7. אכן, המסקנה לפיה אולמרט ביקש או ידע על העברת הכספים איננה מופרכת כל עיקר. אדרבה, היא מסקנה שנימוקיה עימה ושכנוע מסוים בצידה. עמדת ההגנה אינה חפה מקשיים והיא מעוררת תהיות. ואולם, אף אם נניח כי המסקנה המרשיעה סבירה יותר מהחלופה המזכה – לא זהו המבחן. הלכה ידועה היא כי במקרים המתאימים ניתן להרשיע גם על יסוד ראיות נסיבתיות בלבד, אך זאת בתנאי שהן מובילות למסקנה אחת ויחידה. כפי שנפסק בבית משפט זה, "כדי לקבוע ממצא מרשיע על בסיס ראיות נסיבתיות, נדרש כי שילובן יוביל למסקנה מפלילה כמסקנה סבירה אפשרית יחידה" (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (28.5.2007) (ההדגשה הוספה. להלן: עניין קייס)). גם בעניין נגר שהובא לעיל נקבע כי נדרשת הסקת "מסקנה חד משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם" (עמ' 140. ההדגשה הוספה). צא ולמד היכן מושם הדגש וכיצד נבחרות המילים בקפידה. לא "המסקנה הסבירה ביותר", ואף לא "המסקנה ההגיונית ביותר". עליה להיות המסקנה ההגיונית היחידה (ראו גם פסקה 62 להלן). יש לבחון, אפוא, האם ניתן להצדיק ולבסס בחומר הראיות גם אפשרות אחרת כסבירה והגיונית, שהסתברותה אינה זניחה או תיאורטית. אם התשובה חיובית – הרי שהאפשרות המרשיעה איננה האפשרות היחידה.
--- סוף עמוד 818 ---
אגיד זאת מכיוון אחר. הסבירות פועלת באופן חד-צדדי. דהיינו, כאשר עסקינן במשפט פלילי המוכרע על יסוד ראיות נסיבתיות, סברה – הגיונית ככל שתהיה – אינה יכולה לבסס הרשעה אם אינה מביאה למסקנה אחת ויחידה. על מנת שניתן יהיה להרשיע, לא די בכך שהמסקנה שאליה הגענו היא סבירה, ואף לא שזוהי המסקנה הסבירה ביותר. המבחן הוא האם זוהי המסקנה היחידה המתחייבת. לעומת זאת, ומן הצד השני, מספיק שקיימת אפשרות סבירה אחרת – וכאן אכן די בסבירות ובכך שאין מדובר באפשרות דחוקה או תיאורטית – כדי לשלול את התרחיש המפליל כתרחיש היחיד המתחייב בנסיבות העניין.
8. לשם ההמחשה, טול את המקרה ההיפותטי הבא: באזור מבודד קיים מבנה ולו פתח אחד בלבד. למבנה נכנסו שלושה אנשים. לאחר שעה קלה, נכנס אדם נוסף והוא רואה כי אחד מהשלושה שוכב על הרצפה, מתבוסס בדמו וחסר רוח חיים. ברצפת החדר – סכין מגואלת בדם. עוד נניח, כי כולם עוטים כפפות וכתמי דם עליהן. כאמור, אין אפשרות לצאת מהמבנה אלא מפתח אחד בלבד, ומן הזמן שנכנסו השלושה ועד לזמן שנכנס האדם הרביעי (העד) – איש לא יצא ממנו, ולא נכנס אחר. בדוגמה זו, אכן קיים מספר מוגבל של אפשרויות. ייתכן כי הנפגע התאבד ואילו השניים האחרים ניסו להניאו מכך, או שכל אחד מהנותרים רצח אותו. עוד ייתכן כי שניהם רצחו אותו בצוותא חדא בעוד הוא ביקש להתגונן. בנתוני דוגמה זו, מספר התרחישים האפשריים בשאלה מי ביצע את המעשה הוא תחום ומוגבל ביותר. בשפה אחרת, הרוצח נמצא בחדר. כל המעורבים נמצאים בזירת הפשע.
שתי נגזרות מכך. ראשית, המיקוד יהא בנוכחים בלבד. התשתית העובדתית מאפשרת הסקת מסקנה על דרך האלימינציה. זאת אומרת, העובדות מלמדות כי יש מספר מועט של אפשרויות ואחת מהן חייבת להתקיים. לכן, שלילת כל האפשרויות למעט אחת מבססת את הוכחת האפשרות שנותרה. כמובן, אף במקרה כזה, ייתכן שבסופו של דבר יוותר ספק לגבי זהותו של הרוצח, אך דרך הניתוח סיסטמטית ותחומה יותר. זהו סוג מסוים של ראיות נסיבתיות, שמעצים שיטה זו של בחינת התרחישים. המקרה שבפנינו אינו כזה.
הנגזרת השנייה נוגעת למשקלה של עדות כל אחד מהנוכחים. לנוכח הזיקה למקום האירוע בנסיבות כפי שפורטו, יש משקל מובנה לגרסת הנוכחים או להעדרה. אין מחלוקת שכל אחד מהם נכח במקום בזמן הרצח, ולכן יש משקל מוגבר להסבר או לשתיקת כל נוכח, שהרי המידע בידיו. כך בין אם עבר את העבירה וכך אף אם לא.
--- סוף עמוד 819 ---
אותו נאשם, בהיותו בזירת האירוע, מחזיק במידע כעד ראיה ומסירת המידע הנכון נתונה לבחירתו. שונים הם פני הדברים כאשר מדובר, כבענייננו, בנאשם שאין ראיה ישירה מספקת הקושרת אותו ל"זירת הפשע" (העברת הכספים), והבדיקה כולה נסיבתית. אולמרט הכחיש קיומה של פגישה עם דכנר במסגרתה ביקש מהאחרון שיעביר כספים לאחיו, ואת עדותו של דכנר שטוען כי הייתה – יש לדחות לחלוטין מחוסר מהימנות מובהק ובהעדר חקירה נגדית. כפי שיבואר, גם ראיות נסיבתיות חיצוניות התומכות, לכאורה, בתרחיש המפליל אינן מוכיחות אותו. ניתן להסביר ראיות אלה באופן אחר ולאבחן ביניהן באופן משכנע, וכך אבקש לעשות בהמשך.
בנסיבות כאלה, לא ניתן לזקוף לחובת אולמרט את אי העלאתם של כל התרחישים הסבירים האפשריים. דהיינו, בהנחה שאולמרט לא עבר את העבירה ולא היה מעורב בהליך העברת הכספים – וחזקת החפות דורשת כי אפשרות זו תישקל במלוא הרצינות – יש חשיבות פחותה לגרסתו והסבריו. בדומה, וכפי שיובהר בהמשך – שקריו של אולמרט כפי וככל שהיו, או קביעות בדבר אי מהימנותו, אינם בעלי משקל כמו בנסיבות הדוגמה לעיל – בה עדי ראיה קושרים את הנאשם לאירוע. בל נשכח, כי "אין הבור מתמלא מחולייתו, ובהעדר ראיות אין בשתיקת הנאשם כדי למלא את החלל" (ראו והשוו: בש"פ 6722/15 ניג'ם נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 להחלטת חברי, השופט י' עמית (26.10.2015)). כך בשתיקה וכך בשקר שאינו נוגע לליבת האירוע.
9. הנה כי כן, באופן עקרוני נכון היה לבחון גם חלופות שלא הועלו על ידי אולמרט, ואינני סבור כי התרחישים שהציג חברי הם היחידים ואין בלתם. בכל מקרה, בערעור שלפנינו סבורני כי ניתן למצוא אפשרות סבירה ומתקבלת על הדעת – ואף יותר מאחת – גם מבין החלופות שהציג חברי או בשילובים שונים שלהן. בכך אתרכז.
כאמור, תחילה אציג את התרחישים השונים לפיהם אולמרט לא ביקש את העברת הכספים (סעיף א' להלן). כמובן, היה ולא אולמרט הוא שביקש מדכנר שיעביר כספים לאחיו, יהיה על התביעה להוכיח בדרך אחרת כי הוא ידע על ההעברה. אראה כי גם זאת לא נעשה (סעיף ב' להלן). בהמשך לכך, ולחלופין, אבהיר מדוע אף אם נודע הדבר לאולמרט במועד מסוים לאחר מכן – שאינו ידוע ולא הוכח – עדיין לא ניתן לקבוע בהכרח כי עבר עבירה של לקיחת שוחד בתמורה לקידום פרויקט הולילנד (סעיף ג' להלן). דרך הילוכנו תהיה, אפוא, דיון בסוגיית הבקשה – זהות היוזם של פעולת העברת הכספים מדכנר ליוסי; לאחריו דיון בסוגיית הידיעה – בהנחה שאולמרט אינו יוזם הפנייה לדכנר, נבחן האם אולמרט ידע על העברת הכספים; ואם כן – מתי.
--- סוף עמוד 820 ---
א. סוגיית הבקשה: האם אולמרט ביקש מדכנר שיעביר כספים לאחיו?
10. לאחר עיון ובחינה מדוקדקים של חומר הראיות, הגעתי למסקנה כי הגם שהמענה לשאלה שבכותרת עלול להיות חיובי – הוא אינו כך בהכרח. קרי, התרחיש לפיו היה זה אולמרט שביקש מדכנר עזרה כספית לאחיו אינו התרחיש ההגיוני היחיד או המתחייב. חומר הראיות תומך, באופן משכנע ושאינו דחוק, במסקנות אחרות ובתרחישים שונים – סבירים אף הם. התרחיש האחד הוא כי דכנר היה מי שיזם את העברת הכספים. על פי התרחיש השני, הדבר נעשה מיוזמתו של יוסי. עוד ייתכן שילוב מסוים של תרחישים אלה, למשל כי יוסי יזם את הפנייה לדכנר, בעוד דכנר קידם את העברת הכספים עצמה וקבע את היקפה. כאמור, אינני נדרש לקבוע איזה מבין תרחישים אלה, או שמא תרחיש שלישי כלשהו, אירע במציאות. לכן גם לא מצאתי להרחיב בנוגע לאפשרות לפיה נתן הוא שיזם את הרעיון של העברת הכספים ושכנע את דכנר או יוסי בכך. בדומה, לא אתייחס לאפשרות שגורם אחר – חוץ מנתן – הגה את הרעיון או היה מעורב ביישומו. כל שנדרש הוא להראות שישנם תרחישים משכנעים ומבוססים דיים כדי לשלול את התרחיש המפליל – המערב את אולמרט בבקשת הכספים – כמסקנה ההגיונית היחידה. כך אבקש לעשות. בהמשך סעיף זה, אתייחס לבעייתיות הקיימת בתרחיש המפליל עצמו ומערערת את יסודותיו – היא מערכת היחסים בין האחים בכלל, ומועד היוודע מצבו של יוסי לאולמרט בפרט.
דכנר – קווים לדמותו
11. חברי, השופט ג'ובראן, התייחס באריכות לעדותו של דכנר ולאי-אמינותו. בין היתר, הזכיר חברי כמה מהשקרים הקיצוניים שפיזר דכנר ונתפס בהם (פסקאות 39-33 לחלק הכללי של פסק דין זה, ובפרט פסקה 34). עם כל הרגישות לכך שדכנר איננו בגדר נאשם ואיננו בחיים, אין מנוס מהצפת הדברים לצורך הכרעה בערעור. אמת, כדי לעמוד על כישורי השקר של דכנר די להפנות למקרים בודדים. כך, למשל, התברר כי דכנר אינו פרופסור. למעשה, דכנר העניק לעצמו תואר ללא בסיס. כן התברר כי ביתו החולה לא עברה ניתוח בחו"ל ואף לא נזקקה למימון תרופות יקרות כפי שסיפר דכנר בתואנה לבקשות כספים מצ'רני. לאמור, גם בכל הקשור למחלת ביתו לא היסס דכנר להמציא עובדות ונתונים שאינם קשורים למציאות. זהו ניצול ציני של עצמו ובשרו. עוד התברר כי ת/30 – המסמך המתעד כביכול את הפגישה בין דכנר לאולמרט בעניין העברת הכספים, סוגיה שבליבת המחלוקת – זויף על ידי הראשון, שכן הוכח כי אולמרט כלל לא שהה בארץ באותו מועד. בנוסף, דכנר אישר כי "כתב הסחיטה"
--- סוף עמוד 821 ---
שהכין (ת/404) הינו שקרי ונעדר אחיזה במציאות. דכנר לא היסס להמציא ראיות או לזייף מסמכים לתמיכה בגרסתו המפלילה. אלה הן רק מקצת הדוגמאות, המעידות על הכלל במקרה של דכנר. כפי שציין חברי, "השקר שימש עבורו בבחינת כלי עבודה. הוא לא בחל בשקרים ובתחבולות. ללא חיבוטי נפש ונקיפות מצפון" (פסקה 33 לחלק הכללי). כך נהג במשך שנים, במסגרת עבודותיו ולהשגת מטרותיו. כפי שהתברר, דכנר לא שינה ממנהגו אף במהלך המשפט – חרף התחייבותו לומר את האמת בגדר הסכם עד המדינה (וחובתו החוקית לעשות כן). אכן, ניתן להבין מדוע חברי מצא לנכון לכתוב כי מדובר ב"עד מדינה חריג עד מאוד" (שם, פסקה 38).
להבנתי, אישיותו המורכבת של דכנר, תחבולותיו ומזימותיו, תככיו ושקריו – חשובים בשני רבדים שונים:
הרובד הראשון, שניתן לכנותו הרובד הראייתי, תואר בהרחבה על ידי חברי, השופט ג'ובראן. רובד זה מתמקד במשקל שיש לתת, אם בכלל, לעדותו של דכנר (ראו, למשל, פסקאות 39-38 לחלק הכללי). המסקנה ברובד זה היא כי לא ניתן להתבסס על עדותו של דכנר. כך בייחוד ביחס לאולמרט, שבאי-כוחו לא חקרו את דכנר בחקירה נגדית להפרכת גרסתו. יוער כי דכנר נחקר על ידי באי כוח אולמרט על פני שתי ישיבות וחצי, ואולם חקירה זו לא התמקדה באישומים מושא ערעור זה (למעט התייחסות לנ/365). במצב כאמור, מצטרף אני לעמדת חברי, השופט ג'ובראן, כי משקלה של עדות דכנר הוא אפסי. נקיטת גישה אחרת עלולה להביא לכך שבית המשפט הבוחן את המקרה יבסס את ההרשעה באופן עקיף על עדות דכנר. אין הצדקה לכך. כאן שותף אני לביקורתו של חברי באשר לדרך בה נקט בית המשפט המחוזי בפועל, על רקע הפער בינה לבין הצהרתו לפיה אין לסמוך על עדותו של דכנר ביחס להרשעת נאשמים שלא חקרו אותו בחקירה נגדית.
צא ולמד, כי המורכבות והבעייתיות האופפות את עדותו של דכנר ביחס לאולמרט בנויות משלוש קומות: (א) היותו עד מדינה. האינטרס האישי שלו להתנער מאחריות וענישה מובהק. על בעייתיות זו ראו בהרחבה פסקה 44 לחוות דעת חברי, השופט צ' זילברטל, בעניין אביגדור קלנר, המערער בע"פ 4456/14 (להלן: קלנר); (ב) דבריו היו רוויים גוזמאות, שקרים וזיופים. כך העידו עליו אחרים (ראו, למשל, דברי נתן בחקירתו במשטרה: "לא פעם תפסתי אותו באי אמירת אמת, פעמים רבות שיקר לי..." (ת/672, ש' 118), וכן דבריו בבית המשפט: "... תפיסת המציאות שלו הייתה מעורבת בדמיון, הוא יכול היה לפזר הרבה דברים..." (עמ' 4487 לפרוטוקול, ש' 21-20). כך אף העיד דכנר על עצמו (ראו, למשל, התייחסותו לת/404 - "כתב הסחיטה" – עמ' 642
--- סוף עמוד 822 ---
לפרוטוקול, ש' 8-5 ובעמ' 645 ש' 24-9. ראו גם עמ' 1336 ש' 24-23). לבסוף, כך גם קבע בית המשפט קמא לאחר שהתרשם ממנו באופן ישיר על פני תקופה ממושכת (פסקה 15 להכרעת הדין); (ג) העדר חקירה נגדית. בניגוד למקובל לחשוב, הפגיעה הנובעת מהעדר חקירה נגדית אינה רק חוסר היכולת למוטט את תוכן העדות בגדר כלי הגנה נגד העדות המפלילה. העדר חקירה נגדית גם מונע מהסנגור להסתייע בדברי העד לתמיכה בגרסת הנאשם. החשיבות היא, אפוא, כפולה: הן לביסוס אי מהימנותו של העד – ועל כך נראה כי אין חולק; והן לתמיכה בטענות הצד שכנגד. לכן גם העדרה מביא לפגיעה כפולה בנאשם (להרחבה ראו פסקה 59 להלן).
הרובד השני, העיקרי והמהותי יותר לשלב זה של הדיון, מפנה את הזרקור לאישיותו החריגה של דכנר כתומכת בתרחיש לפיו הוא זה שיזם את העברת הכספים ליוסי. במילים אחרות, לא זו בלבד שלא ניתן לבסס את הרשעת אולמרט על עדות דכנר לנוכח מורכבותה המשולשת, אלא שאופיו, דרך פועלו והלך מחשבתו של דכנר אף מחזקים את סבירות התרחיש כי הוא – ולא אולמרט – שיזם את העברת הכספים (כמובן, אם אולמרט לא יזם את העברת הכספים, יש להצביע על ידיעתו עליה כחוליה עצמאית בסיפור ועל כך יורחב). כאן נבהיר כי עמידה על אופיו הייחודי של דכנר רלוונטית גם לשלבים אחרים של השתלשלות האירועים, לרבות סוגיית הידיעה, ולזה נתייחס בהמשך.
12. וביתר פירוט. עדותו של דכנר בבית המשפט קמא נמשכה על פני 67 ישיבות. הוא נחקר ימים רבים ובמשך שעות ארוכות – די והותר זמן על מנת להתרשם מאישיותו. בחלק ניכר מן השעות הרבות ש"בילה" דכנר בבית המשפט, הוא נחקר בחקירה נגדית. דכנר, שהיה כבן 75 במהלך חקירותיו, התמודד עם באי כוח שונים והשיב לאלפי שאלות צולבות. הוא זכר והתייחס לנתונים ואירועים שהתרחשו אף 15 שנים קודם לכן. לאורך השנים, הוא טרח לתעד חלקים נרחבים ממעשיו ומהמתרחש. חלקים אחרים טרח לזייף או להקצין כך שיתמכו בגרסתו. נדמה כי לאחר חשיפה כה ממושכת לאיש, היו הצדדים ובית המשפט קמא תמימי דעים באשר למידת תחכומו, תבונתו ואופיו. בית משפט קמא קבע, למשל, כי "מדובר בעד שתבונתו בלטה, על-פי כל אמת מידה" (פסקה 10 להכרעת הדין); הוסיף כי "עד המדינה פעל לאורך שנים בנכלוליות במגעיו עם מוסדות ציבור ורשויות חוק ושלטון. בשנים האחרונות לא נרתע מלשקר, לזייף ולהונות לשם השגת מטרותיו" (שם, פסקה 11); וכן הצביע על סתירות וכזבים שהתגלו בדברי דכנר גם במהלך המשפט. אף לשיטת ההגנה, מדובר בעד מתוחכם ומפולפל (ראו, למשל, עמ' 24 לפרוטוקול הדיון בפנינו מיום 4.12.2014, בש' 10-9). במהלך חקירתו הנגדית (הקצרה יחסית) של דכנר על ידי סנגורו של אולמרט,