ודוק: צ'רני מבחינתו לא הודה בתשלום שוחד. צ'רני הודה כי בזמן אמת ניתן היה להבין מהמכתב ת/142, והוא עצמו הבין מהמכתב, כי דכנר דורש כסף בטענה שהוא משתמש בכסף לתשלום שוחד.
בניגוד לטענת המדינה (פסקאות 100-99 לעיקרי הטיעון), טענתו של צ'רני כי לא האמין לדכנר, הועלתה על ידו גם בחקירה במשטרה, למצער מבין השיטין, שם טען כי "אני מודה בזה שיכולתי להבין מדבריו של שמואל שהכסף הולך לאנשי העירייה ואם האמנתי לו או לא האמנתי אין לזה משמעות" (ת/491א(1), עמ' 77), וכי "אין משמעות אמיתית היום לעובדה שניתן היה לחשוב שזאת עוד דרך להוציא ממני כספים לעצמו" (שם, עמ' 79). דברים אלה נאמרו על ידי צ'רני ביום החקירה הראשון מתוך השלושה, אך גם אם אניח לזכותו כי בזמן אמת הוא אכן היה מסופק אם דכנר יעשה שימוש בכסף לצרכי שוחד או ישלשל את הסכום (למצער חלק ממנו) לכיסו, הרי שהוא עצמו הבהיר כי היה ער לכך שהכסף יכול לשמש לצרכי שוחד. ובמילים אחרות, גם אם צ'רני לא העביר את הכספים לדכנר מתוך רצון או כוונה שדכנר יעבירם כשוחד לגורמים בעירייה, הוא עשה כן מתוך מודעות לאפשרות שהם ישמשו בפועל למטרה זו. די בכך כדי לבסס את היסוד הנפשי הנדרש לשם השתכללות העבירה של מתן שוחד, שהיא עבירה התנהגותית הטעונה יסוד נפשי של מודעות, לפחות בדרך של עצימת עיניים (ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 39 (10.2.2010) (להלן: עניין בלדב)). לעניין זה דינה של עבירת מתן שוחד למתווך אינו שונה (סעיף 295(ג) לחוק),
--- סוף עמוד 178 ---
שכן "אין בלשון 'על מנת' המופיעה בסעיף כדי להצביע על יסוד נפשי של כוונה" (ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 58 (24.6.2009) (להלן: עניין בניזרי)). דברים אלה יפים הן למתווך עצמו והן לנותן השוחד למתווך.
נדגיש: העובדה שבסופו של דבר המדינה לא ייחסה את קבלת הסך של 300 אלף ש"ח (או חלקו) לפקיד ציבור פלוני כשוחד, כמו גם האפשרות כי דכנר כלל לא עשה שימוש בכסף למטרות שוחד אלא שילשל את הסכום לכיסו – אין בהן כדי להעלות או להוריד לעניין אשמתו של צ'רני. משעה שצ'רני העביר לדכנר כסף מתוך הכרה בכך שדכנר ביקש את הכסף למטרות שוחד, ומתוך הבנה שהכסף יכול לשמש כשוחד עבור גורמים בעירייה – השתכללה מבחינתו של צ'רני העבירה לפי סעיף 295(ג) לחוק העונשין. קביעתו של בית משפט קמא כי נתגבשו יסודות עבירת מתן שוחד למתווך בגין אפיזודה זו – נותרת אפוא בעינה.