130. הסבריו של צ'רני למכתב התשובה שלו לדכנר (ת/143) מחזקים את הדברים. כך, כאשר התבקש צ'רני להסביר מדוע השיב לדכנר "זהו-זה משום שאחרת זה הופך
--- סוף עמוד 173 ---
לבלתי אפשרי", השיב צ'רני כי "כפי שניתן להבין מהאינטליגנציה שלי הסיפור הזה מריח רע מאוד". כאשר התעקשו החוקרים שיסביר את דבריו, השיב צ'רני כי "מכתב מהסוג הזה שלכאורה מרמז על תשלומים לא לגיטימיים, במילים שלך תשלומי שוחד, הופך את כל המעורבות שלי לבלתי אפשרית", שהרי "אני לא עובד בצורה של שוחד" (שם, עמ' 43-42). בהמשך דבריו דחה צ'רני את פרשנותו של החוקר, ולפיה מכתב התשובה של צ'רני מלמד על כך שזו לא היתה הפעם הראשונה בה היה מודע לכך שדכנר משלם שוחד. צ'רני השיב כי "זאת פרשנות שאני לא מקבל. אלא אני בא ואומר שמה שבלתי אפשרי זה שהוא כותב לי לכאורה תשלומי שוחד, כי זה לא היה קודם". לשאלת החוקר מדוע זה "בלתי אפשרי", השיב צ'רני "כי הוא [דכנר] יודע שאני לא עובד בשוחד" (שם, עמ' 49). בהמשך שב צ'רני והסביר כי "הגיע לרוויה" מדרישותיו של דכנר, "שמבחינתי עד לרגע זה היו דרישות שלו למטרות שלו הלגיטימיות. זאת הפעם הראשונה שהוא כותב לי פה עובדי עירייה א' ב' ג' ד' כסף" (שם, עמ' 76).
הטענה שהעלה צ'רני בבית המשפט – ולפיה השיב לדכנר כפי שהשיב משום שדכנר לא היה זכאי לעוד כספים על פי הסכם ההעסקה השלישי – לא בא זכרה בחקירתו במשטרה. אף קשה לקבל את טענתו של צ'רני כי לא טען זאת בפני החוקרים מאחר שאלו יצאו מנקודת הנחה כי מדובר בשוחד, וכי הוא עצמו שוכנע בכך עקב מניפולציות חקירתיות, שטיפת מוח, עייפות וכיו"ב. אילו צ'רני היה סמוך ובטוח כי מעולם לא העביר לדכנר כסף אשר נועד לדברי דכנר למטרות שוחד – יש להניח כי היה עומד על כך. כאמור, ההתרשמות מחקירתו של צ'רני מעלה כי כאשר רצה, ידע להתעקש היטב על עמדתו.
131. דבריו של צ'רני בנוגע ל"נקודת השבירה" מול דכנר מהווים חיזוק נוסף לדברים. כזכור, ביום החקירה השני בנושא זה (12.4.2010), הסביר צ'רני כי התכתובות עם דכנר היוו עבורו "נקודת שבירה אחת נקודתית", כי מרגע זה רצה "להסתלק מדכנר". לדברי צ'רני, מן הטעם הזה לא התעמת עם דכנר בנוגע לסכומים שהלה ביקש בשנת 2007 במכתב פירוט העלויות, שכן "אני כבר מעריך על סמך מה שקרה בעבר עם ה-300 אלף שקל... שיש אפשרות שחלק מזה הלך לשוחד. וזה כל כך מקומם אותי כנגדי, שאני אומר לו קח... הנה ארבעה מיליון קח אני לא רוצה להתעמת אתך" (ת/492א(1), עמ' 10-9). אף כאן לא שוכנעתי מטענת צ'רני כי דבריו נאמרו מתוך עייפות, בלבול או לחץ.