הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר, כאמור, הותנה הן באישור בית המשפט הדן בהליך הפש"ר, בהינתן הליך פשיטת הרגל של החייבת; והן באישור בית משפט זה, בהינתן הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית משפט קמא. נט, מצדה, התנגדה לבקשת הנאמן בטענה שבקשה זו הוגשה בחוסר סמכות, משום קיומו של צו עיכוב הביצוע, אשר קבע כי הנאמן אינו רשאי לפעול בשמה של נט בכל הנוגע לתובענה בעניין שער העיר.
ביום 18.6.2017, החליט הנשיא א' אורנשטיין לקבל את בקשת הנאמן, ולאשר לו להתקשר בהסכם פשרה בעניין פרויקט שער העיר, בקובעו כי:
"מקובלת עליי עמדת הנאמן שלפיה הסכם הפשרה מאזן נכונה בין סיכויי ההצלחה של התביעה לבין הסיכונים הגלומים בה וזאת בין היתר בהינתן הקשיים שעליהם הצביע הנאמן. משכך, מבחינת בית המשפט של פשיטת הרגל אין מניעה לאשר לנאמן להתקשר בהסכם הפשרה. להסרת ספק אין באמור כדי לייתר את האישור של בית המשפט העליון שהורה על עיכוב ביצוע פסק הדין"
נט סירבה להשלים גם עם החלטה זו, וביום 26.7.2017, הגישה ערעור לבית משפט זה (ע"א 6035/17).
תמצית טיעוניה של נט בע"א 3858/16
31. בפתח דבריה, הבהירה נט כי שמה של קלנפורט שונה לנט, ומדובר, הלכה למעשה, באותה חברה. הטענה העיקרית שהעלתה נט, במסגרת הודעת הערעור, היא כי קביעתו של בית משפט קמא – לפיה יש לייחס את כלל נכסיה, כספיה וזכויותיה באופן אישי לחייבת, וכפועל יוצא מכך הם מוקנים במלואם לקופת הפש"ר – הינה שגויה ביסודה. נטען על-ידי נט, בהקשר זה, כי פסק דינו של בית משפט קמא "מעלה קושי לוגי משפטי מהמדרגה הראשונה". זאת שכן, מצד אחד, נקבע כי לא ניתן לבצע "הרמת מסך" בין נט לבין החייבת, מאחר שמדובר בחברה זרה אשר התאגדה באיי הבתולה; ומצד שני, ביצע בית משפט קמא בפועל "אקט דרמטי" של הרמת מסך, ונתן סעד אופרטיבי לפיו כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט "הנם של החייבת, ושלה בלבד והם מוקנים במלואם לקופת פשיטת הרגל". נט סבורה, כי הקניית נכסיה, כספיה וזכויותיה, באופן אישי, לחייבת מהווה הרמת מסך חסרת כל בסיס משפטי, שכן הוראות הדין הישראלי הנוגעות להרמת מסך אינן חלות על נט בשל היותה חברה זרה. במילים אחרות, כך לגישתה של נט, הקביעה כי "החייבת היא בעלת השליטה והרוח החיה בקלנפורט" אינה מובילה, באופן אוטומטי, להרמת מסך, ועל כן היה על בית משפט קמא להידרש לשאלה, האם בנסיבות העניין ניתן לייחס את כלל רכושה של נט לחייבת?
32. נט הוסיפה וטענה, כי בעת בחינת היחס והקשר בינה לבין החייבת, הסתמך בית משפט קמא על אמירות שהופיעו בהליכים קודמים, ובכלל זה בהחלטת השופטת ו' אלשייך, מיום 30.11.2011, על אף שנקבע על-ידי בית משפט זה במסגרת ע"א 9032/12 ו-ע"א 7183/11, [פורסם בנבו] כי מדובר באמרות אגב. עוד נטען, כי אין בעדותו של מר טברצ'ה כדי לבסס קשר כלשהו בינו לבין החייבת, או כדי להוביל למסקנה כי יש לייחס את נכסיה של נט לחייבת. מה גם שבניגוד לעדותו של מר טברצ'ה, מדו"ח הנאמן שהוגש ביום 20.3.2016, התברר כי זולת הוצאות נסיעתו ושהייתו, שולם על-ידו למר טברצ'ה סכום של 3,000 אירו.
33. מעבר לכך, מוסיפה וטוענת נט, כי על אף שהדין הישראלי אינו חל עליה, בשל היותה חברה זרה, בית משפט קמא "ראה עצמו מוסמך לדון" בסוגיות הנוגעות "לדיני התאגידים של המערערת", מבלי שהוצגה בפניו חוות-דעת של גורם בקיא בדין הזר, החל על חברה שהתאגדה באיי הבתולה הבריטיים. כך למשל, קבע בית משפט קמא, כי שטר המניות המקורי של נט הוחזק בידי עו"ד קנטור; וכי ביטול מניה למוכ"ז הינה בעייתית.
34. לבסוף, נטען על-ידי נט, כי נפלו פגמים מהותיים, הן בהתנהלות הנאמן והן בהליך עצמו. במסגרת זו, השיגה נט, בין היתר, על כך שהנאמן ניצל את מעמדו המיוחד כ-Officer of the court, ובגדרי הבקשה למתן הוראות העלה טענות עובדתיות מבלי לתמוך את הבקשה בתצהיר; ועל העובדה שהליך הבקשה למתן הוראות הועבר לשופט אחר שאינו השופט בתיק הפש"ר.
תמצית טיעוניה של נט בע"א 6035/17
35. לטענת נט, בהינתן העובדה כי השאלה, האם יש לייחס את נכסיה כספיה וזכויותיה לקופת הפש"ר טרם הוכרעה, והינה תלויה ועומדת, במסגרת ע"א 3858/16; ולנוכח צו עיכוב הביצוע – שגה בית משפט קמא עת אישר את הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר, תוך הסתמכות מוחלטת על עמדת הנאמן. נט גורסת, כי החלטתו של בית משפט קמא, מיום 18.6.2017, מהווה "רתימת העגלה לפני הסוסים וביזוי למעשה של החלטת בית המשפט העליון בדבר עיכוב הביצוע". נטען בנוסף, כי בית משפט קמא אישר את הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר, מבלי שקיים דיון בבקשת הנאמן לאישור הסכם זה, ומבלי לברר האם, כטענת הנאמן, סיכויי התובענה בעניין שער העיר הינם קלושים. עוד טענה נט, כי "פעולתו המהירה" של הנאמן, אשר נעשתה לצורך דחיית התובענה בעניין שער העיר, נובעת מניגוד עניינים בו הוא מצוי. זאת שכן, בשנת 2013, ויתר הנאמן על זכויותיו בכל הנוגע לתובענה בעניין שער העיר, ולא הואיל לחשוף זאת בפני בית משפט קמא בעת הגשת הבקשה לאישור הסכם הפשרה. על כן, התבקש בית משפט זה לקבל את הערעור, ולהורות על ביטול אישורו של הסכם הפשרה בעניין פרויקט שער העיר על-ידי בית משפט קמא, תוך חיובו של הנאמן בהוצאות הערעור.
תמצית טיעוני הנאמן בע"א 3773/16
36. לעמדת הנאמן, שגה בית משפט קמא עת דחה את הסעדים שהתבקשו על-ידו, הנוגעים להשבת הכספים אשר הועברו לבנקים הזרים, במסגרת פסק הדין שניתן בתובענה, אשר אישר את הסכם הפשרה. בלשון אחרת, טען הנאמן כי הקביעה, לפיה הוא מושתק ומנוע מלהעלות כל טענה הנוגעת לכספים אלה – "שגויה מיסודה וסותרת מושכלות יסוד בדיני פשיטת הרגל בישראל". לתמיכה בעמדתו, נסמך הנאמן על עמדת כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס הרשמי או המשיב 2 בע"א 3858/16) לבקשה למתן הוראות, לפיה על הבנקים הזרים להשיב לקופת הפש"ר מחצית מהכספים.
37. בפתח דבריו, ציין הנאמן, כי "החטא הקדמון" הוא מינויה של השופטת מ' אגמון-גונן לדון בבקשה למתן הוראות, ולשמש כערכאת ערעור או כערכאת בדיקה על פסק הדין בתובענה שניתן על-ידה (ת"א 1790/03) [פורסם בנבו]. בהמשך, טען הנאמן, כי בית משפט קמא התעלם מדוקטרינת ההשתק השיפוטי, שכן במסגרת התובענה טענו הבנקים הזרים כי נט והחייבת "חד הם", ואולם בתגובה לבקשה למתן הוראות, ביצעו הבנקים הזרים "תפנית של 180 מעלות", והכחישו טענה זו. על כן, כך לטענת הנאמן, הבנקים הזרים מושתקים ומנועים מלטעון כיום טענות הפוכות מאלו שנטענו על-ידם בתובענה.
38. עוד טען הנאמן, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי הטענה להעדפת נושים הינה "מלאכותית", שכן הכספים שהועברו מבנק דיסקונט לבנקים הזרים, הם הכספים שגזלה החייבת מהבנקים הזרים. יתרה מזאת, לגישת הנאמן, כאשר נקבע כי החייבת וקלנפורט "חד המה", הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי העברת הכספים, מבלי לקבל את אישורו של בית המשפט הדן בתיק הפש"ר, מהווה העדפת נושים אסורה. נטען בנוסף, בהקשר זה, כי שגה בית משפט קמא משלא ביטל את תוקפו של פסק הדין שניתן בתובענה, שכן בחודש יוני 2009, ניתן נגד החייבת צו כינוס נכסים, ועל כן החתימה על הסכם הפשרה מצריכה את אישורו של בית המשפט הדן בהליך הפש"ר בלבד.
39. הנאמן הוסיף וטען, כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה אין הצדקה להרמת מסך רטרואקטיבית – "אינה רלוונטית כלל", שכן בנסיבות העניין, אין כל צורך להרים מסך. זאת, מאחר שהוכח כי הנכסים שהיו רשומים על-שם נט בישראל נשלטו על-ידי החייבת ובעלה, תוך ביצוע מעשה פלילי של "גניבת זהות".
40. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, כי בחודש אפריל 2010, הנאמן היה מודע לעובדה שהבנקים הזרים מנהלים תובענה נגד החייבת ונט, ולכך שלהבטחת ביצוע פסק הדין קיים עיקול על פיקדון המוחזק בחשבון הבנק של נט בבנק דיסקונט. הנאמן הדגיש, בהקשר זה, כי רק בחודש דצמבר 2009, הוא מונה לתפקידו ככונס נכסים, ומשכך לא ידע ולא יכול היה לדעת על אודות היקף התובענה והשלכותיה לקופת הפש"ר. אשר לתגובת הנאמן למכתבו של עו"ד בלושטיין, טען הנאמן, כי הפרשנות שניתנה לתגובתו על-ידי בית משפט קמא הינה שגויה, ואף בהנחה שניתן לעו"ד בלושטיין אישור להמשיך ולייצג את החייבת, הרי שאישור כגון דא הוא חסר תוקף, מאחר שרק בית המשפט הדן בהליך הפש"ר היה מוסמך לאשר את הסכם הפשרה.
41. הנאמן טוען בנוסף, כי פסק דינו של בית משפט קמא סותר את החלטתה של השופטת ו' אלשייך, מיום 16.11.2010, במסגרתה נקבע, כי ללא אישור המנהלים המיוחדים – חתימת החייבת על הסכם הפשרה הינה חסרת נפקות או תוקף. עוד סבור הנאמן, כי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה "משצלחה התובענה...מבקש הנאמן להכניס ידו את הצלחת וליטול ממנה את הכספים שקיבלו המשיבים 2 ו-3", היא קביעה מבישה ומכפישה, זאת, בעיקר משום שהנאמן פעל ופועל על מנת להשיג כספים עבור הנושים, ולא על מנת "להכניס ידו לצלחת". לבסוף, השיג הנאמן על כך שבית משפט קמא זקף לחובתו את אי-הגשת תצהיר, בתמיכה לבקשה למתן הוראות.
תמצית טיעוני החייבת בע"א 4199/16
42. במסגרת הודעת הערעור, טענה החייבת כי שגה בית משפט קמא בקביעותיו הנוגעות "ליחס ולקשר שבין קלנפורט לבין החייבת", שכן לגרסתה, היא מעולם לא השתמשה "בזהות לא לה", ולא עשתה שימוש פסול ואסור בחשבון הבנק של נט. נטען על-ידי החייבת, בהקשר זה, כי במסגרת הבקשה למתן הוראות, "אין ולא היה תוכן ראייתי", שיש בו כדי להוכיח קשר משפטי בינה לבין נט, זולת היותה סוכנת של נט, על-פי ייפוי כוח, מיום 2.9.2003. בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, גורסת החייבת כי "עדותה הייתה מהימנה וללא דופי"; וכי במהלך "חקירתה העקבית" הוכח, כי היא שימשה כסוכנת של נט בלבד, לצורך קידום עסקיה, או במילים אחרות, כי היא פעלה כשלוחה מטעם נט.
43. לגישת החייבת, שגה בית משפט קמא כאשר נעתר לבקשת הנאמן, באופן חלקי, ונתן סעד הצהרתי, לפיו כל נכסיה, כספיה וזכויותיה של נט הינם של החייבת, ומשכך הם מוקנים במלואם לקופת הפש"ר; ועת הורה כי הנאמן יכנס בנעליה של נט בתובענה בעניין פרויקט שער העיר, ויפעל לרישומו כבעל מניות ברישומי החברה באיי הבתולה הבריטיים. החייבת סבורה, כי התוצאה האופרטיבית של פסק דינו של בית משפט קמא, היינו העברת זכויותיה של נט לנאמן, איננה אפשרית מבחינה מהותית ודיונית. במילים אחרות טוענת החייבת, כי אין לבית משפט קמא הן סמכות מקומית והן סמכות עניינית "לקבוע זהות בין החייבת לבין נט", בשל העובדה כי נט רשומה במרשם החברות באיי הבתולה הבריטיים, ובשל תניית בוררות בתקנון החברה.
44. החייבת הוסיפה וטענה, כי בהינתן החלטתו של בית משפט זה מיום 5.2.2012, בע"א 9032/12 ו-ע"א 7183/11, [פורסם בנבו] לפיה "האמירות השונות בהחלטות שנתקבלו בעבר לגבי היחס והקשר בין החייבת לקלנפורט...היו אמרות אגב" – הרי שבית משפט קמא שגה עת נתן משקל להחלטת השופטת ו' אלשייך, מיום 30.11.2011. לא זו אף זו, כך לטענת החייבת, בהחלטתה מיום 6.8.2012, הבהירה השופטת ו' אלשייך, כי בהתאם לקביעתו של בית משפט זה, אין לאמירותיה הקודמות תוקף מחייב, וכי "יש לברר את העניין מראשיתו". עוד נטען, לעניין זה, כי במסגרת פסק הדין שניתן בתובענה, חזרו בהם הבנקים הזרים מכל טענותיהם כלפי החייבת ובעלה, ועל כן, שגה בית משפט קמא משהתבסס על ראיות ועדויות שהובאו לפניו, בעת ניהול התובענה.
45. עוד ציינה החייבת, כי קביעותיו של בית משפט קמא, אשר "נעשו בהעדר כל ראיה", הסבו לה נזק כבד, ובכלל זה, הביאו לפרסומים בדבר "גניבת זהות...התחזות...ביצוע מעשה פלילי ומרמה", באופן שימנע ממנה לקבל הפטר, ולהשתלב במעגל העבודה בעתיד. לבסוף, טענה החייבת לשורה של "פגמים היורדים לשורשו של עניין", אשר לטענתה, נפלו בהליך, וכפועל יוצא מכך הביאו לפסק דין שגוי. החייבת הדגישה, בהקשר זה, כי הנאמן התנהל בחוסר תום-לב, והסתיר מבית משפט קמא מידע, לפיו, טרם שהוגשה הבקשה למתן הוראות, הוא השתמש בייפוי-כוח בינלאומי שנמסר לו על-ידי החייבת, המתיר לו לפעול במקומה ומטעמה, ואף ניהל בדיקה משמעותית עם סוכן רשום רשמי, ברשם החברות באיי הבתולה הבריטיים.
תמצית עמדת המשיבים 8-6
46. במסגרת סיכומיו, הצטרף המשיב 7, בעלה של החייבת, לטענות שהועלו על-ידי החייבת ונט, וטען כי הקביעה העובדתית בדבר גניבת זהותו של מר טברצ'ה באמצעות דרכון מזויף הינה חסרת בסיס ראייתי, ודינה להתבטל, שכן בית משפט קמא הסתמך על אמרות אגב שנאמרו על-ידי השופטת ו' אלשייך, מיום 30.11.2011.
47. לטענת המשיבים 6 ו-8, בניה של החייבת, טענתו של הנאמן, כי חבותם כלפי הבנקים הזרים "צריכה לחזור ולהתגבש במלואה", הינה משוללת יסוד. נטען, בהקשר זה, כי לא זו בלבד שדף הערבות אשר צורף על-ידי הנאמן במסגרת הערעור, לא הוגש לבית משפט קמא, אלא שמדובר במסמך בלתי רלוונטי אשר נערך לטובת בנק דיסקונט ולא לטובת הבנקים הזרים. לא זו אף זו, הוסיפו וטענו המשיבים 6 ו-8, כי במסגרת פסק הדין שניתן בתובענה, הסכימו הבנקים הזרים למחוק את התובענה נגדם בשל העדר עילה, ועל כן, אין כל בסיס לבקשת הנאמן לביטול הסכם הפשרה בינם לבין הבנקים הזרים. מעבר לכך, הוסיפו עוד המשיבים 6 ו-8, כי הסכם הפשרה נחתם בהסתמך על "ההרשאה הבלתי מסוייגת" שניתנה על-ידי הנאמן לעו"ד בלושטיין, ולגישתם, בצדק קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לבטל הרשאה זו מחמת השתק ומניעות.
תמצית עמדת הבנקים הזרים