בנסיבות אלה, מתייתר הצורך להחליט בבקשת המדינה להגשת ראיות חדשות הנוגעות לאישום זה.
גזר הדין
--- סוף עמוד 800 ---
200. אולמרט כיהן כאיש ציבור עשרות שנים. בתחילת חייו הפוליטיים ביקש אולמרט להלחתם בתופעת השחיתות, כפי שזו באה לידי ביטוי, לצערנו, גם בתיק זה.
אהוד אולמרט כיהן בין השנים 2003-1993 כראש העיר ירושלים וכיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. בשלהי שנת 2002 התמודד אולמרט בבחירות המקדימות של תנועת הליכוד לכנסת ובתחילת 2003 נבחר לכנסת בבחירות הארציות. ביום 16.2.2003 התפטר אולמרט מתפקידו כראש עיר ולמחרת הושבע אמונים לכהן כחבר כנסת. ביום 27.2.2003 מונה אולמרט לכהן כממלא מקום ראש הממשלה וכשר התמ"ת, הממונה גם על מנהל מקרקעי ישראל. בחודש מאי 2006 מונה אולמרט לכהן כראש ממשלת ישראל:
"משהביעה הכנסת אמון בממשלה, או סמוך ככל האפשר לאחר מכן, יצהיר ראש הממשלה בפני הכנסת הצהרת אמונים זו: 'אני [השם] מתחייב כראש הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת'".
201. והנה, מי שכיהן בעבר כראש הממשלה, כשר בכיר וכראש עיריית ירושלים עבר עבירת שוחד. אולמרט ניצל את כוחו ומעמדו הציבורי הרם לטובתו האישית, ובכך פגע בטוהר המידות ובאמון הציבור במנגנון הציבורי ובשלטון.
202. ברוב דעות הוחלט לזכות את אולמרט מהאישום העיקרי בו הורשע בבית המשפט המחוזי, אך פה אחד הוחלט להותיר על כנה את הרשעתו של אולמרט בעבירה אחת. אולמרט קיבל מדכנר 60,000 ש"ח שהועברו באמצעות שולה זקן לטובת כיסוי גירעונות בחירות. בגין עבירת שוחד זו, נותן היום אולמרט את דינו בפנינו.
המלחמה בשחיתות מחייבת מאבק חסר פשרות. אם מי שהיה לראש ממשלת ישראל חטא בקבלת כספי שוחד, מה יחשוב האזרח הקטן על מנהיגיו, בבחינת אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? ככל שתפקידו של איש הציבור רם יותר, כך המעילה באמון הציבור קשה יותר. נטילת שוחד חותרת תחת מוסדות שלטון מתוקנים ופוגעת בהתנהלותה של מדינה חפצת חיים, ומכאן הצורך לפעול בנחישות וללא מורא על מנת למגר תופעות מעין אלה.
203. אין דין שווה לנותן השוחד וללוקח השוחד והמחוקק שמר על פער משמעותי בין עונשם של השניים. לוקח השוחד הוא עובד ציבור, מי שהציבור נתן בו את אמונו,
--- סוף עמוד 801 ---
וכנאמן הציבור הוא אמור לשרת את הציבור ולהעמיד נגד עיניו אך ורק את אינטרס הציבור. עובד ציבור שמעל בתפקידו כדי להפיק טובות הנאה או לשלשל כספים לכיסו או לכיסם של אחרים, מנצל את תפקידו הציבורי ופוגע באמון הציבור. ואילו נותן השוחד מנצל את ההזדמנות שנפלה בחיקו כדי "לקנות בכסף" תוצאות טובות, מהירות וקלות יותר, שאילולא השוחד, ספק אם היה זוכה להן.
204. ההגנה טוענת, כי דמותו של אולמרט הוצבה בכיכר העיר הווירטואלית ובאמצעי התקשורת, שלא חסכו שבטם בהתבטאויות חריפות, לעיתים מלאות בוז וארס, באופן קיצוני וחריג בהיקפו. לטענת ההגנה, בית משפט קמא לא העניק משקל מספיק לנזק הכבד ביותר שנגרם לאולמרט ולבני משפחתו, והם שילמו מחיר כבד טרם ההרשעה ולאחריה.
אני נכון להניח כי היקף הפרסומים הרחב הסב לאולמרט ולבני משפחתו בושה וצער, שהם כשלעצמם בבחינת "עונש שאינו כתוב בשום חוק" (דברי השופט ויתקון בע"פ 125/74 מירום נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57, 66 (1975)). אך בל נשכח. לפנינו פרשיה ציבורית חמורה. האינטרס הציבורי מחייב לבער את השחיתות, הגם שאין להתעלם מהנסיבות האישיות של הנאשם. מרכז הכובד של הענישה בעבירות שוחד נע לעבר שיקול ההרתעה. המסר צריך להיות ברור וחד משמעי, ולא נלאה מלהזכיר כי מתן שוחד ונטילת שוחד הם תופעות המכרסמות באמון הציבור, על כל ההשלכות הנובעות מכך.
לכן, גם אם ניתן להבין את טרונייתם של אולמרט ובני משפחתו על הפרסומים השונים שליוו את הפרשה, אין די בטעם זה בלבד כדי להביא להפחתה בעונשו. אחרי ככלות הכל, אולמרט כיהן במשרה ציבורית ראשונה במעלה – ראש ממשלת ישראל, לאחר שכיהן בתפקידי שר וראש עיר. אולמרט שירת את הציבור בתפקידים הבכירים ביותר, ומעצם מעמדו ותפקידו עמד באור הזרקורים של התקשורת. מטבע הדברים, התפקידים הציבוריים הבכירים שאולמרט מילא, הם שהעצימו את הפרסומים בפרשה (הגם שאין ענייננו בתקופה בה כיהן אולמרט כראש ממשלה). כל עובד ציבור ונבחר ציבור, על אחת כמה וכמה כאשר במשרה ציבורית מן השורה הראשונה עסקינן, חייב לדעת, כי מעשיו נבחנים תחת זכוכית מגדלת.
התקשורת מחויבת כי הפרטים המובאים על ידה יתפרסמו באופן הוגן. בית המשפט, מצידו, אוטם אוזניו מפני פרסומים כאלה ואחרים, ביודעו כי פלוני המתראיין
--- סוף עמוד 802 ---
בתקשורת בנוגע לתיק משפטי התלוי ועומד בפני בית משפט, לא נחקר באזהרה בעת הריאיון ולא בחקירה נגדית. יפים לעניין זה דברים שכתבתי בעניין קצב:
"חזקה על בית המשפט, נוכח ניסיונו הרב בשפיטה ומקצועיותו, כי יהא בידו לשקול אך את הראיות העומדות בפניו והעדים הנשמעים בפניו ולא ישית ליבו לפרסומים שהובאו במסגרת פרשה זו, הגם שמדובר בהיקף נרחב של פרסומים נוכח העניין הציבורי הרב שיש בפרשה. חזקה על השופטים כי מוכשרים הם דיים על-מנת לשקול את שבא בפניהם בראיות קבילות ולהתעלם מהשפעות חיצוניות שיכולות וינשבו בדעת הקהל, כשהמשפט מעורר עניין ציבורי רב (ראו בעניין זה בג"ץ 14/51 היועץ המשפטי לממשלה נ' עורך 'דבר', פ"ד ה 1017, 1029 (1951)). נכונים הדברים שבעתיים שעה שפרסומים אלה מתייחסים בעיקרם לתקופה שקדמה למשפט ואין בהם כדי להביע עמדה או דעה כלשהי על שהתרחש בבית המשפט" (שם, פסקה 395).
205. בית משפט זה כבר קבע לא אחת, כי ככל שמעמדו ותפקידו של עובד הציבור רם ובכיר יותר, כך לעבירה יש חומרה גדולה יותר. יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721 (2000):
"אנו סבורים, כי החומרה הרבה שבה לקו עבירותיו של דרעי, על רקע מעמדו הרם ואורך התקופה שבמהלכה ביצע את עבירותיו, אכן חייבו את הענשתו במאסר ממשי לתקופה לא מבוטלת. בצדק ציין בית-המשפט המחוזי, כי 'רום כהונתו של נאשם המקבל שוחד נימוק הוא לחומרה, לא לקולא'. דרעי, שהחל לקחת שוחד מעת מינויו כעוזר לשר הפנים, המשיך בכך, לאורך ימים ושנים, גם במהלך כהונותיו הרמות כמנכ"ל משרד הפנים וכשר הפנים. הבאתו לדין בעודו מכהן כשר בממשלת ישראל והרשעתו בלקיחת שוחד הטביעו חותם קשה על מערכות הציבור בישראל. עד שנחשפה פרשת עבירותיו, נטו הכול לסמוך ולבטוח ששרי ישראל ונושאי משרות בכירים אחרים במערכות השלטון עושים את שליחותם באמונה. האפשרות כי תת-תרבות השוחד, האופיינית למדינות נחשלות ולמשטרים מושחתים, תפגע במי שנמצא ראוי לשבת על כיסאו של שר, או של מנכ"ל, בישראל, הייתה רחוקה מן הדעת. באה פרשתו של דרעי וטפחה על פני כולנו. התופעה שנגלתה לעיני בית-המשפט בפרשה זו המחישה היטב, כי גם מי שמוחזקים בעיני רבים כראשי הציבור וכמנהיגיו עלולים להיכשל בעבירה הקשה
--- סוף עמוד 803 ---
של לקיחת שוחד. אין תמה, שבנסיבות אלו עמד בית-המשפט המחוזי על הצורך לגזור על דרעי עונש שיהיה בו כדי להרתיע גם את הרבים, ובדין, לדעתנו, קבע כי הרתעתם של בעלי עמדות בכירות במעלות השלטון והמינהל הציבורי מפני ההתפתות ללקיחת שוחד אינה יכולה להיות מושגת בדברי אזהרה גרידא, וכי הרתעת אחרים מקרב בעלי השררה מפני מעשים כאלה מחייבת להחמיר בעונשיהם של נאשמים כאלה יותר מאשר עם עובדי ציבור מן השורה".
206. מן המפורסמות כי כל מקרה נבחן לגופו, והעונש נתפר למידותיו של כל נאשם ונאשם, בבחינת "חנוך לנאשם על פי דרכו" תוך שקלול חומרת העבירה ונסיבותיה.
במקרה דנא, בית המשפט המחוזי הרשיע את אולמרט בשתי עבירות של שוחד וגזר עליו 8 שנות מאסר, מתוכן 6 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי; קנס בסכום של 1,000,000 ש"ח או שנת מאסר תמורתו; וכן חילוט רכוש בשווי 560,000 ש"ח.
207. לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חבריי השופט נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט ע' פוגלמן והשופט צ' זילברטל ולאור העובדה שחבריי השופט נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט ע' פוגלמן והשופט צ' זילברטל הגיעו למסקנה כי יש לזכות את אולמרט מן האישום הראשון ולהרשיעו באישום השני, אציע לחבריי להטיל על אולמרט עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור כל עבירת שוחד, קנס בסך 200,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתו. חילוט רכוש בשווי של 60,000 ש"ח.
יום עצוב הוא למדינת ישראל משנקבע כי מי שהיה ראש הממשלה, שר בממשלה וראש עיר בישראל – הורשע בעבירת שוחד.
תם ונשלם.
ש ו פ ט
השופט נ' הנדל:
פתח דבר (שהוא גם סופו)
--- סוף עמוד 804 ---
1. קראתי בעיון רב את פסק דינו המקיף והיסודי של חברי, השופט ס' ג'ובראן. דעתי כדעתו ביחס לאישום השני, לפיו עד המדינה (להלן: דכנר) העביר 100,000 ש"ח לשולה זקן (להלן: זקן), מתוכם 60,000 ש"ח שימשו למימון מערכות בחירות של אהוד אולמרט (להלן: אולמרט). זאת במטרה להטותו למשוא פנים ולקידום ענייני חברת הזרע במסגרת תפקידו במשרד התמ"ת. אף אני סבור כי יש להותיר על כנה את הרשעת אולמרט, שהיה מודע לקבלת כספים אלה עבורו, בלקיחת שוחד לפי אישום זה. מאחר ששותף אני גם לנימוקיו של חברי (ראו בעיקר פסקאות 198-174) – שתמציתם בקביעה כי התשתית הראייתית שפרשה התביעה מספיקה כדי להביא למסקנה מפלילה – לא ארחיב מקום שבו ניתן לקצר.
מסקנתי שונה ביחס לתוצאה המתחייבת באישום הראשון. על פי הנטען בכתב האישום, אולמרט קיבל כספי שוחד באמצעות צד ג' – אחיו, יוסי אולמרט (להלן: יוסי), על מנת שיפעל כראש עיריית ירושלים לקידום פרויקט הולילנד. את הכרעת בית משפט קמא ואת טענות הצדדים בקשר עם אישום זה פירט חברי בהרחבה ובבהירות, ודבריו ישמשו בסיס לחוות דעתי. כמו כן, על עבירת השוחד פירטתי באריכות במקום אחר (ראו הפרק "על השוחד ועל העיוורון", בחלק הכללי לפסק דין זה), ואין צורך לחזור. בתמצית, השאלות המרכזיות המתעוררות באישום זה ביחס ליסודות העבירה הן אלה: האחת – האם דכנר העביר כספים ליוסי. שאלה נגזרת היא באיזה היקף. השנייה –האם העברת הכספים נעשתה בידיעתו של אולמרט.
מוכן אני לצעוד כברת דרך עם חברי בנתיבו המפותל של האישום הראשון. כמותו, אף אני סבור כי הוכח שיוסי קיבל כספים ב"סכום משמעותי" מדכנר. יחד עם זאת, כפי שקבע השופט ג'ובראן ובניגוד לעמדת בית המשפט קמא, לא הוכח כי מדובר בחצי מיליון ש"ח. אעיר כי כשלעצמי, אף לא שוכנעתי כי הוכח מתן כספים בסכומים המתקרבים לכך. בנוסף, אני סבור כי הצדדים בהליך קמא אכן הסכימו באשר לעצם העברת הכספים מדכנר ליוסי, אלא שניתן להגיע לאותה תוצאה – כפי שנימק חברי – אף בהתעלם מהסכמה זו.
ואולם, צעידתי לצידו של חברי אינה מגעת אלא עד לנקודה מסוימת בלבד. ישנו צומת מרכזי שבו מתפצלות דרכינו – הוא מרכיב הידיעה. לאמור, חברי ואני חלוקים בשאלה האם אולמרט ידע על העברת הכספים מדכנר ליוסי. זאת בין אם אולמרט ביקש מדכנר שיעביר כספים לאחיו, ובין אם נודע לו על אודות העברה זו בשלב כלשהו לאחר מכן. זוהי השאלה שבליבת ההכרעה באישום זה, והמענה לה יחרוץ את גורלו.
--- סוף עמוד 805 ---
גם בהקשר של מעורבות אולמרט בהעברת הכספים או, למצער, ידיעתו עליה, כתב חברי פסק דין סדור ומובנה. יש בדבריו, בנימוקיו ובמסקנתו המרשיעה – מן השכנוע והסבירות, מן הטעם וההיגיון. יחד עם זאת, באלה לא סגי. לטעמי, נכון להדגיש יותר כי עסקינן בהליך הפלילי על אופיו הייחודי. ייחודיות זו מתחדדת בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה, המושתת על ראיות נסיבתיות. כפי שיפורט בהרחבה, הרשעה בתיק כזה תיתכן רק כאשר התרחיש המפליל הוא המסקנה האפשרית היחידה המתחייבת בנסיבות העניין. במובן זה, המבחן להרשעה איננו מבחן של היגיון או של סבירות. אף אם יימצא כי התוצאה המרשיעה היא הסבירה ביותר לעומת יתר החלופות, כפי שמצא חברי, אין די בכך. מן העבר השני, די בקיומה של אפשרות חלופית שאינה תיאורטית, דחוקה או מופרכת – ובמילים אחרות, חלופה שהיא סבירה ובעלת היתכנות ממשית – כדי לעורר ספק סביר שיוביל לזיכוי. מורכבות התיק דנא היא פועל יוצא, בעיקר, של אלה: אופיו ואישיותו של דכנר, הבעייתיות הרבה בעדותו והעדרה של חקירה נגדית על ידי באי-כוח אולמרט. חברי, השופט ג'ובראן, התייחס לכך בהרחבה (פסקאות 39-30 לחלק הכללי של פסק דין זה, וכן פסקאות 113-105 לחוות דעתו בעניין אולמרט). לנוכח התוצאה השונה אליה הגעתי ומשקלן המרכזי של סוגיות אלה לעניינה, אף אני אתמקד בהן בהמשך.
מזדהה אני עם תחושותיו של חברי בדבר הקושי הרב שליווה את ההכרעה באישום זה (ראו פסקה 116 לחוות דעתו). אף אני נדרשתי לבחון האם מתעורר ספק סביר על פי מכלול הראיות – אלה הקיימות ואלה החסרות, אלה התקפות והמהימנות ואלה הקלושות והרעועות. והכול כאשר ההכרעה מתבססת, הלכה למעשה, על ראיות נסיבתיות בלבד. אכן, כפי שהצביע חברי בחוות דעתו, גישתה של ההגנה איננה חפה מקשיים או מספקות. יחד עם זאת, גם גרסת התביעה – שנטל השכנוע לא סר מכתפיה בסיומו של הליך – לוקה בחסר. בעיקר, אין בה כדי ליצור פסיפס, אף כזה שאינו מושלם, היכול לבסס הרשעה.
סיכומו של דבר בתחילתו – בניגוד לעמדת חברי, אני סבור כי המסקנה לפיה אולמרט היה מודע להעברת הכספים מדכנר ליוסי איננה המסקנה היחידה המתחייבת מן הראיות. לדעתי ייתכן תרחיש – סביר ולא דמיוני – לפיו אולמרט לא ביקש מדכנר שיעביר לאחיו כספים, ואף לא ידע על כך – למצער לא בזמן אמת או בנסיבות המקימות עבירה כנגדו. בין היתר, וכפי שיפורט, קיימת אפשרות ממשית כי דכנר היה מי שיזם את העברת הכספים, ולחלופין כי הייתה זו בקשה של יוסי שדכנר נעתר לה. כמו כן, ישנם טעמים טובים לסבור כי דבר העברת הכספים אף לא הובא לידיעת