80. עילת תביעה מכוח הטעיה;
סעיף 15 לחוק החוזים הדן בעילת הטעייה קובע:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
אשר לביטול הסכם מכוח הטעיה, הרי שסעיף 15 :" מעניק ברירת ביטול למי שהתקשר בחוזה עקב הטעיה על ידי הצד השני או מטעמו. ברירה זו מוענקת בצורתה הרחבה ביותר. היא חלה לא רק במקרי מצג שווא שנעשה במרמה אלא אף במקרי מצג שווא שנעשה בתום לב. הסעיף איננו מציג כל דרישה לגבי מצבו הנפשי של המטעה ואין הוא מציג כל דרישה בדבר אשם או רשלנות מצידו" (פרידמן וכהן, חוזים, כרך ב' (1992), 784). (הדגשה שלי – ל.ב.)
במקרה לפני ולעניין זה, אינני מוצאת לחזור על הדברים שוב באריכות אשר פורטו לעיל בהרחבה, הנני סבורה כי התנהלותם של הנתבעים היה בה בכדי לקיים את שתי החלופות בהתאם לסעיף 15 וזאת, הן הואיל והוצגו על ידי הנתבעים מצגי שווא באופן אקטיבי באמצעות הצגה פוזיטיבית של מצגים מטעים והן על דרך המחדל בהסתרת נתונים חיוניים על מצב החברה. זאת ועוד, הנני מקבלת טענת התובעות ולפיה, לו היו יודעות המצב לאשורו הרי שלא היו מעבירות לחברה את הכספים אשר הועברו על ידן, לא כהלוואה ובוודאי שלא כהשקעה. טענה זו מצאתי כמהימנה לאור הפערים הדרמטיים בין המידע כפי שהועבר- ולפיו מדובר בחברה אשר שוויה 8 מיליון דולר, המרוויחה 100,000$ בחודש ואשר נכסיה עולים על חובותיה – לבין מצב החברה בפועל – ובכלל זה שמדובר בחברה אשר חובותיה עולים על פניו על נכסיה, אשר עושה באופן תדיר שימוש בכספי לקוחותיה ופועלת כפירמידה ואשר אינה מרוויחה כלל ההיפך היא מצויה בהפסדים חודשיים.
אציין כי נתתי דעתי לטענת הנתבעים ולפיה טעותן של התובעות אינה אלא בטעות בכדאיות העסקה (בהתאם לסעיף 14(ד) לחוק החוזים) אשר אינה מקנה לתובעות את הזכות לביטול ההסכמים ואולם, אין בידי לקבלה.
כך, לעניין זה, בע"א 7920/13 עמיקם כרמל נ' אודליה טלמון, (29.02.2016) בחן, בית המשפט העליון, מהי "טעות בכדאיות העסקה" והגדירה כדלקמן:
"החוק איננו כולל הגדרה של המונח "כדאיות העסקה" והמלומדת שלו ציינה כי הכוונה ל"תשואה, טובת הנאה, תועלת, ערך או שווי, שאדם מתעתד להפיק מעסקה" (שלו, עמוד 298). השאלה מהי טעות בכדאיות העסקה שבה ועלתה בפסיקתו של בית משפט זה ובע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513, 527 (1994) (להלן: עניין ארואסטי) אימץ בית המשפט לעניין זה את תיאוריית הסיכון שהציע פרופ' פרדימן (ראו: דניאל פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות" עיוני משפט יד 459, 466 (1989) (להלן: פרידמן)), לפיה טעות בכדאיות העסקה היא טעות הבאה בגדרי הסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, בין במפורש ובין מכללא, ועליה אין הוא רשאי להסתמך בטענה כי דין החוזה להתבטל בעילה של טעות (ראו: ע"א 9247/10 רוזנברג נ' סבן, [פורסם בנבו] פסקה 26 (24.7.2013); עניין שלזינגר בעמוד 843; עניין סויסה בפסקה 12; שלו בעמוד 281)). הסיכון שבו מדובר יכול שיתייחס להתרחשויות או לשינויים שיחולו בעתיד לאחר כריתת החוזה ויכול שיתייחס למצב דברים הקיים בעת כריתת החוזה. עמדו על כך המלומדים פרידמן וכהן בציינם:
"מקום שצד ער לכך שאין לו ידיעה לגבי נתון מסוים בעל חשיבות או שידיעתו היא בלתי מושלמת, והוא מחליט בכל זאת לכרות את החוזה, אין הוא זכאי להעלות טענת טעות בקשר לנתון זה, שכן הוא נטל על עצמו את הסיכון לגביו" (פרידמן וכהן, בעמ' 741). "
מן האמור עולה כי מקום בו צד להסכם מודע לכך שחסר לו נתון מסוים או לכך שידיעתו באשר לנתון מסוים היא חלקית, ואף על פי כן, בוחר, כסיכון מחושב, להתקשר בהסכם – הרי שיכול שטעותו של צד זה תחשב כטעות בכדאיות העסקה, אשר אינה מקנה לו זכות לביטול ההסכם. אלא, שאין זה המצב במקרה דנן בו התובעות הוטעו על ידי הנתבעים לחשוב כי כל הנתונים השלמים והמלאים ידועים להן, וכי הנתונים האמורים הינם נתוני אמת, בעוד שבפועל הציגו להן הנתבעים מצגים כוזבים או חלקיים, אשר בהסתמך עליהם התקשרו עמם התובעות בהסכם. משכך, הרי שטעותן של התובעות אינה טעות בכדאיות העסקה עליה חל סעיף 14(ד) לחוק החוזים, אלא היא נובעת מהטעייה, עליה חל סעיף 15 לחוק החוזים ואשר מזכה אותן באפשרות לביטול ההסכמים.
לאור כל האמור לעיל ובנסיבות בהן כאמור הוטעו התובעות, הרי שהן זכאיות לביטול ההסכמים אשר נחתמו על ידן ולהשבת התמורה אשר שולמה על ידן וזאת בין אם מדובר בהסכמי הלוואה כפי שנקבע על ידי (אשר ממילא מכוחן זכאיות התובעות להשבת כספי ההלוואה ) ובין אם נקשרה עסקת השקעה מוגמרת.
81. על מי תוטל החובה לשיפוי התובעות בגין נזקיהן או להשבת הכספים אשר שולמו על ידן?
ראש וראשונה, החברה היא הצד הישיר להסכמים ומשכך, ככל שחלה חובת השבה בשל קיום הסכם ההלוואה או בטלותו- הרי שעל החברה מוטלת החובה לעשות כן. זאת ועוד, החברה אינה חולקת על כך שהנתבעים, פעלו בשמה ובמקומה, אין בפיה כל טענה ובהתאם לה, אין לחייבה בגין התנהלותם ואף מטעם זה יש להטיל עליה אחריות לשיפוי התובעות בגין נזקיהן.
במאמר מוסגר אציין בהקשר זה, כי אין חולק בין הצדדים שחלק מסך ה – 800,000$ (341,000$) הועבר ישירות על ידי התובעות לחברה הישראלית ולא לחברה. יחד עם זאת, לא מצאתי בטיעוני הנתבעים כל התייחסות להבחנה בין הכספים אשר הועברו לחברה הישראלית לבין אלו אשר הועברו לחברה, אלא שההתייחסות היא לכלל הסכום (800,000$) כאל סכום אשר הועבר לחברה. בנסיבות אלו, הנני מוצאת לקבוע כי חלה על החברה החובה להשיב סכום זה במלואו.
משכך, אבחן להלן, האם יש מקום להשית על הנתבעים, או על מי מהם אחריות אישית לשיפוי או פיצוי התובעות בגין נזקיהן.
אציין ראשית כי, כמפורט בפתיח לפסק דין זה - הנתבעים 3-4 הם בעלי מניות בחברה ואילו הנתבעים 5-6 שימשו, במועדים הרלוונטיים לתביעה כנושאי משרה בה.
82. דיון בשאלת אחריותם האישית של הנושאים ונותנים בשמה של חברה, תחילתו בהנחת היסוד בדיני התאגידים ובהתאם לה לחברה ישות משפטית הנפרדת מישותם המשפטית של בעלי מניותיה ונושאי המשרה בה. פועל יוצא מהנחת יסוד זו הוא שככלל לא מיוחסות פעולות אורגן החברה או בעל המניות בה, שבוצעו בשם החברה, לאורגן עצמו. זאת ועוד, בחברה בערבון מוגבל (חברה בע"מ), אחריותם של בעלי המניות בחברה היא עד לגובה שווי מניותיהם וכפועל יוצא מכך, נקודת המוצא היא שלא ניתן לייחס לבעלי המניות את חובותיה של החברה מעבר לערבותם המוגבלת כאמור.
ברם, בהנחת מוצא זו, אין בכדי לאיין את האפשרות להטיל לפתחו של נושא המשרה או בעל המניות בחברה, את הנזקים הנובעים מהתנהלותו ואשר נגרמו לצד שלישי ואת היריבות האפשרית בין צד שלישי כאמור לבין הנושאים והנותנים בשמה של החברה. אשר לאפשרות זו, הרי שניתן להתייחס לשני מסלולי חיוב מרכזיים – האחד- הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין הבאים בשמה ובמקומה, באופן שחבותה ואחריותה ייוחסו גם להם. המסלול השני- הוא ה"מסלול האישי" במסגרתו, נושא המשרה או בעל המניות נושא באחריות ישירה בגין התנהלותו הוא, הגם שזו הייתה במסגרת תפקידו.
83. על היחס בין הרמת המסך להטלת אחריות אישית -
במאמר מוסגר וטרם בחינת הסעיפים לגופם, הנני מוצאת להקדים הערה מקדמית הנסבה על ההבחנה בין הרמת מסך להטלת אחריות אישית, הבחנה אשר ראוי ליתן עליה את הדעת וזאת, בהינתן שבסיכומו של דבר – לכאורה תוצאת נקיטה באחד משני המסלולים הינה זהה- מוטלת אחריות אישית על אורגן או על בעל מניות בגין חובותיה של החברה.
ההבחנה בין שני המסלולים נסבה על השוני ביחס בין כל אחד מהמסלולים לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, באופן שהרמת מסך מהותה התעלמות מעיקרון זה ואילו במסלול הטלת האחריות האישית הנזיקית מורחב מעגל היריבויות מבלי לפגוע בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ראו- ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ , נט (3) 66 (27.10.2004); ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב לבניה בע"מ (5/2/04) (להלן: "פסק דין בן מעש"); א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א) בעמוד 275). בשים לב להבחנה זו – דהיינו- לכך שהרמת מסך יש בה בכדי לפגוע בעקרון הפרדת הישויות בין החברה לבין בעל המניות בה - הוער בפסיקה כי השימוש בסעד הרמת המסך, יישמר אך ורק לאותם מקרי קצה, והוא מצומצם ובעייתי יותר אף משימוש בסעדים החריפים לכשעצמם של תביעה אישית כנגד בעל שליטה (לפי סעיף 54 לחוק החברות). זאת, למרות שלעיתים התוצאה, הלכה למעשה, עשויה להיות דומה, היינו חיוב בעל שליטה או מנהל לשעבר בחובות החברה או מקצם ואולם, דרך ההגעה אליה הינה בעלת משמעות שונה (פרק (חי') 718/07 ישעיהו איבי נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה (30/12/12) בפסקה 53 והאסמכתאות שם).
נוסף על כך נובעת ההבחנה בין שני המסלולים, גם מהתכלית השונה של כל אחד מהמסלולים- כך, תכליתה של הרמת המסך היא למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה ואילו תכליתה של הטלת אחריות אישית היא להרחיב את מעגל היריבויות אל כלל המזיקים ובכלל זה גם אל מנהל אשר באופן אישי בפעולתו גרם לנזק.
יפים, לעניין זה, דברי בית המשפט בפסק דין בן מעש:
"יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353).
אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661 (להלן: "עניין צוק אור")
הבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגיל להטלת אחריות במשפט האזרחי. קרי האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167; עניין צוק אור מפי כבוד הנשיא שמגר).
הבחנה נוספת חשובה בין הרמת המסך לבין הטלת האחריות האישית נעוצה בסעד המתקבל בסופו של דבר. כך, במקרה של הרמת מסך, תחול על בעל המניות החבות בכל חובותיה של החברה, באופן שמשהורם המסך יהפכו בעל המניות והחברה לחד. בשעה, שמקום בו מדובר על הטלת אחריות אישית, הרי שהפועל מטעם החברה יחוב רק בגין הנזק אשר נגרם כפועל יוצא מפעולתו המזיקה, דהיינו בנזק הקשור בקשר סיבתי להתנהגותו האישית.
משהובהר האמור, אפנה לבחינת המתווה הנורמטיבי כפי שנקבע באשר לכל המסלולים ולאחריו, אבחן תחולתם במקרה בפני.
84. המסלול הראשון - הרמת מסך ההתאגדות – סעיף 6 לחוק החברות -
סעיף 6 לחוק החברות קובע:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
בכל הנוגע להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי המניות בה, כפי שצויין כבר לעיל, חזרו בתי המשפט ושנו כי הואיל והרמת מסך חותרת תחת עיקרון הישות המשפטית הנפרדת של החברה ובכך היא עלולה ליצור מצב שיש בו כדי לסכל את הציפיות הלגיטימיות של הצדדים הישירים לסכסוך ואף לערער את "יציבות המוסד המשפטי של התאגיד באופן כללי" (ראו: עמיר ליכט "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?" תאגידים ב/3 65, 70 (2005) ) - הרי שיעשה שימוש בסעד הרמת מסך רק בנסיבות חריגות וקיצוניות במיוחד ולא כדבר שבשגרה.
קביעה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שסעיף 6 לחוק החברות תוקן במסגרת תיקון מספר 3 לחוק החברות משנת 2005 ובמסגרת התיקון, צומצמו במידה ניכרת המקרים שבהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבין בעלי מניותיה. יצויין כי קודם לתיקון האמור, התנאים להרמת מסך הוגדרו בצורה כללית בלבד ולבית המשפט ניתן שיקול דעת שיפוטי רחב לעשות שימוש בדוקטרינה של הרמת מסך במקום ש"בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן".