117. כב' השופט (בד') רבינוביץ ציין מצידו עמדה מרחיבה יותר, וקבע בפסק דינו כי "חובת ההוכחה המוטלת על תובע גמול שעות נוספות היא מינימלית, ודי בתצהיר התומך בתביעה, או לגבי מי שאינו מיוצג, די בכתב תביעה, ובלבד שיכתבו במסמכים אלה מהן, שעות העבודה הנתבעות על ידו". לעומת זאת, כב' השופטת אנגלברג-שהם ציינה מצידה עמדה מעט יותר מסתייגת לשתי עמדות אלה, וקבעה בפסק דינה, כדלקמן:
"... על העובד להציג ולו ראשית ראיה לכך שעבד בשעות נוספות. הוא אינו צריך להוכיח את כמותן (ולפחות לא את 60 השעות החודשיות הראשונות הנתבעות), ר' סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר) אך עליו להציג דבר מה המחזק את טענתו בכתב התביעה כי עבד שעות שכאלה, על מנת להעביר את נטל הראיה אל המעסיק. שאם לא תאמר כן, די בכל טענה גרידא של עובד כי עבד שעות נוספות על מנת לחייב בתשלום מלא בגינן וזאת אף אם גרסת העובד כי עבד במשרה מלאה לא תתקבל כמהימנה."
--- סוף עמוד 47 ---
118. יצוין, כי שני נציגי הציבור באותו מקרה הצטרפו לעמדת כב' השופטים איטח ורבינוביץ, ומשכך – עמדתם היא הקובעת והמנחה לענייננו[106]. משמע – בית הדין הארצי לעבודה הקל במידה מסוימת, וייתכן שניתן גם לומר – במידה רבה, על נטל ההוכחה בתביעות לגמול שעות נוספות. על כן, לסיכום עניין זה, בהעדר תחשיב נגדי מצידם של הנתבעים, ובהיעדר ראיות לכך שלתובע שולם גמול שעות נוספות, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך של 5,385 ₪ ברוטו.
119. פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה – אין חולק כי לתובע לא ניתנה הודעה כתובה על תנאי עבודתו על ידי מי מטעם הנתבעים. גם כאן, הנתבעים הציגו גרסאות שונות ומתפתחות, וראו ביחס לכך הדיאלוג הבא בדיון המוקדם[107]: "ב"כ התובע: לא ניתנה הודעה כלל. במסגרת כתב ההגנה ב"כ הנתבעים הראשון הודה בכך. אני מפנה לסעיף 43 לכתב ההגנה. ב"כ הנתבעים: למיטב ידיעתי, יש הודעה על תנאי עבודה. אני צריך לבדוק."
120. בשלב מאוחר יותר בהליך, הנתבעים לא הכחישו שהתובע אכן לא קיבל הודעה מטעם מי מכלל הנתבעים, בגין תנאי עבודתו, והם חזרו לטענה שהועלתה בכתב ההגנה, ולפיה תנאי עבודתו של התובע סוכמו עימו בעל-פה וכפי שאלו באו לידי ביטוי בתלושי השכר[108]. גרסה דומה הועלתה על ידי הנתבע 6 בחקירתו הנגדית[109]. דא עקא, שטענה זו מתעלמת לחלוטין מההוראה המפורשת הקבועה בדין, לגבי מתן ההודעה בכתב, בנפרד מתלושי השכר.