1. העותרת: דבורה אלבז
1.א. החשיבות להביא את קולן של העותרת ונשים אחרות במצבה
בפתח הדברים אציג את סיפורה של העותרת – גב' דבורה אלבז. אני סבורה כי כאשר אנו דנים בזכויותיהם של אנשים, בעיקר מאוכלוסיות מוחלשות, ובליבן אמהות חד הוריות החיות בעוני, טרם המעבר לדיון בחוקים בנהלים ובכללים – יש לעמוד על סיפורן האישי. כאמור, הדבר לא נעשה בכדי להדגים עד כמה המצב לגבי הדיור הציבורי חמור, שכן, על אף המצבים הקשים הנגלים מבין שורות הסטטיסטיקה, בית המשפט, מבחינה מוסדית מוגבל בהקשר זה (לניתוח ראו: שרון אסיסקוביץ', "בקרב עמנו אנו יושבים – ניתוח נאו-מוסדי של בתי משפט כאמצעי העצמה במדינת הרווחה", בתוך: משפט חברה ותרבות: העצמה במשפט, 195, 203 (2008, להלן: אסיסקוביץ, בתי משפט כאמצעי העצמה). עוד ראו: אמיר פז-פוקס, "נגישות יתר ונגישות חסר לזכויות חברתיות וכלכליות", דין ודברים ה', 307, 309 (תש"ע, להלן: פז-פוקס, זכויות חברתיות)).
--- סוף עמוד 6 ---
הכוונה היא לעמוד על סיפורה האישי של דבורה אלבז, כדי להדגיש את הקושי שלה, כמו רבות במצבה, לקבל את הסיוע המגיע לה במסגרת התקציב והקריטריונים שנקבעו; להדגים, באמצעות סיפורה של דבורה אלבז, את הקשיים במיצוי הזכויות הנתונות לזכאים במסגרת מדיניות הרווחה; לגרום לכך שדבורה אלבז ואחרות במצבה ידעו כי יש מי ששומע את קולן, ולהביא לכך שדבורה תדע, ותוכל לומר בלב שלם לילדיה, כי עשתה הכל כדי להשיג להם קורת גג.
מיכל קרומר נבו, בספרה: נשים בעוני: סיפורי חיים, מגדר כאב, התנגדות (2006, להלן: קרומר-נבו, נשים בעוני), מבהירה את החשיבות בהשמעת קולן של הנשים במצבים אלו (בעמ' 83):
"אני מציעה לראות בכאב הקולקטיבי [של הנשים בעוני] גם ביטוי של העובדה כי סיפורי הנשים אינם מוכרים בשיח החברתי ואינם נתפסים כבעלי תוקף. השוליות החברתית בה מצויות הנשים, מתבטאת גם בכך שסיפוריהן אינם שייכים לקאנון הסיפורים החברתיים המקובל. מכיוון שכך, הן סובלות מן המצב המסויט של חוסר הכרה וחוסר משמעות. סיפוריהן אינם מוכרים כאופציה תרבותית...קשייהן, התמודדותן, כאביהן, הצלחותיהן וציפיותיהן אינם מאורנים בתבנית סיפורית הזוכה לכבוד או להערכה. לכן הם פחות ברורים לסביבתן וגם להן עצמן".
עוד ראו לעניין זה: מימי איזנשטדט וגיא מונדלק, "העצמה במשפט" בתוך: משפט חברה ותרבות: העצמה במשפט, 9 (2008)
1.ב. סיפורה של דבורה אלבז
העותרת, דבורה אלבז, בת 38, נולדה בצרפת בשנת 1978 ועלתה ארצה בשנת 1995. דבורה אלבז גרושה ואם לשלושה ילדים בגילאי 7, 9 ו-11. דבורה כותבת בעתירתה כי היא מגדלת לבדה את שלושת ילדיה ומתמודדת, כך לדבריה, עם סכנות מבית וקשיים מחוץ. חלק מהילדים סובלים מקשיים שפורטו בפניות למשרד השיכון, ומפאת צנעת הפרט לא ארחיב. דבורה היא ספרית במקצועה ועד חודש פברואר 2017 עבדה שעות מועטות כספרית בביתה והשתכרה בין 400 ל-600 שקלים בחודש.