הזכרנו לעיל כי בין הצדדים ניטשת מחלוקת בנוגע לאותנטיות של המסמך. לטענת ההגנה, מדובר במסמכים שהוחדרו על ידי דכנר לקלסר בעיצומה של חקירת המשטרה, בין אם במזיד ובין אם בהיסח הדעת. לעניין זה האריכה ההגנה לגבי אופן סימון המוצג ונמרורו (פסקאות 125-124 לסיכומים בבית משפט קמא), ועל טענותיה היא עומדת גם בערעור דנן (פסקה 28 לעיקרי הטיעון). בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו לטענות אלה (עמ' 84-83 להכרעת הדין), ולאחר שבחן את עדויותיהן של קצינות המשטרה, רפ"ק גלוטמן ורפ"ק גרוסבך, דחה את טענת ההגנה, באומרו כי
--- סוף עמוד 123 ---
טענתה נובעת מהבנתה שמדובר במוצג "בדמות 'מוקש' שיש בו כדי להחריב יסודות בגרסת נאשם 1" (עמ' 83).
מקובלת עלי טענת ההגנה כי מוצג ת/155 מורכב מאסופת מסמכים אשר הקשר ביניהם אינו ברור לחלוטין. הדברים ניכרים בבירור מהמסמכים עצמם, אשר חלקם אינם מתוארכים ונחזים כרישומים עצמיים של דכנר, חלקם מתוארכים אך לא ממוענים לאיש, וחלקם ממוענים לצ'רני. אף לא נעלמה מעיניי הטענה כי דכנר עצמו הודה כי זייף חלק מהמסמכים – שנתפסו בקלסר הולילנד ביחד עם ת/155 – לצרכי רמייה של מס הכנסה (פרוטוקול, עמ' 2326-2307, ובפרט 2325-2323), וגם לא נעלמה מעיניי טענת ההגנה כי בהקשרים אחרים במהלך חקירתו במשטרה דכנר החדיר חומרים לחומרי החקירה (ראו חקירתה של רפ"ק איריס ברק בנוגע לת/30 הקשור ליוסי אולמרט – פרוטוקול, עמ' 6938-6936). הדברים אכן מעוררים תהייה וחשש של ממש וממחישים שוב כי צריך להישמר עד מאוד מפני עדותו של דכנר, כמי שאינו נרתע מזיוף מסמכים בעיצומה של חקירה משטרתית כשהוא כבר חובש כובע של עד מדינה. למרות זאת, איני רואה להרהר אחר קביעתו של בית משפט קמא בדבר אותנטיות המסמך. זו התבססה כאמור על עדויותיהן של קצינות המשטרה, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, ועל כן לא מצאתי טעם לסטות מקביעה זו. בין כך ובין כך, וכפי שיפורט להלן, מאחר שאני מסופק האמנם יש במוצג זה כדי "להחריב" יסודות גרסתו של צ'רני, אין לדבר נפקות של ממש.
83. ולגופו של מוצג. מוצג ת/155 מורכב ממספר מסמכים: תרשומת אחת של דכנר שאינה ממוענת לאיש ואינה נושאת תאריך; תרשומת נוספת של דכנר שאינה ממוענת לאיש ונושאת את התאריך 14.11.2001; ושני מכתבים נפרדים הממוענים לצ'רני, גם הם מיום 14.11.2001.
ברוח דבריו של צ'רני בעדותו, אני נכון להניח כי המכתבים שמוענו אליו הובאו לעיונו, הגם שהעיד כי אין לו זכרון פוזיטיבי בנוגע לכך (פרוטוקול, עמ' 5984). באשר לתרשומות של דכנר אשר לא מוענו לאיש, גם אם נניח כי נשלחו על ידי דכנר למשרדי הולילנד, לכל הפחות קיים ספק האמנם הובאו לעיונו של צ'רני. איני סבור אפוא כי ניתן, כְּמובן מאליו, לקבוע על בסיסם ממצא בנוגע למודעותו של צ'רני בנוגע לשימושים שעשה דכנר בכספים, ויש להתמקד, לטעמי, במסמכים שמוענו אליו. אם כן, נעמוד על תוכן הדברים בקצרה, ונבחן האמנם יש בדברים כדי ללמד על רצונו של צ'רני "להעלים" את ההלוואות באופן המצביע על מודעותו לכך שהן שימשו לצרכי שוחד.