--- סוף עמוד 812 ---
בוודאי אינו מגיע לסכום של חצי מיליון ש"ח, דבר שהוכחש על ידי יוסי לאורך כל הדרך וכאמור לא נמצאה לו כל אינדיקציה לבד מעדות דכנר. יחד עם זאת, איני סבור כי יש להסתפק בכך בהכרח, וסבורני כי קיימת אפשרות לפיה הסכום אף נופל מסך של 100,000 ש"ח. השורה התחתונה היא כי לא ניתן לדעת. זאת על כל המשתמע מכך בכללי המשפט הפלילי. העניין לא הובהר די צרכו בחקירת יוסי. עוד יצוין כי מחקירתו הנגדית של דכנר עצמו על ידי עו"ד אדרת, בא-כוחו של הלל צ'רני (המערער בע"פ 4735/14, להלן: צ'רני), עולה כי ייתכן ולא כל שיק ניתן על אותו סכום (עמ' 1195 לפרוטוקול, ש' 26-25), וכן כי השיקים לא ניתנו באופן עקבי – אחד בכל חודש (עמ' 1227 ש' 23-20, עמ' 1228 ש' 28-27). בכל מקרה – לא הוכח אחרת. על כל אלה נוסיף את נ/568 המלמד על העדר תיעוד של השיקים שנתן דכנר ליוסי או של שיקים דומים במאפייניהם. המסקנה הנובעת ממכלול זה היא כי לא ניתן לעשות מכפלה תחשיבית פשוטה ולקבוע במדויק מהו אותו "סכום משמעותי".
לסיכום היסוד העובדתי, הוכח בראיות כי דכנר העביר כספים ליוסי ובסכום משמעותי (וזה, כפי שיבואר, כל מה שהוכח כנדרש). המסקנה בדבר עצם העברת הכספים נתמכת, אפוא, בראיות חיצוניות לעדותו הבעייתית של דכנר (ראו פסקאות 39-33 לדברי חברי, השופט ג'ובראן, בחלק הכללי של פסק דין זה), והתקבלה במנותק ממנה. ברם, עיקר המלאכה עודנו לפנינו. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה היא – האם אולמרט היה מעורב בסיפור?
שאלת השאלות – האם אולמרט ידע על העברת כספים בסכום משמעותי מדכנר ליוסי?
4. בטרם נשיב לשאלה זו, נתאר בקצרה את מבנה הניתוח והדיון בה. סוגיית המעורבות או הידיעה של אולמרט על העברת הכספים תפוצל לשתי סוגיות משנה: האחת, האם אולמרט ביקש מדכנר כי יעביר סכום משמעותי לאחיו יוסי (להלן: סוגיית הבקשה). השנייה, האם הדבר הובא לידיעתו בדיעבד (להלן: סוגיית הידיעה). יובהר כי פיצול זה בין סוגיית הבקשה לבין סוגיית הידיעה הוא, במובן מסוים, מלאכותי ונועד לשם הנוחות בלבד. הניתוח של סוגיית הבקשה רלוונטי, כמובן, גם ובעיקר לסוגיית הידיעה – שהרי ברור כי אם אולמרט ביקש את העברת הכספים, גם ידע עליה ובזמן אמת. ודוק, משקבענו כי כספים בסכום משמעותי אכן הועברו מדכנר ליוסי, הרי שדי בקביעה כי הדבר נעשה לבקשת אולמרט כדי לבסס את הרשעתו באישום זה. מצד שני,
--- סוף עמוד 813 ---
ככל שהמענה לסוגיית הבקשה הוא שלילי – ולמצער עשוי להיות שלילי באופן סביר ומתקבל על הדעת – עדיין יהיה עלינו להוסיף ולבחון את סוגיית הידיעה. דהיינו, האם ייתכן תרחיש סביר לפיו דבר העברת הכספים – הגם שלא נעשתה לבקשת אולמרט – לא הובא לידיעתו, אף לא בדיעבד. בשלב השלישי, ובאופן חלופי, נתייחס להנחה לפיה הדבר הובא לידיעת אולמרט בשלב מסוים, ונראה כי גם בחלופה זו לא הוכח כי אולמרט עבר עבירה של לקיחת שוחד. לבסוף, נציג נקודות חולשה למסקנה המפלילה לפיה העברת הכספים נעשתה בידיעת אולמרט, וכן נקודת חוזק למסקנה המזכה. ברם לפני כל אלה, אפתח בהצגת עיקרי חוות דעתו של חברי בסוגיה ובהערה מתודולוגית-נורמטיבית ביחס לדרך הילוכו.
רקע וחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן
5. דכנר סיפר כי העביר חצי מיליון ש"ח ליוסי, לבקשת אולמרט. הוא אף טרח והמציא מסמך – שהתברר כמזויף – המהווה, כביכול, סיכום של אותה פגישה בינו לבין אולמרט וכן סיכום עם צ'רני כיצד ישולם הסכום (ת/30). חשוב להדגיש כבר כעת, כי מעבר לגרסה זו – אין כל אינדיקציה או ראיה ישירה לכך שאולמרט פנה לדכנר בבקשה שיעביר לאחיו כספים. אולמרט, הצד השני לפגישה הנטענת, הכחיש אותה בכל תוקף. אף יוסי – "מושא" הפגישה הנטענת – הדגיש, חזור והדגש, כי לא ידוע לו – כאז כן עתה – על מעורבות כלשהי של אחיו בהעברת הכספים. נזכיר כי יוסי הודה בהעברה זו בחקירתו והכחיש אותה בעדותו (ראו גם ההפניות במסגרת הדיון לעיל, בשאלת ההסכמה הדיונית של סנגורו של אולמרט לעצם העברת הכספים).
כאמור, חברי התייחס באריכות לעדותו של דכנר ולמשקל המינימאלי, אם בכלל, שיש לתת לה. יוער כי בפועל, דרך ניתוחו של חברי מעידה, להבנתי, כי לא נתן לה כל משקל וכך לדעתי אף ראוי. בייחוד אמורים הדברים על רקע העובדה כי באי כוחו של אולמרט לא חקרו את דכנר בחקירה נגדית ביחס לנקודות המחלוקת באישומים המיוחסים לו מושא ערעור זה (על הפגיעה הכפולה הנובעת מהעדר חקירה נגדית ארחיב בהמשך). על רקע זה, בית המשפט המחוזי קבע כי: "אין בכוחה של עדות עד המדינה לגבי הנאשמים הנ"ל [ואולמרט ביניהם], לגבש לבנה בחומת הרשעת מי מהנאשמים הנ"ל. עדות עד המדינה תשמש, בעניין הנאשמים הנ"ל, להארת התמונה העובדתית שהוכחה, ולהסרת מיני כתמים, כמפורט להלן" (פסקה 18 להכרעת הדין). ואולם, חרף קביעה זו של בית המשפט קמא – הלכה למעשה שימשה עדותו של דכנר "לבנה בחומת ההרשעה" (ראו גם פסקה 110 לחוות דעת חברי). אלא שהמענה לשאלות בעניינו של אולמרט, ובפרט לשאלה העיקרית שלפתחנו – האם אולמרט ידע
--- סוף עמוד 814 ---
על העברת הכספים – חייב למצוא עיגון חיצוני לעדות דכנר. כך נהג חברי וכך אעשה אף אני – גם אם דרכי שונה ומסקנתי הפוכה.
כעולה מחוות דעתו, בחן השופט ג'ובראן את השאלה האם אולמרט ידע בהתעלם מעדותו הבעייתית והמורכבת, לשון המעטה, של דכנר (פסקאות 114-113 לחוות דעתו). זאת עשה באמצעות הצגתם ובחינתם של ארבעה תרחישים אפשריים: התרחיש הראשון, הוא שנתן ביקש מדכנר להעביר כספים ליוסי. על פי התרחיש השני, יוסי הוא שפנה לדכנר בבקשה שיעביר לו כספים. התרחיש השלישי עניינו האפשרות שדכנר החליט – מיוזמתו ועל דעת עצמו – להעביר ליוסי כספים, מבלי שאולמרט ידע על כך. התרחיש הרביעי הוא שאולמרט פנה לדכנר וביקש ממנו להעביר כספים לאחיו יוסי (להלן: התרחיש המפליל). ניתן לכנות את ארבעת התרחישים באופן הבא: תרחיש נתן, תרחיש יוסי, תרחיש דכנר ותרחיש אולמרט – בהתאם לגורם שיזם את מהלך העברת הכספים. לאחר שניתח כל אחת מהחלופות, הגיע חברי לתוצאה כי יש לשלול את שלושת התרחישים הראשונים (פסקה 149). לדעתו, בכל חומר הראיות לא נמצא יסוד ושורש לטענותיו של אולמרט, והאפשרות הרביעית שהציג "היא היא אשר מוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי אולמרט היה מודע לביצוע העבירה" (פסקה 161). עוד הדגיש חברי כי אף בהנחה שאולמרט לא ביקש מדכנר שיעביר כספים לאחיו, לא ייתכן כי לא נודע לו על כך בדיעבד (ראו, למשל, פסקה 138 סיפא). מכאן קצרה הדרך להותרת הרשעתו של אולמרט באישום זה על כנה.
כאמור, דעתי שונה. אני סבור כי התרחיש המפליל אינו התרחיש האפשרי הסביר היחידי או המתחייב, בנסיבות העניין. מחומר הראיות עולה כי ייתכנו תרחישים אחרים – בין אלה שהציג חברי, בין שילובים שונים שלהם ובין תרחישים שלא הועלו על ידי הסנגוריה. ודוק, אין מדובר בתרחישים מופרכים או בלתי מתקבלים על הדעת, כי אם בתרחישים סבירים המוצאים עיגון בראיות. המסקנה הנובעת מהיתכנותם הסבירה של תרחישים אלה היא העדר מעורבות או ידיעת אולמרט על העברת הכספים. כך בכלל וכך בעיתוי ובאופן שיענו על דרישות העבירה של לקיחת שוחד. ייתכן, אפוא, גם תרחיש מזכה.
מזווית ראיה אחרת – קיימת לדעתי בעייתיות מהותית, היורדת לשורש העניין, בנימוקים התומכים בתרחיש המפליל כתרחיש היחיד. אין בפנינו רשת צפופה הסוגרת על אולמרט ומחייבת הרשעתו. רב ה"אין" על ה"יש", וגם ה"יש" אינו חף מקשיים, שלא ניתן להתעלם מהם. החיזוקים התומכים בתרחיש המפליל הם, לאמיתו של דבר, לא ממשיים. מנגד, קיים חיזוק משמעותי לתוצאה המזכה – העדר חקירה נגדית.
--- סוף עמוד 815 ---
טעמים אלה כולם מחייבים, להבנתי, את המסקנה לפיה לא עלה בידי התביעה להוכיח אשמה מעל לכל ספק סביר ולכן יש לזכות את אולמרט מחמת הספק.
בטרם נצלול לעומק הטענות והראיות, אבקש להתייחס לדרך שנקט חברי בניתוחו. הדברים ישמשו, בין היתר, כמצע לניתוח הנורמטיבי של ראיות נסיבתיות שיובא בהמשך.
הערה מתודולוגית-נורמטיבית
6. כפי שצוין, בבחינת שאלת ידיעתו של אולמרט במנותק מעדות דכנר, הציג השופט ג'ובראן מספר מוגבל של חלופות – ארבע. ההסבר שנתן חברי לכך הוא כי גם לשיטת אולמרט, הנפשות הפועלות הקשורות להעברת הכספים ליוסי הן יוסי, נתן, דכנר ואולמרט עצמו, "ולא הועלתה טענה כזו או אחרת בנוגע לתרחישים אחרים" (פסקה 156 לחוות דעתו). כלומר, בהתאם לטיעוני הסנגוריה, הגביל חברי את בחינתו למספר אפשרויות תחום. בהינתן "מכסת אפשרויות" – ולדעתו אמנם כך נתון – נבחנה כל אחת מהן לגופה, כאשר ההנחה היא שאחת מהן ודאי מתקיימת – שהרי אף הסנגוריה לא העלתה אפשרות אחרת בלתן. מכאן נגזרת מסקנה נוספת, והיא שיש לתור אחר החלופה הסבירה וההגיונית ביותר ביחס לאחרות. לדעתי, דרך ניתוחו של חברי, והגבלת מספר האפשרויות בכללה, איננה הדרך שבה יש לילך. זאת משני טעמים.
הטעם הראשון הוא כללי יותר, ועניינו אופן הבחינה של ראיות נסיבתיות. על פי פסיקתו של בית משפט זה, הבחינה אינה מוגבלת לתזות שהועלו על ידי ההגנה. שומה על בית המשפט לבחון תזות חלופיות לתזה המפלילה – אף ביוזמתו. תנאי לכך, כמובן, הוא כי יש להן עיגון ואחיזה בחומר הראיות. כך, למשל, בעניין נגר קבע הנשיא מ' שמגר את הדברים הבאים:
"... לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותזה סבירה אחרת, קובע בית המשפט, אם יש מקום להסקת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. למותר להוסיף, כי אם נותר ספק סביר כלשהו - משמע, כי האשמה לא הוכחה במידת הוודאות הדרושה, ויש לזכות את הנאשם בדינו (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 140 (1980)) (ההדגשות הוספו. להלן: עניין נגר).
באופן דומה, נפסק כי:
--- סוף עמוד 816 ---
"... על בית המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטיים סבירים אחרים" (ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565, 570 (1993)) (ההדגשה הוספה. להלן: עניין אזולאי).
להשלמת הטיעון יצוין, כי בע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221 (2002) (להלן: עניין מקדאד), נקבע כי לא זו בלבד שעל בית המשפט לבחון מיוזמתו הסברים אפשריים המתיישבים עם חפות הנאשם, אלא כי על בית המשפט לבחון אפשרויות סבירות – אף אם אינן מתיישבות עם טענות ההגנה (שם, בעמ' 228). ויודגש שוב המובן מאליו – תנאי לאימוץ חלופה מזכה הוא כי יש לה יסוד וביסוס בחומר הראיות [ראו גם ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460, 467 (1998) (להלן: עניין ז'אפר); ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף, [פורסם בנבו] פסקה 100 לחוות דעת חברי, השופט נ' סולברג (21.1.2015) (להלן: עניין קריאף)].
הנפקות של טעם זה לענייננו איננה רק בדבר הצורך בבחינת תרחישים נוספים, אלא גם באפשרות של שילובים שונים בין התרחישים שהציג חברי, ששמים דגש על מי יזם את מהלך ההעברה. לדעתי, ניתן להעניק לשאלה זו יותר מתשובה אחת וגם – תהא התשובה אשר תהא – ישנן אפשרויות שונות בדבר המשך ההליכים והתפתחותם אף אם נניח כי גורם מסוים – שאיננו אולמרט – הוא היוזם.
הטעם השני מותאם עוד יותר לנסיבות הייחודיות של מקרה זה. לא זו בלבד שההכרעה בו מתבססת על ראיות נסיבתיות, אלא שאולמרט הואשם והורשע בעשיית מעשה שהוא טוען כי לא ידע עליו כלל. ליתר דיוק, מעשה של אחר שיש להוכיח כי אולמרט ידע עליו. מבחינת סיפור המקרה, הנתון המרכזי הוא העברת הכספים מדכנר ליוסי. או אז מתעוררת השאלה האם אולמרט היה מעורב בהעברה זו או ידע עליה. על פי קו זה, מענה חיובי הוא תנאי להרשעת אולמרט בעבירה של לקיחת שוחד. אך יושם אל לב, כי לא עסקינן במודעות במובן הקלאסי של היסוד הנפשי (ראו סעיף 20 לחוק העונשין). למשל, ראובן נועץ סכין בליבו של שמעון. לכך יש עד ראיה, אך ראובן לא הודה כי התכוון להרוג את שמעון. ועדיין, החזקה היא כי אדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו. לכן ניתן להסיק כי לראובן יש יסוד נפשי של מודעות לביצוע עבירת ההמתה. במקרנו, שאלת המודעות היא בראש ובראשונה סוגיה עובדתית הטעונה הוכחה – האם אולמרט ידע שהכספים הועברו מגורם א' (דכנר) לגורם ב'
--- סוף עמוד 817 ---
(יוסי). שוני זה מסיט את הבחינה של ראיות נסיבתיות לשאלה עובדתית מובהקת שאיננה קשורה לחזקה הרגילה של מודעות העושה למשמעות ולתוצאות מעשיו.
יתר על כן, ועיקר – אין בחומר הראיות דבר-מה ה"שותל" את אולמרט ב"זירת האירוע". אין כל ראיה ממשית הקושרת את אולמרט להעברת הכספים או מעידה על כך שנודע לו עליה (לבד מעדותו של דכנר, הנעדרת משקל. בהמשך אראה כי גם אמירתה של זקן לדכנר בצאתו מהפגישה הנטענת עם אולמרט אינה יכולה להיחשב ראיה כזו). זוהי נקודה מרכזית ביותר והיא משפיעה בהיבטים שונים על ההכרעה. יש לפנינו היקשים והיסקים, סברות והשערות. אך תשתית ראייתית מספקת העולה מכל אלה ויוצרת תמונה מלאה המפלילה את אולמרט – אַיִן.
היבט נוסף של האמור נוגע לקו הסנגוריה. עמדתה הייתה כי אולמרט לא ידע על העברת הכספים. ודוק, עצם העברת הכספים – ללא מעורבותו של אולמרט – אינה מגלה עבירה לגביו. על פי קו ההגנה, התרחישים וההסברים של הסנגור אינם נובעים מידיעת מרשו אלא מאי-ידיעת מרשו. לכן בית המשפט אינו מוגבל להם – לא רק בשל הכלל בדבר בחינת ראיות נסיבתיות אלא גם לנוכח יישומו במקרה זה. קו ההגנה לפיו אולמרט "מחוץ לתמונה" והתזה המזכה עומדים למבחן על ציר הראיות הנסיבתיות.