39. בהתאם לסע' 26(א) לחוק חופשה שנתית, המעסיק חייב לנהל פנקס חופשה שנתית, לפיכך נטל ההוכחה מוטל על כתפיו להוכיח כי נוהל פנקס חופשה כדין.
40. בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, עובד יכול לתבוע בגין 3 השנים האחרונות לעבודתו בנוסף לשנה השוטפת שבה הסתיימו יחסי העבודה תוך קיזוז ימי החופשה אשר נוצלו (ראה - ע"ע 547/06 משה כהן נ. ויליאם אנויה [פורסם בנבו] מיום 8.10.2007; ע"ע 42510-06-15 ו-ע"ע 53292-06-15 אלכסנדר פינדיורין נגד בן ציון וחיים זיסמן [פורסם בנבו] ; ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב נ' עמישב שרותים בע"מ [פורסם בנבו] מיום 27.3.2006).
41. הראיה היחידה שהוצגה לענין החופשה הינה התלושים. עיון בתלושי השכר שהוצגו מעלה כי אכן לא נוהל פנקס חופשה עד לחודש 7/2006. תלושי שנת 2007 חסרים, לשנת 2008 לא הוצגו תלושים כלל. יחד עם זאת, עולה כי במהלך כל השנים שלאחר מכן, אלו הרלוונטיות לתקופת ההתיישנות, נוהל רישום תקין התואם את דוחות הנוכחות וצבירת ימי החופש נעשתה בהתאם לחוק ואף בחישוב המיטיב עם התובעת כך שלא נזקפו לחובתה כל ימי החופשה וחלקי הימים שנטלה.
משכך, אנו קובעים כי פנקס חופשה שבתלושי השכר נוהל כדין, אף שחישוב הצבירה, כפי שנפרט להלן אינו בהתאם לצו. כמו כן נתייחס לרישום הניצול בניכוי הרישום לגבי תקופה מוקדמת לשנת 2009 – שלגביה הרישום לא הוכח כנכון בהעדר תלושים.
42. מעיון בתלושי השכר ובהוראות צו ההרחבה לענין צבירת ימי חופשה, עולה כי:
בשנת 2012 ובהתאם לותקה, התובעת היתה זכאית לצבור 17 ימי חופשה, אך צברה רק 12. בשנים 2013-2015 היתה זכאית לצבור 23 ימי חופשה אך זוכתה בשנת 2013 ב-15 ימים ובשנת 2014 ב-20.28 ימים. בשנת 2015 היתה זכאית התובעת לימי חופשה עד לחודש 6/2015 (לאור תקופת המחלה בחודשים 4-6/2015) כלומר ל- 11.5 ימים אולם צברה בתלוש רק 5.25 ימים. סה"כ היתה התובעת זכאית בתקופה הרלוונטית ל 74.5 ימי חופשה בתום התקופה. כאשר נזקפו לזכותה רק 52.53 ימים. כלומר, ברישומי הצבירה חסרים 22 ימים אותם יש לקזז מהצבירה השלילית שנרשמה לתובעת כאשר סיימה עבודתה בפועל בחודש 3/2015 –קרי 76.59 ימים.
איננו מקבלים טענת התובעת כי נרשם לה ניצול יתר בגין ימי חופשה בחגים בהם סגרה הנתבעת מיוזמתה. עיון בתלוש השכר ובדוח הנוכחות לחודש 4/2014 עולה כי התובעת לא עבדה בחול המועד פסח, ולא נוכה משכרה בגין החג עצמו.
כפי שפרטנו לעיל, רישום ניצול ימי החופשה המסודר הוכח רק החל משנת 2009 ולכן איננו מקבלים כנכון את הרישום המופיע כיתרת חובה של 15 ימים בתלוש 1/2009, ו- 15 ימים אלו ינוכו מיתרת החופשה השלילית. לפיכך התובעת סיימה עבודתה כאשר לה יתרת שלילית של 40 ימי חופשה (אין לוקחים בחישוב חלקי יום חופשה) ולפיכך אינה זכאית לשתלום כלשהו ברכיב זה. את ימי חופשה בניצלה ביתר יש לקזז מזכויות התובעת שיחושבו להלן בגין ימי מחלה, וההנמקה לכך תפורט במסגרת הדיון בדמי מחלה.
לאור האמור, אנו קובעים כי התובעת אינה זכאית לפדיון ימי חופשה.
התביעה לתשלום דמי מחלה
43. לטענת התובעת, אופי עבודתה הצריך עמידה ממושכת ללא אפשרות למנוחה ו/או הפסקה ממושכת, ונגרמו לה שחיקה וקרעים ברצועות הברכיים. מצבה הבריאותי הדרדר לאורך השנים עד שביום 1.4.15 יצאה לחופשת מחלה ממושכת אשר הוארכה מעת לעת עד שביום 26.5.15 ובהתאם להמלצה רפואית, עברה נתוח בברך רגל שמאל. מצבה הבריאותי לא השתפר לאחר הניתוח ולכן המשיכה את חופשת המחלה בהתאם להמלצת הרופא המטפל, עד שלבסוף נאלצה להתפטר מעבודתה.
עוד טענה התובעת כי ביום 24.9.15 פגשה בתה הגב' מרים נונו-משיח – במר טיזבי ושוחחה עימו כדי לברר מדוע לא שולמו דמי המחלה. אף שמר טיזבי הבטיח שיברר ויחזור עם תשובה, לא עשה כן. כן טענה, כי פנתה ביום 23.11.15 בכתב ע"י עו"ד חיה אביסרור שמעוני, לנתבע 1 בבקשה לגמר חשבון, לפיו ביום 1.4.15 יצאה לחופשת מחלה, עברה נתוח ביום 25.6.15, וחופשת המחלה "מסתיימת בימים אלו", וטענה לאי תשלום דמי מחלה בגין החודשים 4-6/2015.
44. הנתבעים הכחישו גרסת התובעת כי העבודה השפיעה על מצבה הבריאותי של התובעת. לטענת מר טיזבי טענת התובעת היוותה אמתלה כדי להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים, בעוד שהסיבה האמיתית להפסקת עבודתה היתה כיון שהיא מצאה מקום עבודה אחר שם היא עובדת עד היום. עוד טען מר טיזבי, כי תביעת התובעת לדמי מחלה מנוגדת לאשר הוסכם ביניהם בכתב הויתור וכי התובעת לא טענה בזמן אמת לגבי בעיות רפואיות המונעות ממנה לעבוד ואף לא הציגה לו אישורי מחלה:
"ש. לטענת התובעת היא דאגה להמציא מספר פעמים אישורי מחלה בעקבות הבעיות שלה בברך אחרי מרץ ולפני הניתוח וגם אחרי הועברו, מה יש לך לומר על זה?
ת. פעם אחת היא באה עם הבת שלה והיא דיברה איתי ומאז היא הלכה ולא חזרה. אני לא זוכר מה היא הביאה לי אני זוכר שישבתי איתה ועם הבת שלה במשרד שלה ודיברנו על זה".
(ראה – עמ' 19 לפרוטוקול ש' 13-16)
עדות זו, כי לא ידע על מחלת התובעת אינה מתיישבת עם העובדה שלתובעת אישורי מחלה מזמן אמת ולא סביר בעיננו כי נמנעה ללא סיבה מלהציגם למעסיקה, ואף אינה מתיישבת עם ההסכמת הצדדים בהסכם/כתב הויתור לעניין חזרת התובעת לעבודה לאחר הניתוח.
45. בהתאם לסעיף 4(א) לחוק דמי מחלה, תקופת הזכאות לדמי מחלה לא תעלה על תקופה מצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה החל מהיום שבו חל עליו חוק זה ולא יותר מ-90 יום, בניכוי התקופה שבעדה קיבל העובד דמי מחלה על פי החוק. בעניין התובעת עד ליום 29.6.15.
46. אין חולק כי לתובעת לא שולמו דמי מחלה כלל. כן אין חולק כי הצדדים הסכימו ביניהם כי זכאות התובעת לימי מחלה תקוזז כנגד ימי החופשה במינוס. לטעמנו יש מקום ליתן תוקף בעניין זה להסכמת הצדדים הברורה עליה הסכימו ולנכות מ-90 ימי המחלה את 40 ימי החופשה כאמור לעיל.
47. לא נעלם מעינינו כי בתלוש השכר האחרון ובתלושים קודמים נרשם ניצול של 4.45. רישום זה לא הוכח כנכון שכן לא נרשמה צבירה כלל לאורך השנים.
לאור האמור, אנו קובעים כי ישולם לתובעת דמי מחלה בגין 50 ימי מחלה X 284 ₪ (שכרה היומי של התובעת) = בסך הכל 14,200 ₪.
התביעה לתשלום דמי הבראה
48. לטענת התובעת לא שולמו לה דמי הבראה משך שנים מסוימות ובשנים אחרות שולם לה באופן חלקי. זאת, בניגוד להוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן – צו ההרחבה לדמי הבראה).
49. הנתבעים טענו כאמור, כי כל זכויות התובעת אופסו מול חובה לנתבעת בגין ניצול ביתר של ימי חופשה. כמו כן, טענו להתיישנות רכיב תביעה זה.
50. עיון בתלושי השכר מעלה כי דמי ההבראה שולמו באופן חלקי והיו שנים בהן לא שולמה הבראה כלל. לפיכך זכאות התובעת לדמי הבראה הינה כדלקמן:
בשנת 2013 לא שולמו דמי הבראה כלל. בהתאם לצו הרחבה בענף האולמות היה אמור להשתלם לתובעת בגין דמי הבראה סך של ש"ח 3,740 ש"ח (10 ימים* 374 /12*2). התובעת זכאית לתשלום בגין החודשים 11-12/2013 בסך של 623.30 ₪.
בשנת 2014 לא שולמו דמי הבראה כלל. בהתאם לצו הרחבה בענף האולמות היה אמור להשתלם לתובעת בגין דמי הבראה סך של ש"ח 3,780 ש"ח (10 ימים * 378).
התובעת זכאית לתשלום בגין החודשים 1-12/2014 בסך של 3,780 ₪.
בשנת 2015 לא שולמו דמי הבראה כלל. בהתאם לצו הרחבה בענף האולמות היה אמור להשתלם לתובעת בגין דמי הבראה סך של ש"ח 3,780 ₪ (10 ימים * 378 /12 * 11). התובעת זכאית לתשלום החודשים 1-11/2015 בסך של 3,465 ₪.
לאור האמור, אנו קובעים כי ישולם לתובעת בגין הבראה סך של 7,868.30 ₪.
פיצוי בגין אי הפרשה לקרן הפנסיה
51. לטענת התובעת, הנתבעת החלה להפריש לקרן הפנסיה החל מיום 17.3.13, באופן רטרואקטיבי מחודש 11/2012. בהתאם להוראות צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה, היה על הנתבעת להפריש כספים לקרן הפנסיה של התובעת החל מיום 1.1.2008.
כן טענה התובעת, כי נוכו סכומים שונים מתלושי שכר 11/2012, 3/2013 ו- 4/2013, אשר היו אמורים להיות מועברים לקרן הפנסיה, אך לא הועברו, ולענין זה הפנתה לרישום בתלושי השכר לפיהם בוצע ניכוי משכר חודש 11/2012 בסך של 1,051 ש"ח, בגין החודשים 8-11/2012, וכן לניכוי משכר החודשים 3-4/2014, ולדוחות מבטחים בהם לא הופיע רישום על הפקדת הסכומים שנוכו משכרה.
52. מר טיזבי לא הכחיש טענותיה של התובעת לענין אי הפרשת סכומים שונים לקרן הפנסיה, אולם טען כי פתיחת הקרן היתה בהתאם לצו ההרחבה בענף אולמות הארועים וכי הנתבעת, בשל טעות משרדית, המשיכה להפקיד לתובעת כספים לקרן הפנסיה עד לחודש 4/2016. עיון בדוחות מבטחים עולה כי נכונה טענתה זו אחרונה של הנתבעת.
53. לאחר בחינת הראיות לרבות תלושי השכר דוחות מבטחים ושקילת טענות הצדדים אנו קובעים כי על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
א. בגין התקופה שמחודש 11/08 ועד לחודש 10/12 (כולל) - לא הפריש המעסיק לקרן הפנסיה גמול מעסיקים בשיעור 6%. משכך אנו מורים כי הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 16,896.96 ₪ (6% * 4 * 12 * 5867).
ב. המעסיק ניכה בתלוש חודש 11/2012 סך של 1,051 ₪ (בשיעור 5%) מתוכם הופקד רק סך של 254 ₪ בקרן הפנסיה. משכך אנו מורים כי הנתבעים ישלמו לתובעת את הסך של 797 ₪ (1051-254).
ג. בגין התקופה שמחודש 11/12 ועד לחודש 11/15, החל המעסיק להפריש לקרן הפנסיה, אך בשיעור נמוך מזה שנקבע בצו ההרחבה בענף האולמות; קרי – במקום 6%, הפריש 5%. משכך אנו מורים כי הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 2,170.79 ₪ (1% * 37 * 5867).
ד. בגין החודשים 3-4/2014 ניכה המעסיק משכר התובעת סך של 552 ₪, אך לא הפקיד בקופה, לא חלק עובד ולא חלק מעסיק. משכך אנו מורים כי הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 1,349.41 ₪ (11.5% * 2* 5867).
ה. מעיון בדוח מבטחים עולה, כי המעסיק המשיך להפריש (בטעות) לקרן הפנסיה, לאחר סיום יחסי העבודה ביום 22.11.15 ועד לחודש 3/2016, בסך של 4,305.11 ₪. משכך אנו מורים כי סכום זה יקוזז מהסכום שיש לשלם לתובעת בהתאם לס"ק א-ד דלעיל.
לאור האמור, אנו קובעים כי ישולם לתובעת בגין הפרשות לקרן הפנסיה סך של 16,909.05 ₪.
54. באשר לטענתה הנוספת של התובעת לענין אי הפרשה במועד, הרי שלדעתנו מדובר בנזק אקטוארי שמן הראוי היה לתמוך בחוות דעת מתאימה או לכל הפחות להפנות לתקנון הקרן לענין אופן החישוב. משלא עשתה כן התובעת, הרי שמדובר בטענה כללית ובלתי מנומקת. משכך אנו דוחים רכיב תביעה זה (ראה לענין זה – סע"ש (ת"א) 39174-10-15 ציפורה שינדלר נ' אונקו - אינטגרטיב בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 30.7.18).
התביעה לתשלום פיצויי פיטורים
55. כפי שקבענו, יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בשל התפטרותה של התובעת בחודש נובמבר 2015. התובעת מבקשת לראות בהתפטרותה כמזכה בפיצויי פיטורים סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).
56. לטענת התובעת, בשל מהות עבודתה בנתבעת היא נאלצה לעמוד שעות מרובות, ללא הפסקה או מנוחה, ומשכך נגרמה לה פגיעה בברך רגל שמאל, כך שמצבה הלך והדרדר עד שנוצר קרע בברך רגל שמאל ולא יכלה להמשיך בעבודתה, ולכן יצאה לחופשת מחלה ביום 1.4.15, בהתאם לאישורי מחלה אשר הוארכה מעת לעת. לטענתה הומלץ לה על ידי הרופא המטפל לעבור ניתוח בברכה ובהתאם לכך, עברה ניתוח בברך רגל שמאל ביום 25.6.15, והציגה אישור רפואי בהתאם. לאחר הניתוח לא השתפר מצבה והיא המשיכה להיות באי כושר לעבוד. התובעת תמכה טענתה זו באישורי מחלה עד ליום 26.10.15. לאור זאת, ביקשה התובעת ביום 22.11.15 להפסיק את עבודתה בדין מפוטרת.
57. התובעת צירפה אישורי מחלה כדלקמן:
• ד"ר ממרוט שלמה, רופא משפחה, מיום 21.4.15 לגבי טיפול והשגחה בבית בתאריכים 1-12/4/2015.
• ד"ר ממרוט שלמה, רופא משפחה, מיום 16.4.15 המלצה למנוחה בתאריכים 12-16/4/2015.
• ד"ר קולדנוב אלברט, אורתופד ומנתח, מיום 19.4.15 המלצה למנוחה בתאריכים 19-30/4/2015.
• ד"ר ממרוט שלמה, רופא משפחה, מיום 13.5.15 המלצה למנוחה בתאריכים 1-31/5/2015.
• ד"ר ממרוט שלמה, רופא משפחה, מיום 16.9.15 המלצה למנוחה בתאריכים 31/5-1/6/2015.
• ד"ר גפן טמיר, רופא תעסוקתי, מיום 8.12.15 המלצה למנוחה ל-3 חודשים ואז לחזור לבדיקה.
• מרכז רפואי וולפסון, מיום 25.6.15 לקבלה לאשפוז לניתוח בגין כאבים בברך שמאל מ- 12/2014, הומלץ ניתוח. באישור זה נכתב כי לאחר הנתוח יש "הטבה מדורגת וחזרה להליכה ללא עומס" וכן המלצה לחודש חופש מחלה.
• ד"ר גפן טמיר, רופא תעסוקתי, מיום 26.8.15 המלצה למנוחה לחודשיים.
58. הנתבעים מאידך טענו התובעת הגיעה לשיחה ביום 3.5.15 ובקשה להפסיק עבודתה "מטעמי נוחות" ובין היתר על מנת לבצע ניתוח בברך שהוא המליץ לה להמנע ממנו. לטענת הנתבעים, התובעת לא היתה צריכה לעבור את הניתוח, אלא בחרה לעשות זאת כדי להתחמק מעבודתה אצל הנתבעת, וזאת מאחר וקיבלה הצעת עבודה מקבלן המפעיל מטבח במתקני שרותי הכבאות וההצלה, שם היא עובדת עד היום ולראיה הפנו לדוח חוקר פרטי מטעמם.
59. עוד טענו הנתבעים, כי התובעת כלל לא התלוננה על בעיות בריאות בזמן אמת, ומדובר באמתלה להפסקת העבודה בדין מפוטרת, שכן העבודה במטבח שרותי הכבאות הינה בתפקיד זהה לזה שמילאה בנתבעת. מר טיזבי בעדותו חזר וטען כי סיבת עזיבת העבודה קשורה לשינוי מקום העבודה ולא למצבה הבריאותי:
"ש. אתה טוען שהתובעת הוליכה אותך שולל והתפטרה כדי ללכת לעבוד אצל מעביד אחר?
ת. נכון.
ש. אתה יודע מהחקירה מתי התחילה לעבוד שם או מה פרק הזמן שעבר מאז שעזבה אצלכם והתחילה לעבוד שם?
ת. לאחר שבית הדין מסביר לי את השאלה אני משיב: היה לנו שמועות שהיא התחילה לעבוד במקום אחר ולא סתם הגענו לזה שלקחנו חוקר.
ש. לשאלת בית הדין, כמה זמן לפני שלקחתם חוקר הגיעו השמועות?
ת. שנה וחצי, שנתיים לא זוכר בדיוק תאריכים. הבנתי שהיא כבר לא חוזרת לעבוד אצלנו וזהו.
ש. חוץ משמועות שאתה אומר ששמעת שנתיים לפני אין לך הוכחות לזה?
ת. לא, אין לי הוכחות חוץ ממה שהחוקר הביא. הלכתי בעצמי לראשון לרשות הכבאות בסמוך לאחר ששמעתי את השמועות וכן ראיתי את הרכב שלה ולא נתנו לי להיכנס הכול היה מגודר.
ש. לשאלת בית הדין, מתי זה היה?
ת. שנתיים, יכול להיות.
ש. לשאלת בית הדין, כמה זמן אחרי שהיא עזבה הגיעו השמועות?
ת. חצי שנה, 7 חודשים. אני זוכר שהלכתי בעצמי והמטבח הוא בפנים מרוחק מהכניסה נכנסתי לראות אם היא עובדת שם.
ש. לשאלת בית הדין, וראית אותה עובדת?
ת. ראיתי את הרכב שלה שם ולא נתנו לי להיכנס למטבח רציתי לראות.
ש. אם אני אגיד לך שהתובעת לא הסתירה את עצם עבודתה בעבודה החדשה שהיא עבדה והיא סיפרה לאנשים שעבדו איתה אצל הנתבעת שהיא עובדת במקום החדש?
ת. השמועות ששמעתי זה מהעובדים שלי. ופה היא אמרה שרק אחרי שנתיים היא התחילה לעבוד במקום החדש, עובדה שהיא אמרה לעובדים שלי הרבה קודם שהיא עבדה.
ש. למה לא חקרת את העובדות האלה, לא ביקשת מסמכים מביטוח לאומי הרי ניתן לחקור מבחינת חודשים שהיא עבדה ושעות?
ת. בחיים שלי לא היה לי תביעות מאף אחד אני לא ידעת לעשות אתה דברים האלה."
(ראה - עמ' 20 לפרוטוקול ש' 20-3, עמ' 21 ש' 1-13)
60. כאשר נשאלה התובעת לגבי עבודתה בשרותי הכבאות, טענה כי החלה לעבוד במתקני הכבאות רק בחודש 4/2017, כשנתיים לאחר הפסקת עבודתה אצל הנתבעת וכי הפסיקה עבודתה במקום לאחר חודשיים בשל כאבים בברך (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 9-19) כאשר היה בדעתה לעבור ניתוח נוסף ברגל השניה. עוד ציינה התובעת כי אין מדובר בתפקיד זהה לזה שעבדה אצל הנתבעת, שכן עבדה בהיקף שעות נמוך:
ש.מתי התחלת לעבוד בקייטירנג בראשון לציון ברשות הכבאות?
ת. באפריל 17'.
ש. מה עשית עד אפריל 17'?
ת. אלוהים יודע מה עשיתי.
ש. לשאלת בית הדין, כמה זמן לא עבדת בכלל?
ת. כמעט שנתיים. מהחודש הזה לא עבדתי.
ש. ממה התפרנסת אמרת שהמצב קשה בבית?
ת. מהחסכונות שהיו לי, נגמר הכסף הלכתי לעבוד בכוח כי נגמר לי הכסף כשיש לי בבית בעל נכה. (בוכה?).
ש. כמה זמן עבדת בקייטירינג הזה בראשון לציון?
ת. כמעט חודשיים היה לי קשה להמשיך. היו לי כאבים בברך. הלכתי עבדתי בעל כורחי, לא היה לי כסף. אחרי שעזבתי אמרתי להם אם אתם רוצים אותי פעם בשבוע, פעמיים בשבוע אני אשמח מאוד רק להביא כמה גרושים. מזה 2,800 ש"ח בעלי מרוויח, 600 ש"ח תרופות, 400 ש"ח גראס רפואי, איך אני אחיה.
ש. בחודשיים הללו שעבדת בקייטרינג מי קיבל אותך לעבודה?
ת. יאיר.
ש. מי שילם לך משכורת?
ת. יאיר.
ש. יש לך תלושי משכורת שעבדת שם?
ת. אני לא עבדתי אמרתי לו שיש חודש ניסיון. אמרתי לו תן לי אני רוצה לעבוד אם אני אתסדר אני אעבוד אפילו אני אעזוב את העבודה. לא צריך תלוש משכורת. עברתי לא מלא פעם ככה פעם ככה, אמרתי לו תביא לי במזומן. אמרתי לו שאני לא אוכל להמשיך לעבוד בגלל המצב שלי. (בוכה.)
ש. לשאלת בית הדין, אז כמה ימים עבדת בחודשיים?
ת. בחודשיים הראשונים עבדתי כמעט מלא, יום יום כ-5 -7 שעות. עד שהייתי מסיימת לפעמים 4 לפעמים 5, מתי שהייתי מסיימת. מ-6 וחצי בבוקר. הרוב הייתי יושבת. אחרי שעזבתי אמרתי להם אם אתם רוצים יום יומיים בשבוע והם דווקא רצו אז המשכתי ואח"כ לא יכולתי. המשכתי יום יומיים בשבוע אולי שבועיים שלושה ולא יכולתי אח"כ כי נתפסו לי הרגליים. עזבתי הכול וחידשתי את התור לניתוח.
ש. בתקופה זו שעבדת שם (בכבאות) את אומרת בהתחלה אמרת ניסיון אבל אחרי זה, זה המשיך, למה לא דרשת תלוש שכר?
ת. אני לא ביקשתי בשביל חודש, חודש וחצי בשביל מה?! אני לא יכולה. לא אמרתי להם שאני צריכה ניתוח כדיש לא יפטרו אותי."
(ראה - עמ' 11 ש' 18-33, עמ' 12 ש' 1-3)
61. לאחר ששקלנו טענות הצדדים אנו מקבלים את תביעת התובעת לפיצויי פיטורים, וזאת מהנימוקים להלן:
א. בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק פיצוי פיטורים:
"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים".