בהמשך לקו זה נציין, כי בחקירתו במשטרה מסר יוסי כי אינו יודע אם דכנר דיבר עם אולמרט על העברת הכספים, למרות שהוא מניח שהדבר הגיוני (ת/736א, עמ' 208 ש' 22-20). סיבה אחת להנחה זו נוגעת לעובדה כי יוסי היה מודע לכך שאנשים שונים חיפשו את קרבתו או ביקשו לסייע לו מתוך אינטרס למצוא חן בעיני אולמרט – אינטרס שביקשו לממש (שם, עמ' 250 ש' 19 עד עמ' 251 ש' 1). דכנר לא היה שונה במובן זה. סיבה אפשרית נוספת לכך שיוסי הניח כי הגיוני שדכנר ידבר עם אולמרט על העברת הכספים – היא שדכנר אמר לו שבכוונתו לעשות כן בעצמו בעיתוי אשר יבחר,
--- סוף עמוד 854 ---
ולכן הורה ליוסי שלא לדבר על כך עם אולמרט (מה גם שספק אם יוסי התכוון לעשות כן בכל מקרה, כפי שהזכרנו לעיל, על רקע חששו מתגובת אחיו).
פן אחר של העניין הוא שאפשר ודכנר ביקש ליצור עובדות בשטח גם מבחינת אולמרט. זאת בגדר "עשיית שוחד עצמי". דהיינו, דכנר הריח הזדמנות. הוא ידע שיוסי יטול את הכספים, והבין שאולמרט עלול שלא להתלהב, בלשון המעטה, מהמהלך כולו. אם כך התמהיל, יש היגיון באפשרות שדכנר ירצה לסגור את נושא התשלום עם יוסי, מבלי שאולמרט יידע על כך בזמן אמת ומבלי לבקש אישור מראש ממנו. זאת מתוך הנחה שמסירת כספים בסכום משמעותי ליוסי כעובדה קיימת תחייב את אולמרט לשלם תמורה, גם אם לא היה חפץ בהסדר כזה מלכתחילה. אמנם, שיקולים מעין אלה מצביעים על חכמה, תחכום וראיית הנולד, אך כבר עמדנו על כך שדכנר ניחן בכישורים אלה. כמובן, על פי תרחיש זה, דכנר פועל כדי לקבל תמורה מאולמרט. הנקודה היא כי דכנר בחר שלא לקבל "תמורה עכשיו", אלא להחליט מה יהא העיתוי המתאים בעתיד.
31. הסנגוריה התייחסה לטענת המדינה לפיה "לא אדם כדכנר" ייפרד מכסף רב מבלי לוודא שמטרת השוחד הושגה ומבלי שיביא את הדבר לידיעת המשוחד. ואולם, הובאו דוגמאות לכך שהדבר דווקא אפשרי ואף אירע בעבר (סעיף 441 לסיכומי ההגנה בהליך קמא). כלומר, התרחיש בדבר "שלח לחמך" אותו תיארתי, עשוי להתאים לדפוס התנהגותו של דכנר כפי שהוא משתקף במקרים אחרים. כך, למשל, דכנר העיד כי כחלק מהשוחד ששולם בפרויקט הולילנד בשנות ה-90, הוא שילם סך של 700-600 אלף ש"ח למוסדות החינוך של ש"ס. דכנר מסר שלא היה מדובר בשוחד ספציפי אלא כ"שלח לחמך". בדומה, דכנר העיד שנתן כ-400-300 אלף ש"ח כתרומה למימון הוצאות ההגנה במשפטו של אריה דרעי – עובד ציבור שעל פי הנטען, דכנר כלל לא נזקק לשירותיו ולא ידע אם ומתי יזדקק להם בעתיד. את הכספים העביר דכנר לדרעי דרך חבר הכנסת יאיר פרץ, אך הסתבר לו שנים לאחר מכן שח"כ פרץ גנב את הכסף והוא לא הגיע ליעדו. דכנר העיד עוד כי נתן שוחד בסך של 120,000 ש"ח לאלכס שפול, מהנדס מחוז הצפון, בקשר לפרויקט צוק מנרה. לטענתו, העביר את כספי השוחד דרך בן ציון קריגר ז"ל, ולכן אינו יודע אם השוחד הגיע ליעדו. המסקנה אליה הגיעה הסנגוריה מדוגמאות אלה הייתה כי "דרכי השוחד של דכנר הן לעיתים חסרות היגיון, ונהירות אך ורק לו" (שם). אף אני שוכנעתי כי כך הוא. ואוסיף, כי על פי התפתחות הפרשיות השונות של איש העסקים "הסוחר בשוחד", בראיה כוללת לאחר מעשה ניתן להסביר את מהלכיו, ולו באופן חלקי. כך, למשל, גם אם לפעמים השקעה מסוימת איננה מניבה פרי היא אינה מונעת השקעות נוספות, שחלקן תצלחנה (כך במיוחד אם מקור הכספים איננו דכנר עצמו).
--- סוף עמוד 855 ---
בהכרעת הדין, התייחס בית המשפט קמא לדוגמאות אלה: "עד המדינה ציין דברים אלה בבית המשפט, ברם עד המדינה לא נדרש לפרט ולהרחיב בהעברות כספים אלה, משאלה לא נמנו על אירועי השוחד שיוחסו למי מהנאשמים בכתב האישום, ולא היה כל מקום להרחיב זירת המריבה, במיוחד שבקשה כזאת לא נתבקשה על ידי מי מהצדדים" (פסקה 275). ברם, הדבר נכון רק מנקודת מבט מסוימת. המקרים האחרים שהובאו אינם בגדר אישומים המצריכים הכרעה. יחד עם זאת, הם עשויים לסייע בניסיון להבין את דפוס התנהגותו של דכנר. מדובר בדוגמאות המבקשות ללמד על האופן בו פעל דכנר, בניסיון – שאולי לא נועד להצלחה מלאה – להבין את האיש. ושוב נזכיר, כי באי כוחו של אולמרט לא חקרו את דכנר בחקירה נגדית. יש להניח, וכך אף הצהירה באת-כוחו של אולמרט בפנינו (פרוטוקול דיון מיום 4.12.2014, בעמ' 24 ש' 7-6), כי אילו התאפשר הדבר היה דכנר נחקר גם על נושאים אלה ומעומת עם הדוגמאות לעיל. והנה, במקום לזקוף את העדר החקירה הנגדית לטובת הנאשם, עשה בית המשפט קמא את ההפך. זאת, באמצעות קביעתו שהנושאים אינם רלוונטיים לעובדות המפורטות בכתב האישום. ברם, הם בהחלט עשויים היו להיות רלוונטיים במסגרת חקירה נגדית לגיטימית.
על רקע כל האמור, אין הצדקה לשלול מכל וכל התרחשות דומה גם בעניין העברת הכספים ליוסי. הקביעה לפיה דכנר סיפר לאולמרט על העברת הכספים ליוסי נשענת על הנחות שבהיגיון, והנה הראינו כי תיתכנה הנחות אחרות, הגיוניות אף הן. בכל מקרה, נזכיר שוב כי קביעה זו ודאי לא הוכחה כדבעי, בין היתר לנוכח העדר חקירה נגדית לדכנר.
והערה נוספת. בית המשפט המחוזי למד כי דכנר סיפר לאולמרט על העברת הכספים גם מכך ש"הוכח בבית המשפט כי עד המדינה סיפר זאת בחופשיות וללא מורא לאברהם נתן, כמו גם לנאשמת 9 [זקן]" (פסקה 276 להכרעת הדין), ואין זה סביר כי ימנע מידע זה דווקא מאולמרט. כפי שציין חברי, מסקנה זו של בית המשפט קמא שגויה היא (פסקה 101 לחוות דעתו), מן הטעם שהיא מבוססת כולה על עדותו של דכנר.
32. סיכומו של דבר – דכנר לא בחל בשום אמצעי להשיג את מטרתו: שקרים, שוחד, מניפולציה. הוא אינו מפלה. כך נהג לגבי מקבלי השוחד ולגבי רשויות התביעה שחתמו עימו על הסכם עד מדינה. כל האמצעים היו כשרים בעיניו. תחכומו לבש צורות שונות. אגב, אולי כך הצליח שלא להיתפס ברשת החוק זמן רב. ושוב, אינני מתיימר
--- סוף עמוד 856 ---
להתחקות באופן מלא אחר הלך מחשבתו של האיש – שהיה מורכב, מתוחכם וערמומי לכל הדעות – או לשער כיצד היה נוהג בכל סיטואציה. כל שאני טוען הוא כי אחת הצורות – הסבירות בהחלט – שיכול היה ללבוש תחכומו של דכנר היא שמירת הקלפים קרוב לליבו עד לחשיפתם ברגע שנראה לו כזמן המתאים לפרוע את חובו. לנוכח אישיותו של דכנר כפי שתוארה בהרחבה לעיל, ניתן רק להניח כי זמן זה היה המועד בו חשיפת העניין הייתה מניבה לדכנר מקסימום תועלת. אין זה מן הנמנע שזמן כזה לא הגיע, ההזדמנות הוחמצה ו"השקעתו" של דכנר ירדה לטמיון. אפשרות נוספת שתידון היא שאולמרט ידע על כך רק בשלב מאוחר, בנסיבות שאינן מקימות עבירת שוחד כלפיו. ואולי, וכך אכן טענה ההגנה, בא יום ובו דכנר אכן "מימש" השקעה זו ו"פרע את החוב" – במסגרת המשא ומתן לקבלת מעמד של עד מדינה, תוך שרבוב שמו של אולמרט למעשה שלא היה קשור אליו או מעורב בו (ראו סעיפים 31-19 לסיכומים מטעם אולמרט בהליך קמא).
דרך הילוכנו עד כה הובילה למסקנות הבאות: ראשית, לא הוכח – כמסקנה אפשרית יחידה – שאולמרט ביקש מדכנר שיעביר לאחיו כספים בסכום משמעותי. הצבענו על תרחישים אפשריים נוספים באשר לזהות היוזם של העברת הכספים, הנתמכים במכלול הראיות. שנית, לא הוכח כי אולמרט ידע על העברת הכספים. אף בהנחה שידע, לא הוכח מתי ידע. לנוכח חסר ראייתי זה, לא ניתן לשלול אפשרויות שונות, לרבות האפשרות שהדברים הובאו לידיעת אולמרט רק עם פיצוץ הפרשה על ידי דכנר או במועד סמוך. כך או כך, התרחיש לפיו אולמרט ידע על העברת הכספים בזמן אמת או בסמוך לאחר ביצועה – בין מפיו של דכנר ובין מפיו של יוסי – לא הוכח כמסקנה יחידה. קיימים הסברים מניחים את הדעת מדוע הן יוסי והן דכנר לא מיהרו או ששו להביא את הדבר לידיעתו.
בשלב השלישי של דיוננו נצא מנקודת הנחה לפיה אולמרט ידע בדיעבד על העברת הכספים. מונח זה – "בדיעבד" – הוא בגדר נקודת התחלה בלבד. יש לבחון האם הוכחה ידיעה במועד נתון, או אפילו בתקופה נתונה, ובעיקר – מהי הנפקות לעניין הרשעתו בלקיחת שוחד בגין קידום פרויקט הולילנד.
ג. "ציר הזמן"
33. בשלב זה של הדיון, ולחלופין, מוכן אני כאמור לאמץ את ההנחה לפיה במועד מסוים, טרם פיצוץ הפרשה – ושוב, לא הוכח כי היה מועד כזה או מתי – נודע לאולמרט על העברת הכספים מדכנר ליוסי. אלא שגם באימוץ הנחה זו אין די, לדעתי,
--- סוף עמוד 857 ---
כדי לתמוך בעמדת התביעה. להבהרת הנקודה יש לבחון, מבחינה עובדתית, את "ציר הזמן" באופן מקביל – מצבו של פרויקט הולילנד לצד תפקידו ומעמדו של אולמרט בעיריית ירושלים באותה העת.
כהערה מקדימה, אציין זאת: אינני טוען כי עבירת השוחד לא יכולה להתגבש מקום שבו קיים פער זמנים בין קבלת הכסף (היסוד העובדתי) לבין המודעות לה (היסוד הנפשי). לכן, עיקרון הסימולטניות בין היסוד העובדתי ליסוד הנפשי בביצוע העבירה פחות רלוונטי לדיוננו (ראו והשוו גם חוות דעתו של השופט עמית, בפסקאות 169-168). יחד עם זאת, הידיעה על קבלת כספי שוחד – אשר בענייננו לא ניתנו לאולמרט במישרין כי אם לאחיו – "מתחילה את המירוץ" ומהווה למעשה חלק מהיסוד העובדתי של העבירה בנסיבות המקרה. השאלה שעלינו לשאול היא מה שומה היה על אולמרט לעשות כדי שלא ליפול ב"רשת העבירה". ודוק, מאחר שאולמרט לא קיבל את השוחד לכיסו הוא, אין זה מתקבל על הדעת שייחשב כמי שעבר עבירת שוחד אילו הכספים לא הועברו ליוסי לבקשתו והוא לא ידע על כך. ואולם, אם נודע לאולמרט על קבלת הכספים והוא לא עשה דבר מקום בו היה עליו לעשות משהו – ייתכן ובכך ייחשב כלוקח שוחד. על כך יורחב להלן.
34. ביססנו לעיל את התרחיש לפיו אולמרט לא ידע על העברת הכספים מדכנר ליוסי בטרם בוצעה. מהנימוקים שפירטנו, לא ניתן לקבוע שאולמרט הוא בהכרח הגורם שיזם את ההעברה או שהעניין נבדק מולו בזמן אמת. מבחינתו של דכנר, עצם העברת הכספים ליוסי הקנתה לו כוח מול אולמרט. לצד זאת, ייתכן שדכנר פעל מתוך מחשבה של "שלח לחמך". העיתוי של העברת הכספים נגזר ממצבו של יוסי. דכנר ניצל את ההזדמנות ליצור עובדות בשטח, במטרה לפרוע את השטר לעתיד לבוא. לכן גם אין הכרח כי סיפר לאולמרט על העברת הכספים בסמוך לביצועה.
תזה זו ממקמת אותנו בסוף שנת 2002. מהחומר עולה, כי לא הוכח שבאותו שלב עמדה על הפרק תוכנית, ואף לא שלב מסוים כחלק מתוכנית, שהצריכו מעורבות של אולמרט לטובת קידומם. יש לזכור כי אולמרט שימש כראש העיר, וסביר כי דכנר לא נהג לפנות אליו בכל עניין נקודתי, אלא שמר זאת למקרים ה"מצדיקים" מעורבותו כראש עיר ולאחר ששלב חשוב בתכנית התגבש.
כדי להבין את הנימוק לפיו לא נוצר צורך אצל דכנר לפנות לאולמרט בתקופה הסמוכה להעברת הכספים, נתאר את התכניות לקידום פרויקט הולילנד. חברי, השופט עמית, פירט על אודות תכניות אלה (פסקאות 3 ו-7 לחוות דעתו). אחזור על עיקרי
--- סוף עמוד 858 ---
הדברים וארחיב מקום שהדבר נדרש. לשם הנוחות, אשתמש בהגדרות חברי לתכניות בניין-עיר של פרויקט הולילנד וכן לשמות החברות. תב"ע ג' נועדה לשינוי ייעוד המקרקעין כך שיכללו גם שטחים למגורים, תוך הגדלת נפח זכויות הבניה ומתן אישור לבניה לגובה, לרבות הקמת בתי מלון חדשים. לאחר שהושלמו כל ההליכים בקשר עם תב"ע זו, היא אושרה לבסוף בשנת 1999. בשנת 2000 פעלו החברות הולילנד תיירות והולילנד פארק לקידום תכנית נוספת – תב"ע ד' – שהיא תכנית מפורטת בסמכות הוועדה המקומית אשר מכוחה ניתן להוציא היתרי בניה. בחודש יולי 2001 פורסמה תב"ע ד' ברשומות למתן תוקף. תב"ע ה' קודמה על ידי הולילנד פארק, ונועדה להגדיל את זכויות הבנייה למגורים בפרויקט. ההליכים בקשר עם תב"ע ה' התנהלו בין השנים 2006-2003. לבסוף, תב"ע ו' היא תכנית המצויה בסמכות הוועדה המחוזית ועניינה שינוי ייעוד השטח של המלונות הצפוניים במתחם למגורים (ת/12). ההליכים הרשמיים בעניינה של תב"ע ו' נפתחו בתאריך 29.6.2003, כאשר הולילנד תיירות הגישה בקשה לאישור התכנית. בחודש ינואר 2005, לאחר שמיעת התנגדויות, אושרה תב"ע ו' על ידי הוועדה המחוזית, בכפוף לתנאים מסוימים. בחודש נובמבר 2005 נכנסה תב"ע ו' לתוקף באופן רשמי (ת/66, פירוט התהליך בתב"ע ו').
צא וראה, כי בעת העברת הכספים מדכנר ליוסי – בשלהי שנת 2002 – תב"ע ג' ותב"ע ד' כבר עמדו בתוקף זה מכבר. הן אושרו והושלמו. ניתן לומר כי "המאזן התאפס". כך גם לפי עמדת חברי, השופט ג'ובראן, לפיה הוכח כי דכנר שילם שוחד לאולמרט עבור כיסוי גרעונות בחירות בסכום של כ-1.5 מיליון ש"ח. הובאו דוגמאות של פעולות קונקרטיות שביצע אולמרט בשנות ה-90 לקידום פרויקט הולילנד ותוך חריגה ממנהל תקין (ראו פסקאות 233-232 להכרעת הדין). כאמור, אולמרט לא הואשם בביצוע עבירת שוחד בתקופה זו בשל התיישנות. ברם, כך או כך, חלק זה מאחורינו ואין הכרח להניח שהעברת הכספים בשנת 2002 נעשתה כתמורה בגין "שירות" שהעניק אולמרט בשנות ה-90 – ובגינו כבר ניתן לו תשלום. לעומת זאת, ההליכים הרשמיים בקשר עם תב"ע ה' ותב"ע ו' טרם נפתחו. יש להתמקד, אפוא, בשני שלבים אלה. מכתב האישום ומטיעוני המאשימה בהליך קמא עולה, כי קיים קשר בין קידום תב"ע ה' לכספי השוחד שהעביר דכנר לשטרית. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי אולמרט לא היה מעורב בהעברת כספי השוחד לשטרית והיא לא נעשתה לבקשתו. התוצאה היא כי על פי עמדת התביעה וקביעת בית המשפט קמא, תב"ע ה' אינה רלוונטית בעניינו של אולמרט. נותרנו עם תב"ע ו'. בדומה לתב"ע ה', גם ההליכים הרשמיים בקשר לתב"ע זו החלו, כאמור, רק במחצית שנת 2003. כך, אף אם נקבל את עדות דכנר, לפיה החל לעבוד על תב"ע ו' מספר שנים קודם לכן, שכן עולה כי אלו היו פעולות הכנה פנימיות – ועל כך להלן.