96. בדיון המוקדם טען ב"כ הנתבעים בהקשר זה, כדלקמן: "לגבי הנתבעת 3, שולמו הבראה בסוף התקופה מהסכום של 5,200 ₪ וכנ"ל לגבי הנתבעת 5, במסגרת הסכום שהוא קיבל. שילמנו לפנים משורת הדין". לעומת זאת, ב"כ התובע טען כי "התובע לא קיבל דמי הבראה חד משמעית", וכי "מה שנתקבל מהנתבעת 3 זה אך ורק שכר עבודה"[91].
97. גם כאן, טענת הנתבעים מעלה תמיהה וקושי ניכר, ואנו דוחים אותה. גם ביחס לעילה זו, הנתבעים לא הציגו כל תחשיב שעשה על ידם, בין אם ב'זמן-אמת' ובין אם במהלך ההליך המשפטי, שיש בו כדי להסביר מהם הסכומים המדויקים ששולמו על ידם לתובע בגין דמי הבראה, וביחס לכל אחת מהחברות. הנתבעים גם לא הסבירו את הסיבה לתשלום לתובע בגין דמי הבראה, שנעשה לשיטתם "לפנים משורת הדין", ובאיזה נסיבות הם פעלו כך.
98. זאת ועוד, כבר קבענו כזכור כי תלושי השכר של התובע הינם פיקטיביים, ועל כן ככל שצוין בהם תשלום של דמי הבראה, הרי שאין להתחשב בו. מכאן, כי
--- סוף עמוד 40 ---
דין טענת הנתבעים ביחס לדמי הבראה להידחות. לגבי התחשיב – בהתאם להוראות סעיף 39 לצו ההרחבה משנת 2010, והיות שנכון לשנת 2015 עמד התעריף היומי על 378 ₪, הסכום שלו זכאי התובע הינו בסך של 15 ימי הבראה X 378 ₪ = 5,670 ₪. עם זאת, שעה שהתובע עתר לסך של 5,610 ₪[92], הסכום שייפסק לזכות התובע הינו סך של 5,610 ₪ בערכי ברוטו.
99. הפרשות פנסיוניות – התובע מבקש לחייב את הנתבעים בתשלום בגין הפרשות פנסיוניות בגין כל תקופת עבודתו, הן בגין חלק המעסיק והן בגין חלק העובד, בשיעור של 11.5% ובסכום כולל של 41,287 ₪. נתבעים מפנים לתלושי השכר וטוענים כי התובע קיבל את מלוא ההפרשות. אולם, כבר קבענו כי תלושי השכר של התובע הינם פיקטיביים ומכאן כי דין טענה זו להידחות, פעם נוספת.
100. נשוב גם ונציין, וכפי שכבר נאמר, כי לא הוגשה לתיק בית הדין כל ראיה על ידי הנתבעים, ולפיה אכן היתה הפרשה בפועל לקרן כלשהי של התובע, לרבות על דרך של דו"ח הפרשות וכיו"ב. על כן, יש לפצות את התובע בגין אי הפרשתם. עם זאת, לטעמנו התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה בגין תגמולי מעסיק בלבד, ולא בגין תגמולי עובד, משעה שאין חולק שלא נוכה סכום כלשהו משכרו. גם טענת התובע כי היתה הסכמה בין הצדדים על שכר נטו, בפני עצמה, לא הוכחה. שהרי, לא נטען כי היתה הסכמה בין הצדדים ביחס לתגמולים הפנסיוניים, ולצורך חיוב הנתבעים בתשלום חלק העובד.