי כל העת, אך הוסתרה במשך מספר שעות של חקירה על מנת להימנע מלהפליל את אולמרט.
לטענת באי כוחה של המדינה, ליוסי אולמרט, המתושאל בארצות הברית כשאינו עצור בלוויית עורך דין מטעמו, אין כל סיבה או אינטרס לאמץ גרסה של אדם אחר, אשר משמעותה הברורה היא הפללת אחיו אולמרט בקבלת שוחד בסכום משמעותי, אילולא היתה זו האמת, בה נאלץ יוסי להודות.
אשר לטענה בדבר גובה הסכום, טוענים באי כוחה של המדינה, כי יש ממש בטענת אולמרט, כי יוסי לא אישר בחקירתו כי הסכום שקיבל מעד המדינה עומד על 500,000 ש"ח. בכל מקרה, לטענתם, יוסי אישר כי מדובר בסכום משמעותי, הרחוק מאוד מסדר גודל של אלפי שקלים. הוא אף ציין מיוזמתו כי כל שיק ושיק היה בסכום של עשרות אלפי שקלים או ליתר דיוק 50,000 ש"ח או 80,000 ש"ח כל שיק.
באי כוחה של המדינה טוענים עוד, כי יוסי לא ראה כל בעייתיות בקישור בין אברהם נתן לעד המדינה ואף הזכיר מיוזמתו את היות אברהם נתן חבר ושותף עסקי של עד המדינה, עוד בטרם אמרו לו החוקרים כי יש בידם עדות של אברהם נתן. עוד לטענתם, אין כל רבותא בכך שיוסי לא נרתע מלהזכיר בפני החוקרים את דבר קיומו של קשר בין אברהם נתן לעד המדינה, שכן באותו שלב בחקירה טרם נחשף בפניו כי צוות
--- סוף עמוד 702 ---
החקירה מודע לכך שאברהם נתן ידע אודות העברת כספים מעד המדינה אל יוסי בשנת 2002. רק לאחר שהחוקרים הבהירו ליוסי כי אברהם נתן מסר הודעה במשטרה, הבין יוסי כי בזאת נסתם הגולל על ניסיונות ההסתרה וההכחשה שלו וכי לא נותרה לו ברירה אלא לשתף פעולה.
עוד טוענים באי כוחה של המדינה, כי דבריו של אברהם נתן במשטרה מהווים ראיה עצמאית למתן כספים מעד המדינה ליוסי בשנת 2003, ולטענתם יש בהם כדי להוות חיזוק של ממש לגרסאותיהם של יוסי ושל עד המדינה.
לטענת באי כוחה של המדינה, האפשרות שמעלה אולמרט בערעור, לפיה יוסי פנה ישירות לעד המדינה בבקשת סיוע ללא ידיעת אולמרט אין לה על מה לסמוך והיא עומדת בסתירה לעדויות העדים הרלוואנטיים. עוד מוסיפים וטוענים הם, כי גם האפשרות שמעלה אולמרט, לפיה העברת כספים ליוסי נעשתה ביוזמתו של עד המדינה אינה נתמכת בראיות.
אשר למוצג נ/568 – טוענים באי כוחה של המדינה, כי טענת ההגנה סותרת באופן מפורש הסכמה דיונית לפיה עד המדינה העביר ליוסי סכום כסף משמעותי. לטענתם, מדובר בעובדה מוסכמת, אשר לא הובא כל טעם או הסבר ל"פניית הפרסה" המתבקשת על ידי ההגנה. לדבריהם, במהלך עדותו של יוסי, הבהיר בא כוחו של אולמרט, כי ההגנה אינה חולקת על כך שעד המדינה העביר ליוסי סכום כסף משמעותי ועובדה זו הוגדרה על ידי בית המשפט כעובדה מוסכמת, תוך הצהרה מפורשת של ההגנה כי זירת המחלוקת מצומצמת אך לשאלת מודעותו וחלקו של אולמרט בהעברת הכספים. באי כוחה של המדינה טוענים, כי לא ניתן לבטל הסכמה דיונית, מפורשת, בעניין המצוי בליבת המחלוקת.
לבסוף, מבקשים באי כוחה של המדינה להביא לידיעת בית משפט זה, כי בידיהם ראיות נוספות שבכוחן לחזק את המסקנה המרשיעה. בעניין האישום הראשון, מדובר בראיה חדשה בדמות התכתבות דואר אלקטרוני בין זקן לבין בא כוחה אשר הגיעה לידי המדינה רק לאחר פסק הדין בבית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, עת נדונה הרשעת אולמרט, מבקשים באי כוחה של המדינה, כי באם ישקול בית משפט זה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, כי אז תבקש המדינה מבית המשפט לעיין תחילה בראיות החפציות ולהורות על קבלתן כראיה או כי ייתן כל החלטה אחרת שימצא לנכון, בטרם ייתן את פסק דינו בערעור, וזאת מכוח סעיפים 211
--- סוף עמוד 703 ---
ו-213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), המאפשרים לבית המשפט להורות כן.
דיון והכרעה – האישום הראשון
על עבירת השוחד
8. על עבירת השוחד – לאורכה ולרוחבה – מלפני ומלפנים – עמד ביסודיות רבה חברי השופט נ' הנדל בחוות דעתו. חברי השופט נ' הנדל התייחס לעבירת השוחד על פי המשפט העברי וההלכה. בחוות דעתו התייחס חברי לחולשת האדם בכל הקשור לקבלת שוחד, על איסור השוחד וההרחקה ממנו. הוא הצביע על הערכים המרכזיים – השלובים ביניהם – שעליהם מבקשות עבירות השוחד להגן: טוהר המידות של עובדי הציבור, פעילותו התקינה של המינהל הציבורי ואמון הציבור. והרי פעולות שחיתות כגון אלה אכן "מטילים אות קין על מצחו של השירות הציבורי כולו". על כך איש לא יחלוק. התנהלות מסוג זה פוגעת בסדרי השלטון והמשפט ובכך מערערת קיומם של חיי חברה תקינים. כפי שכתב חברי, המכנה המשותף של ערכים אלו הוא עובד הציבור, אשר מהווה שחקן מרכזי ביסודות העבירה. מטעמים אלו, חזר והבהיר בית משפט זה, כי עבירות השוחד הן עבירות שחיתות חמורות ביותר אשר מערערות קיומו של משטר תקין ופוגעות באמון הציבור בשלטון. וכפי שנאמר "המאבק על קיומו של שלטון תקין, ההגנה על טוהר השירות הציבורי וקיומו של מנגנון ציבורי שיזכה לאמון הציבור, הוא אחד מהמאבקים החשובים של החברה הישראלית כיום" (ע"פ 8430/11 מדינת ישראל נ' קארשי [פורסם בנבו] (15.2.2012)). חברי השופט נ' הנדל התייחס בהרחבה לחומרה היתרה של עבירות השוחד המתבטאת בהיבטים מעשיים של חוק העונשין ויישומו בפסיקה.
9. לשם הנוחות, אביא להלן את סעיף 290(א) לחוק העונשין המגדיר את עבירת "לקיחת שוחד":
"290. (א) עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר עשר שנים או קנס שהוא אחד מאלה, הגבוה מביניהם:
(1) פי חמישה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4), ואם נעברה העבירה על ידי תאגיד – פי עשרה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(4);
(2) פי ארבעה משווי טובת ההנאה שהשיג או שהתכוון להשיג על ידי העבירה.
--- סוף עמוד 704 ---
(ב) בסעיף זה, 'עובד הציבור' – לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור".
לא ארחיב עוד על עבירת השוחד, למעט דגשים נקודתיים בלבד הנוגעים ליסוד העובדתי וליסוד הנפשי של העבירה.
10. בפסק הדין בע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.6.2009) (להלן: עניין בניזרי) הוסבר כי עבירת השוחד היא עבירת התנהגות, שיסודותיה העובדתיים הם אלה: נוטל השוחד הוא עובד ציבור; המתת שניתן לעובד הציבור הוא מן הסוג אותו ביקש המחוקק לאסור; ונטילת המתת היא בעד פעולה הקשורה בתפקידו (שם, פסקה 50 לפסק דינו של השופט א' א' לוי המפנה לע"פ 5046/93 הוכמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 2, 9 (1996); ע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.3.2006)). הנסיבה "עובד ציבור" מממשת את הערך המוגן שבעבירת השוחד, שתכליתה להגן על סדרי השלטון והמנהל הציבורי התקין (דליה צמריון-חלק עבירת השוחד 69-68 (2009)). לעניין הנסיבה "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" נקבע, כי דרישה זו מבטאת את הצורך בקיום קשר סיבתי בין לקיחת השוחד לבין ביצוע פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור (עניין בניזרי, שם). בנוסף, נקבע בפסיקה כי נסיבה זו תפורש בצורה רחבה, כך שלצורך התקיימותה: "די בכך שהמעשה נעשה בתוך המסגרת הארגונית שבה העובד פועל, או תוך שימוש בקשרים וביכולת הפעולה הנובעים מעבודתו של העובד במקום פלוני או מכהונתו" (ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 28 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (12.3.2009)). יובהר כי, "אין זה כלל דרוש, שעובד הציבור הוא עצמו יקבל את המתת או הוא עצמו יפיק את טובת ההנאה; די לנו אם המתת בשביל הלוקח – הוא עובד הציבור – ודי לנו אם מישהו, שאותו עובד ציבור חפץ ביקרו, הוא הינו זה הנהנה מהשוחד" (ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 234 (1989)).
11. היסוד הנפשי הנדרש לצורך ביסוס עבירת השוחד הינו מודעות, או לפחות עצימת עיניים מצד עובד הציבור, לכל היסודות העובדתיים שבעבירה, ובכלל זה נדרשת מודעותו לכך שהמתת ניתן בעד עשיית פעולה הקשורה בתפקידו (עניין בניזרי, פסקה 51; ע"פ 484/75 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 303 (1976); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ד 356 (2010)).