הן בחקירותיו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, התייחס אולמרט לפניותיו של קלנר אליו ולבקשותיו שיגייס עבור עד המדינה חצי מיליון דולר. אולמרט גרס בחקירותיו, כי הוא שוחח עם קלנר ונפגש עמו פעמיים במהלך כהונתו כראש ממשלה: פעם אחת במשכנו בבית ראש הממשלה ופעם שנייה במשרד ראש הממשלה. בהמשך, נפגש עם קלנר פעם נוספת במשרדו בבניין פלטינום. מדבריו של אולמרט בחקירתו השלישית מיום 11.7.2010 עולה, כי קלנר פנה אליו כחצי שנה לפני העברת טיוטת כתב התביעה (ת/404) לבא כוח צ'רני. משמע, עוד בטרם גיבוש טיוטה סופית של כתב התביעה, מצא קלנר לפנות אל אולמרט ולדווח לו על איומיו של עד המדינה להוציא לאור את פרשת השוחד וכן על מנת לבקש מאולמרט לגייס חצי מיליון דולר לטובת השתקת עד המדינה. קלנר חשש מאוד מפיצוץ פרשת השוחד על ידי עד המדינה. הוא
--- סוף עמוד 763 ---
ניסה בכל מאודו להשתיק את עד המדינה ולמנוע את הסתבכותו בפלילים, כמו גם את הסתבכותם של אחרים הקשורים בפרשה. הוא היה נסער מרצונו של עד המדינה להפיץ את פרשת השחיתות. הוא "הריח" את המתרחש לבוא. ברי, אפוא, כי בנסיבות אלה, קלנר לא פנה לאולמרט מתוך רצון שהוא יהיה ה"מגשר" של הצדדים בסכסוך וקלנר לא פנה לאולמרט באופן מקרי בבקשה כה חריגה, שיגייס מכיסו חצי מיליון דולר, שהרי הוא ראש ממשלת ישראל. ויש לזכור, על קלנר קבע בית משפט קמא, כי הוא איש חכם, מנוסה ומרשים על פי כל אמת מידה. כך שנראה, כי לא בכדי פנה קלנר דווקא לאולמרט. קלנר פנה לאולמרט בשל כך ששניהם היו מעורבים במעשים הפסולים ומתוך חשש שאף מעורבותו תיחשף על ידי עד המדינה.
אולמרט מצדו העיד בבית המשפט, כי במוצאי שבת אחת קיבל טלפון מידיד, איש עסקים, שסיפר לו כי התקשר אליו קלנר וציין בפניו, שהוא חייב להיפגש עם אולמרט בנושא מאוד חשוב. איש העסקים שאל את קלנר אודות מהות העניין וקלנר הסביר כי מישהו מנסה לשרבב את אולמרט לפרשת סחיטה ופרסום העניין יכול לגרום לו נזק נוראי. אולמרט הבהיר בחקירתו במשטרה בעניין פניות קלנר אליו, כי:
"אין לי שום טענה כלפיו [כלפי קלנר]. הוא [קלנר] לא בא אליי כדי לפגוע בי, הוא לא בא אליי כדי לסחוט אותי, הוא בא אליי מתוך מחשבה תמימה שאם אני באמצעות קשריי אארגן חצי מיליון דולר ויתנו לדכנר כסף אז זה יסתום לו את הפה ואני לא עובד ככה, אני חשבתי שאין לי שום סיבה בעולם לעשות את זה. אני לא קיבלתי ממנו פרוטה ואמרתי אני הולך להפליל את עצמי עד דבר שלא עשיתי..." (ת/594 עמ' 61 – תמליל הודעת אולמרט מיום 11.7.2010).
אולמרט סיפר, כי הפנה את קלנר אל פרקליטו, עו"ד אלי זהר, וכן סיפר על פניות נוספות של קלנר שביקש להיפגש עמו, אך אולמרט נמנע מלהיענות לבקשתו.
זאת ועוד, נראה, כי אולמרט הבין, שאם ישתף פעולה עם קלנר ועם עד המדינה, המשמעות של מעשיו תהא ברורה והיא – הודאה בלקיחת שוחד (ת/594 עמ' 61 – תמליל הודעת אולמרט מיום 11.7.2010). מטעם זה, סירב אולמרט להיענות לבקשת קלנר לגייס עבור עד המדינה סכום של חצי מיליון דולר. אולמרט ביקש מקלנר לחדול מלפנות אליו שוב בנושא זה, אולם בפועל נעתר לפגשו שוב ושוב. ולבסוף, ביום 29.11.2009 פנה בא כוחו של אולמרט, עו"ד נבות תל צור, אל עו"ד יצחקניא "ושאל אם אפשר עוד לגמור... אמר שאפשר להציע סכום כסף... הוא שאל...: האם האיש שלך דיבר?" (עמ' 1814 ש' 15-4 לפרוטוקול). עו"ד יצחקניא השיב לעו"ד תל צור בשיחתו
--- סוף עמוד 764 ---
זו בטלפון, כי כבר היתה פנייה ליחידה הארצית לחקירות הונאה וכי לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, כלשונו (עמ' 1814, ש' 20-13 לפרוטוקול). אני סבור, כי לא בכדי, על דברים אלה לא נחקר עו"ד יצחקניא בחקירה נגדית על ידי בא כוחו של אולמרט ועל ידי בא כוחו של קלנר. שכן, פנייתו של עו"ד תל צור, כבא כוחו של אולמרט, אל עו"ד יצחקניא במטרה להציע סכום כסף על מנת לגמור את העניין מעידה על מודעותו של אולמרט להסתבכותו בפרשת השוחד. גם שאלתו של עו"ד תל צור את עו"ד יצחקניא אם "האיש שלו" – הכוונה ללקוחו דכנר – דיבר, מעידה ככל הנראה על החשש שליווה את אולמרט בנוגע לפנייתו של דכנר למשטרה. לפיכך נראה, כי השתלשלות אירועים אלה מלמדת דווקא, כי אולמרט היה מודע להסתבכותו בפרשה.
מוצג ת/404
154. ת/404 בשלהי שנת 2008 נמסרה לידי הלל צ'רני ופרקליטיו טיוטת כתב תביעה שהוכנה על ידי עד המדינה ופרקליטיו, בה מגולל עד המדינה את אירועי השוחד בהולילנד. במסמך זה מציין עד המדינה סכומי כסף שלטענתו שולמו על ידו כשוחד לשורה של אישי ועובדי ציבור, בשליחות הלל צ'רני, ולא הוחזרו לו. סיפור השוחד ליוסי אולמרט לא נכלל בראייה ת/404. לימים נקרא מסמך זה "כתב הסחיטה".
אשר לראייה ת/404 קבע בית משפט קמא כדלקמן:
"לא הוחוור מדוע נמנע עד המדינה מלציין זאת בכתב הסחיטה, שהינו, כמוכח לעיל, ריבוי שקרים ובדיות לרוב" (פסקה 269 להכרעת הדין).
לטענת אולמרט עולה, כי בית משפט קמא מזער את הערך הפוזיטיבי העולה מראייה ת/404 ואף זקף ראייה זו לחובת אולמרט.
בניסוח "כתב הסחיטה" הושקעו מאמצים רבים על ידי עד המדינה ועורכי דינו. עד המדינה אישר, כי כל מה שסיפר לעורכי דינו מופיע בראייה ת/404, כך שדבר לא "נותר על רצפת חדר העריכה" (עמ' 1898 ש' 29 – עמ' 1899 ש' 5 לפרוטוקול; עמ' 1782 ש' 23-21 לפרוטוקול; עמ' 4123 ש' 29-25, עמ' 4129 ש' 18-13 לפרוטוקול). מדובר במסמך שנולד כפרי מחשבה, תכנון ומטרה. עד המדינה העיד, כי במסמך זה נכללו טענות שקריות לגבי כספי שוחד ששילם כביכול לאנשים שונים, אשר בפועל לא התרחשו. עוד העיד עד המדינה, כי סכומי שוחד שלטענתו כן שולמו "נופחו" במסמך זה (עמ' 640 ש' 26-31, עמ' 644 ש' 31-24 לפרוטוקול).
--- סוף עמוד 765 ---
אכן, נושא המתת ליוסי אולמרט אינו מתואר במוצג ת/404. עם זאת, אין בכך בהכרח כדי ללמד על חפותו של אולמרט. שכן, נושא המתת שנתן עד המדינה ליוסי אולמרט עולה בפני אולמרט בשלהי 2009 עד תחילת 2010, כאשר קלנר פנה לאולמרט במהלך פגישה בבניין פלטיניום (בו עבדו השניים) והעלה בפניו נושא זה. קלנר העיד הן במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, כי למשמע דברים אלה אודות שוחד שהעביר עד המדינה בסך 500,000 ש"ח ליוסי, השיב לו אולמרט, כי אינו יודע על כך דבר, וביקש ממנו לחדול לאלתר מלערב אותו בענייניו של עד המדינה (ת/513 ש' 299-292 הודעת קלנר מיום 8.4.2010; ת/530 ש' 195 – הודעת קלנר מיום 11.7.2010; ת/532 ש' 151-133 – הודעת קלנר מיום 13.7.2010; עמ' 6131 ש' 34-26 לפרוטוקול; עמ' 6132 ש' 17 לפרוטוקול; עמ' 6324 ש' 33-21 לפרוטוקול; עמ' 6325 ש' 9-1 לפרוטוקול).
אולמרט טען בחקירתו, כי העברת הכספים ליוסי נודעה לו לראשונה רק בחקירת המשטרה והכחיש פניית קלנר אליו בעניין זה (ת/594 עמ' 210-209 – תמליל הודעת אולמרט מיום 11.7.2010; עמ' 7719 ש' 12-7 לפרוטוקול). בעדותו הראשית הסביר אולמרט, כי אכן ראה את קלנר במבואה, אלא שלא האזין לדברי קלנר, אלא פטר עצמו באומרו, כי סיים לשוחח על עניין עד המדינה (עמ' 7508 ש' 28-11 לפרוטוקול; עמ' 7719 ש' 13 עד עמ' 7721 ש' 30 לפרוטוקול).
בית משפט קמא דחה את גרסת אולמרט בקבעו, כי "נאשם 2 דיבר עם נאשם 8... בעניין המתת ליוסי אולמרט, מתת, שכזכור, מקומו נפקד מ'כתב הסחיטה', ברם, משמש נושא וענין בשיחת השניים, טרם פתיחת חקירת המשטרה" (עמ' 494 להכרעת הדין).
לא זו אף זו. וזה עיקר העיקרים. אין חולק – אף מצד עד המדינה – כי ת/404 הינו מסמך שקרי מיסודו, רווי בדיות, שקרים וכזבים. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי אין להסתמך עליו כלל ועיקר – לא לחובתו של אולמרט ולא לזכותו. נראה, כי אין באמור ב-ת/404 ובמה שאינו אמור בו, כדי לאיין או לגרוע מקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בעניין זה.
מוצגים נ/226 ו-נ/365
--- סוף עמוד 766 ---
155. מוצגים נ/226 ו-נ/365 מפרטים כספי שוחד ורשימת משוחדים שהכין עד המדינה. ממוצגים אלה נפקד אירוע השוחד ביחס להעברת המתת ליוסי.
לטענת אולמרט, העובדה שאירוע השוחד ביחס להעברת המתת ליוסי נפקד ממוצגים אלה – עומדת בסתירה למסקנתו המרשיעה של בית משפט קמא בדבר לקיחת שוחד באמצעות יוסי.
האומנם? האם אכן ניתן להסתמך על מוצגים אלה כמהימנים?
156. מוצג נ/226 הוא מסמך שנערך על ידי עד המדינה בשנת 2008 והועבר לעורכי דינו, במטרה לפרט את כספי השוחד ששולמו על ידו, לטענתו, בין השנים 2007-2003, ולא הוחזרו לו על ידי הלל צ'רני.
אשר למוצג נ/226 הבהיר עד המדינה עצמו, כי מדובר במסמך כוזב (עמ' 2367 עד עמ' 2371 לפרוטוקול). עד המדינה העיד, כי כלל ברשימה זו שמות משוחדים וכספי שוחד שלא שולמו מעולם, במטרה להשיג מהלל צ'רני כספים אלה וכי "ניפח" חלק מסכומים שהגיעו לו לטענתו מהלל צ'רני ופורטו במסמך ודרש סכומים שכבר שולמו לו (עמ' 2371-2367 לפרוטוקול). סכום השוחד שלפי טענת עד המדינה שולם ליוסי אלמרט לא נכלל במוצג נ/226. ברם, גם שולה זקן אינה מוזכרת כלל ועיקר במסמך זה, למרות שאין חולק, כי היא קיבלה סכומי כסף ניכרים מעד המדינה. מטעם זה נראה, כי מקבלי שוחד נוספים אינם מוזכרים במסמך זה. בדומה לכך בהחלט ייתכן, כי מקבלי שוחד נוספים, כמו אולמרט, אינם מוזכרים במסמך זה.
157. מוצג נ/365 – הינו "רשימת משוחדים" שהכין עד המדינה בכתב ידו ופורטה ביומנו תחת הכותרת "תשלומים שנעשו על ידי עבור 'הולילנד'". שמו של אולמרט נפקד מרשימה זו, על אף שעד המדינה עצמו אישר כי אולמרט היה "בכיר המשוחדים" כלשונו (עמ' 4115 ש' 32-22 לפרוטוקול). בא כוחו של אולמרט הספיק לחקור את עד המדינה בחקירה נגדית אודות מסמך זה. כאשר הוצג לעד המדינה נ/365, הוא טען, כי אינו זוכר מסמך זה אך אישר כי מדובר בכתב ידו. עד המדינה לא ידע להסביר מדוע אולמרט לא נכלל ברשימה (עמ' 4118 ש' 12 – עמ' 4119 ש' 6 לפרוטוקול).
אשר למוצג זה, הבהיר עד המדינה, כי אינו זוכר כלל באילו נסיבות, מתי ולשם מה ערך תרשומת זו (עמ' 4120-4117 לפרוטוקול). ברם, ממוצג זה נפקדו גם שמם של מקבלי שוחד נוספים, וביניהם זקן, שמחיוף ופיינר. מקבלי שוחד אחרים אינם מוזכרים
--- סוף עמוד 767 ---
במסמך זה. בדומה לכך בהחלט ייתכן, כי מקבלי שוחד נוספים אינם מוזכרים בו. בנסיבות אלה, אין מדובר במסמך מהימן שניתן להסתמך עליו כלל ועיקר.
עינינו הרואות, כי מסמכים אלה אינם מהימנים. המסמכים הם חסרים ולא ניתן להסתמך עליהם. בנסיבות אלה, אין בהם כדי לגרוע מקביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה.
כעת הגעתי לשאלת השאלות והיא האם ניתן לומר שהאפשרות האחרונה – לפיה אולמרט הוא שביקש מעד המדינה להעביר כספים ליוסי אחיו – הוכחה מעבר לכל ספק סביר כנדרש במשפט פלילי?
158. סעיף 34כב(א) לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר".
159. עקרונות היסוד של שיטתנו קובעים, כי נאשם מוחזק בחזקת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. הרשעת הנאשם תתאפשר רק מקום בו הוכיחה התביעה את אשמתו מעבר לכל ספק סביר.
״אין הרשעה בדין אלא אם כן הוסרו כל הספקות הסבירים. אם קיים ספק סביר, אין מרשיעים, שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר שאדם יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו, שכן גישה אחרת יכולה להוליך להרשעתו של חף מפשע״ (ראו ע״פ 347/88 דמיאניוק נ׳ מדינת ישראל, פ״ד מז(4) 221, 645-644 (1993) (להלן: פרשת דמיאניוק)).
יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע״פ 28/49 זרקא נ׳ היועץ המשפטי לממשלה, פ״ד ד 504, 524-523 (1950):
״כאמור, חזקה היא – וזו הנחה משפטית שהחוק יצר אותה – שהנאשם חף מפשע כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. היוצא מזה, שחובת הראיה, החובה מס׳ 1 – מוטלת, מהתחלת המשפט ועד סופו, על התביעה הכללית, החייבת להוכיח – במידה שאינה משאירה מקום לספק מתקבל על הדעת – את קיום כל היסודות של העבירה המיוחסת לנאשם, בין יסודות חיוביים ובין שליליים. העמסת משא זה על שכם הקטגוריה גוררת אחריה כמו-כן, גם את החובה מס׳ 2; הווה אומר, כי בתחילת המשפט חייבת היא להתחיל בפרישת הוכחותיה. הצליחה הקטגוריה למלא תפקידה זה – היינו
--- סוף עמוד 768 ---
הביאה כמות עדים אשר די בה, לכאורה, להראות שהנאשם ביצע את המעשה הפלילי הנדון – עוברת אליו ׳חובת ההוכחה׳ – כלומר אך ורק במובן החובה מס׳ 2, ובשלב זה צריך הנאשם להביא עדות מצדו. כילה הנאשם להגיש את הוכחותיו, מתפקידו של בית המשפט, לאחר בחינת כל ההוכחות ביחד, להחליט, לא אם הנאשם שכנע שהוא חף מפשע, אלא אם התביעה הכללית הוכיחה - ובמידה הנעלה מכל ספק – כי הלה אשם בעשיית העבירה שהואשם בה״.
מהו אותו ספק סביר?
קיים קושי להגדיר את המונח "ספק סביר". לא ניתן למצוא בפסיקה מבחן ברור ואחיד לאפיונו ולתיחומו של גדר ״הספק הסביר״ וזאת למרות השימוש הרב שנעשה בו. אין הגדרה ברורה או מנחה ואין נוסחה מדעית או מדויקת. בפרשת דמיאניוק נקבע, כי הגדרתו של הספק הסביר נבחנת ״לפי אמות המידה הראציונאליות המקובלות עלינו״ וכי ״אין המדובר בוודאות [...] מתמטית [...] ואין להיתפס למסקנות שאינן מתיישבות עם הערכה ראציונאלית (פרשת דמיאניוק, בעמ' 652).