לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות בנוגע לשאלת היחס והקשר שבין קלנפורט לחייבת, הגיע בית משפט קמא למסקנה חד משמעית, כי "החייבת הינה בעלת השליטה והרוח החיה בקלנפורט". להלן אציג את עיקרי הראיות, אשר הונחו בפני בית משפט קמא, שעל יסודן נקבע כי קלנפורט הינה "קליפה ריקה מתוכן" המצויה בשליטת החייבת.
20. בפתח הדיון, עמד בית משפט קמא על העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:
"כאמור, קלנפורט הינה חברה זרה אשר התאגדה באיי הבתולה הבריטיים ביום 4.7.00. הון המניות של קלנפורט עומד על סך 50,000$ (ארה"ב) ומניה אחת למוכ"ז. חשבון הבנק של קלנפורט בבנק דיסקונט נפתח, בהתאם למסמכי פתיחת החשבון, ביום 28.11.00, על-ידי מר וסיל טברצ'ה, אזרח רומני שהינו מורשה החתימה היחיד בקלנפורט ונציגה היחיד בארץ. החייבת, שהחזיקה בייפוי כוח מטעם קלנפורט מיום 2.9.03, ערבה לכל חוב של קלנפורט בבנק דיסקונט, ללא הגבלת סכום, ואילו בנה, מר עמית סייג...ערב לחובות קלנפורט עד לסכום של 400,000$ (ארה"ב). את קלנפורט ייצגה בארץ החייבת, וכך גם עשתה במסגרת הליכים משפטים שקלנפורט הייתה צד להם (ת"א 1356/07 המתנהל בבית משפט השלום בנתניה; ת"א 35769-04-11 [פורסם בנבו] המתנהל בבית משפט זה; וכן התובענה שלפניי), והיא אשר ביצעה בפועל פעולות שונות בחשבונה של קלנפורט בבנק דיסקונט, ובכלל זאת העברת כספים מחשבונה של קלנפורט לחשבונות בנק אחרים".
21. בהמשך הזכיר בית משפט קמא את פסק דינה של השופטת ו' אלשייך מיום 30.11.2011, במסגרתו נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים:
"יוצא, כי לא בכדי, עוררה החייבת חוסר אמון מובהק; אודה ואתוודה כי החייבת הטיבה להעמיד פנים כאישה אומללה ומפוחדת, המשתוקקת לעורר אמון בבית המשפט, ולא היא; דרך תשובותיה, ושפת הגוף שלה הסגירו אישה מתוחכמת, ערמומית ומיתממת, בעלת זיכרון סלקטיבי על פי צרכיה ומה שנראה לה כמתאים לשרת את האינטרסים שלה.
ניתוח וירידה לעומק תשובותיה, מלמדים על אמת שונה לחלוטין מזו שניסתה לשדר ולאמץ לעצמה. אי מתן מענה לגופו של עניין; ניסיונות נואשים להתחמק ממתן תשובה במישרין לראיות שהוצגו מולה, ולעיתים לפסלן באורח טכני שאין בו ממש... ואשר בסופו של יום, סיבכה את עצמה עוד ועוד בניסיונותיה להתחמק ממה שהוצג לה.
אכן, אינני נדרשת, בשלב זה, לקבוע ממצאים מדויקים בדבר עסקיה של החייבת – והדבר צריך שיעמוד במוקד של חקירה במהלך פשיטת הרגל; אולם בתשתית שהוצגה לי, ישנו די והותר לא רק בכדי לשבור לרסיסים את אמינותה של גב' סופר-סייג, אלא גם לשפוך יותר מקורטוב של אור על טיב העסקים שניהלה, כולל שימוש במה שנראה כשרשור של חברות קש – וזאת אף לאחר צו הכינוס".
בית משפט קמא היה ער לכך שהאמירות שנאמרו בפסק הדין מיום 30.11.2011, הם "אמרות אגב שאין בהן כדי לשמוט את החובה להוכיח את שיהא על הנאמן להוכיח". יחד עם זאת, כך לגישתו של בית משפט קמא, יש בדברים אלה, כדי להשליך על מהימנות גרסת החייבת.
22. לאחר זאת, עמד בית משפט קמא על עדויותיהם של מר וסילי טברצ'ה אשר שימש, לכאורה, כנציג קלנפורט בארץ ומורשה החתימה מטעמה בחשבונה בבנק דיסקונט (להלן: מר טברצ'ה); ושל הגב' קרן אדלר-קצן, אשר הועסקה, בזמנים הרלוונטיים לתובענה, כמנהלת מחלקת סחר חוץ בסיטיבנק (להלן: הגב' אדלר-קצן).
מעדותו של מר טברצ'ה, עולה כי מדובר באדם קשה יום, שחי כיום ברומניה ומתפרנס בדוחק מעבודות זמניות, בתחום הניקיון וההובלות. מר טברצ'ה העיד, כי הוא הגיע ארצה בשנת 1998, לצורך עבודה בתחום הבנייה; כי שהה בארץ כשש שנים; וכי בסמוך לאחר כניסתו לארץ, נלקח ממנו דרכונו על-ידי מעבידו. בנוסף, אישר מר טברצ'ה, כי העתק צילום הדרכון שצורף לבקשה למתן הוראות, הוא העתק הדרכון הישן שלו, זולת התמונה המתנוססת עליו, שאינה שייכת לו. עוד העיד מר טברצ'ה כי בשנת 2005, הוא חזר לרומניה, באמצעות תעודת מסע, אשר הוצאה עבורו על-ידי הרשויות בישראל, מאחר שלא היה לו דרכון. מר טברצ'ה הבהיר כי הוא איננו מכיר את החייבת או את בני משפחתה.
את התרשמותו ממר טברצ'ה סיכם בית משפט בזו הלשון:
"התרשמתי כי מר טברצ'ה דובר אמת, מבכה את גורלו, ומתאר את עיסוקו ושהותו בארץ כהוויתם...
המדובר, אם כן, באדם קשה יום, אשר הועסק בישראל כעובד זר ואשר המרחק בינו לבין עסקאות בינלאומיות חובקות עולם רב כמרחק מזרח ממערב, ואין, למעשה, כל אפשרות אחרת, זולת כי נעשה שימוש בזהותו שלא על דעתו וללא הסכמתו, לצורך פתיחת חשבון הבנק של קלנפורט בבנק דיסקונט. מאחר שמר טברצ'ה היה, לכאורה, נציג החברה היחידי בישראל ומורשה החתימה היחיד בחשבון הבנק של קלנפורט בבנק דיסקונט, הרי שברי כי העומד מאחורי זיוף וגניבת הזהות של מר טברצ'ה הוא גם המוציא והמביא בקלנפורט. כפי שיובהר להלן, כל הראיות מצביעות על כך כי המדובר בחייבת".
23. בחקירתה הנגדית על-ידי הנאמן, אישרה הגב' אדלר-קצן כי במסגרת עסקת האשראי הדוקומנטרי, הציגו "רחל ואורי סייג" בפני סיטיבנק מצג, לפיו קלנפורט הינה חברת בת השייכת ל"קבוצת סייג". עוד העידה הגב' אדלר-קצן, כי לאחר שהתברר לסיטיבנק, כי המסמכים שצורפו למכתב האשראי מזויפים, הוגשה תלונה במשטרה. בית משפט קמא ראה ליתן אמון בגרסתה של הגב' אדלר-קצן, ואף ציין כי גרסתה עולה בקנה אחד עם הגרסה שמסרה החייבת בחקירתה במשטרה.
24. מכאן עבר בית משפט קמא לבחון את גרסתן של החייבת ושל קלנפורט. במסגרת הודעתה במשטרה, אישרה החייבת, כי היא הקימה את קלנפורט. כך גם, בעלה של החייבת, מר אורי סייג, אישר בהודעתו במשטרה, כי קלנפורט הוקמה על-ידו ועל-ידי החייבת, לצורך פעילותה בדובאי; וכי קלנפורט נשלטת ומנוהלת על-ידי החייבת. לאחר שנפתח הליך הפש"ר, שינתה החייבת את גרסתה, והעידה בתיק הפש"ר, כי קלנפורט הוקמה על-ידי "אנשי עסקים ממדינת אבו דאבי". גרסה זו התפתחה במסגרת התובענה, שם העידה החייבת, כי קלנפורט היא חברת בת של חברת האם "קלנפורט מאבו דאבי", שאותה הקים "השייח עבדולה מסעוד", והיא עצמה "מייצגת את קלנפורט ישראל". בחקירתה הנגדית בבית משפט קמא, העלתה החייבת גרסה חדשה, לפיה מנכ"ל קלנפורט הוא מר "סוואהל דהארי מאבו דאבי"; כי בסיס החברה מצוי בהולנד; וכי יש לה משרד נוסף המתנהל בלונדון.
בשלב זה, הבהיר בית משפט קמא, כי "שלל הגרסאות והתשובות התמוהות של החייבת אינן תורמות למהימנות גרסתה, וזאת בלשון המעטה", מעבר לכך, צוין כי "גם הפרכות הרבות שהתגלו בגרסתה, במהלך חקירתה הנגדית בגדרי התובענה, מביאות למסקנה, כי אין המדובר בגרסת אמת". בית משפט קמא הדגיש, בהקשר זה, כי החייבת לא סיפקה הסבר המניח את הדעת לשינוי גרסאותיה; לעובדה שהיא ערבה לכל חוב של קלנפורט בבנק דיסקונט, ובנה, עו"ד עמית סייג, ערב לחובותיה של קלנפורט עד לסכום של 400,000$; לכך שפרטי ההתקשרות של משרד קלנפורט בלונדון נמצאו פיקטיביים; ולעובדה שבנה הנוסף, עומר סייג, מופיע באתר האינטרנט של קלנפורט, כמי שפתח את האתר, וכאיש הקשר של האתר.
25. בית משפט קמא נתן משקל גם לאי-העדתם של הגורמים הרלוונטיים בקלנפורט, ובכלל זה לאי-העדתו של מר פרקש אשר על-פי הנטען, הינו בעל המניות היחיד בקלנפורט המחזיק בשטר המניות, באומרו כי:
"מאחר שקלנפורט לא הביאה כל ראיה לתמיכה בגרסתה, יש לשער כי גרסתה אינה אלא גרסת בדים. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שחוסר המעש של קלנפורט בכל הנוגע לניהול הגנתה בתיק זה עומד ביחס הפוך למרץ הרב שגילתה החייבת בניסיונה לבסס את טענתה, כי אין בינה לבין קלנפורט מאומה, באופן המלמד היטב למי האינטרסים המרכזיים מאחורי המחלוקת".
עו"ד ברסלב, אשר כאמור מסר עדות מטעם קלנפורט, העיד כי במהלך השנים, מלבד החייבת, הוא לא פגש מעולם את מר פרקש או את בעלי מניותיה או מנהליה של קלנפורט. עו"ד ברסלב אישר את גרסת החייבת, לפיה שטר המניות שהופקד בנאמנות בידי עו"ד קנטור בוטל על-ידי קלנפורט בשנת 2006, תוך שהונפק שטר מניות חדש תחתיו. בית משפט קמא סבר, כי עדותו של עו"ד ברסלב הייתה תמוהה ביותר, ו"אינה תורמת מאומה לביסוס גרסתה של קלנפורט בגדרי הליך זה". בהתייחסו לשטר המניות, הבהיר בית משפט קמא כי הטענה בדבר ביטול מניה למוכ"ז היא בעייתית, ומכל מקום מדובר "בגרסה כבושה שמשקלה אפסי". מאחר שמר פרקש לא התייצב לעדות, ושטר המניות אשר הוחזק, לכאורה, על ידו לא הוצג בבית המשפט, נקבע כי "שטר המניות למוכ"ז שהוצג בגדרי הליך זה (ת/7) הוא שטר המניות המקורי של קלנפורט, וכי שטר מניות זה הוחזק בידי החייבת עד למסירתו למשמורת בנאמנות אצל קנטור".
26. בהינתן האמור, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי "החייבת היא אכן בעלת השליטה והרוח החיה בקלנפורט". בהמשך, ציין בית משפט קמא, כי אין די במסקנה זו כדי לבטל את האישיות המשפטית של קלנפורט – כפי שנטען על-ידי הבנקים הזרים – ולצורך כך נדרשת הרמת מסך "שלכאורה לא ניתן לבצע בנסיבות שבהן המדובר בחברה זרה, שהתאגדה באיי הבתולה". יחד עם זאת, אין ספק כי הנאמן "בבואו בנעלי החייבת" אוחז במניות החברה, והינו בעל השליטה היחיד בחברה. על כן, כך נקבע על-ידי בית משפט קמא, יש מקום להורות כי:
"כל נכסי, כספי וזכויות קלנפורט, וזאת גם בכובעה החדש, כמשיבה מס' 8 [נט – א.ש.], הנם של החייבת ושלה בלבד, וכי הם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל...הנאמן ייכנס בנעלי המשיבה מס' 8 לעניין ההליך המתנהל בבית משפט זה בת"א 35769-04-111, [פורסם בנבו] וכך אני מורה".
27. לאחר הדברים הללו, פנה בית משפט קמא לבחון את טענת הנאמן, לפיה על הבנקים הזרים להעביר לקופת הפש"ר את הכספים שהתקבלו בידיהם מכוח פסק הדין שניתן בתובענה. לאחר דיון בטענה זו, החליט בית משפט קמא לדחותה, בקובעו כי בנסיבות העניין מושתק הנאמן ומנוע מלהעלות כל טענה הנוגעת לכספים אלה. להלן יפורטו הטעמים שעמדו ביסוד קביעתו זו של בית משפט קמא.
ראשית, מהתכתובת שהתנהלה בין הנאמן לבין עו"ד בלושטיין, עולה כי הסכמתו של הנאמן להמשך ייצוגה של החייבת הייתה בלתי מסויגת, ו"ככל שהנאמן טוען לפרשנות אחרת, לא כל שכן להטעייתו על-ידי עו"ד בלושטיין, עליו מוטל הנטל לבססה. מכאן, שאת אי זימונו של עו"ד בלושטיין יש לזקוף לחובת הנאמן, דווקא. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שהטענות והעובדות הנטענות בבקשה למתן הוראות אינן נתמכות בתצהיר". שנית, מכלול הראיות מלמד, כי על אף שהנאמן ידע שהבנקים הזרים מנהלים תובענה כספית, הן נגד החייבת והן נגד קלנפורט; וכי לטובת הבטחת ביצוע פסק הדין קיים עיקול על פיקדון המוחזק בחשבון הבנק של קלנפורט בבנק דיסקונט – הוא נמנע מלנקוט בכל הליך בעניינה של קלנפורט, ולמעשה יצר מצג שלפיו אין לו כל טענה כלפי קלנפורט. וכך סיכם בית משפט קמא את עמדתו בנושא זה:
"המצג שיצר הנאמן הביא לכך שניתן פסק דין בתובענה ומכוחו מומש העיקול שהוטל על חשבון הבנק של קלנפורט, כך שחלק מהכספים שנגזלו מהמשיבים מס' 2 ו-3 הושבו לידיהם. בנסיבות אלה, סבורני כי מן הראוי להחיל על הנאמן את דוקטרינת ההשתק, ודומה כי על הדברים לקבל משנה תוקף לנוכח העובדה שמדובר בבעל תפקיד, הנושא בחובה מוגברת של נאמנות, זהירות ותום לב".
בבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית משפט קמא, כי אף בהנחה, כי הנאמן אינו מנוע ומושתק מלטעון כל טענה ביחס להסכם הפשרה ולכספים שהתקבלו בידי הבנקים הזרים מכוחו; ואף בהתעלם מהעובדה שבגדרי ההליך מתבקשת הרמת מסך כנגד חברה זרה, ומהטענה שלבנקים הזרים זכות עקיבה בכספים – "הרי שהנאמן לא הצביע על כל בסיס משפטי שמכוחו ניתן לבצע הרמת מסך בדיעבד, באיחור של שנים".
28. על יסוד נימוקים אלה, החליט בית משפט קמא לקבל, באופן חלקי, את הבקשה למתן הוראות, באופן שניתן סעד הצהרתי לפיו "כל נכסי, כספי וזכויות המשיבה מס' 7 והמשיבה מס' 8 הנם של החייבת ושלה בלבד, והם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל. זאת, לרבות זכויות התביעה של מי מבין המשיבות מס' 7 ו-8 בהליכים המתנהלים בארץ". לנוכח האמור, הורה בית משפט קמא כי הנאמן ייכנס בנעליה של קלנפורט בת"א 35769-04-11; [פורסם בנבו] וכי הנאמן יפעל לרישומו כבעל מניות ברישומי קלנפורט באיי הבתולה הבריטיים, בהתאם לתקנון החברה.
כן החליט בית משפט קמא לדחות את הסעדים שהתבקשו על-ידי הנאמן בנוגע להשבת הכספים, תוך חיובו לשלם לבנקים הזרים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 85,000 ₪.
29. הן קלנפורט (אשר משלב זה, תיקרא להלן: נט), הן הנאמן והן החייבת לא השלימו עם פסק דינו של בית משפט קמא, ומכאן שלושת הערעורים שלפנינו (ע"א 3858/16; ע"א 3773/16; וע"א 4199/16). יצוין, כי ביום 2.8.2016, הגישה נט בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, בין היתר, על מנת לעכב את פעולותיו של הנאמן בכל הנוגע לתובענה בעניין פרויקט שער העיר. ביום 20.9.2016, ו"משיקולי מאזן הנוחות", נעתרה השופטת (כתוארה דאז) א' חיות לבקשה לעיכוב ביצוע, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בסך 200,000 ₪ (להלן: צו עיכוב הביצוע).
החלטתו של בית משפט קמא מיום 18.6.2017, בפש"ר 1381/09
30. ביום 21.4.2017, ולנוכח קביעתו של בית משפט קמא, לפיה הנאמן ייכנס בנעליה של נט בתובענה בעניין פרויקט שער העיר, הגיש הנאמן, במסגרת תיק הפש"ר, בקשה לאישור התקשרותו בהסכם פשרה מותנה עם מבני דולינגר, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בת"א 35769-04-11 [פורסם בנבו] (להלן: הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר). במסגרת הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר, ולשם סילוק מלא ומוחלט של התובענה בעניין שער העיר, התחייבה מבני דולינגר לשלם לנאמן סכום של 200,000 ₪, וכן להעביר לידיו את הערבויות שהופקדו בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובבית משפט זה בסכום כולל של 550,000 ₪.