13. לטענת התובעות, הגם שלא סיימו לבחון את מצגי הנתבעים ובכלל זה לא השלימו בדיקת נאותות כדבעי ועל יסוד יחסי האמון בין הצדדים, המצגים אשר הוצגו על ידי הנתבעים ומשנציגי הנתבעים דחקו בתובעות לבצע את העברת הכספים במהירות בתואנה של צורך בכספים לצרכים רגולטורים - הסכימו התובעות להעמיד לחברה הלוואת גישור בסך של 800,000 דולר לתקופה של חודש ימים. לטענת התובעות, הבחירה במתכונת של הלוואה הייתה גם משום שטרם הסתיים הליך בדיקת החברה וגם משום שטרם הוסדר מבנה החברה החדש (אשר עתיד היה להשתנות במסגרת הליך הרגולציה). עוד לטענתן, אמנם הוסכם שהכיוון הוא שההלוואה תהפוך להשקעה ואולם חתימה על הסכם מפורט בין הצדדים, היוותה תנאי לכך. לטענת התובעות, כיוון שכך, נוסחו המסמכים כפי שנוסחו – קרי באופן שהסכם ההלוואה הוא המחייב ואילו מכתב ההבנות מגלם רק את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים באשר להשקעה ואולם, נקבע בו מפורשות כי אינו מחייב וכי ההלוואה "תבשיל" לכדי השקעה, רק בכפוף לחתימה על הסכם מחייב. בהקשר זה, לטענת התובעות, טענת הנתבעים ולפיה הסכם ההלוואה הוא הסכם למראית עין ואילו מסמך ההבנות הוא ההסכם המחייב, היא בגדר טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב וזאת, משום שהיא נוגדת את לשונם המפורשת של ההסכמים כפי שנחתמו. עוד טוענות התובעות, לעניין זה, כי טענות הנתבעות להלכה ולמעשה הן כי גם מכתב ההבנות הוא הסכם למראית עין, באשר הנתבעות אף חולקות על קביעותיו המפורשות ולפיהן הוא אינו מחייב. לטענת התובעות, עדות לכך שהסכם ההלוואה לא היה הסכם למראית עין, ניתן למצוא בהתייחסות הנתבעים עצמם אל התובעות כאל "מלוות" ולא כאל "משקיעות" – הואיל ולא הוקצו להן מניות, הן לא קיבלו דיווחים שוטפים, לא זומנו לישיבות, לא שותפו בקבלת החלטות בחברה ובכלל זה בהחלטה על סיום פעילות החברה והן, הואיל והתייחסות אל הכספים אשר הועברו על ידן הייתה כאל כספי הלוואה.
14. לטענת התובעות, זמן קצר לאחר העמדת ההלוואה והעברת הכספים, התחוור שחלק ניכר מהמצגים שהוצגו להן היו מצגי שווא, כי היה פער "בלתי נתפס כמעט" בין 'התמונה הוורודה' שצוירה לבין המצב בפועל, וכי כבר בעת העמדת ההלוואה, ידעו הנתבעים שנתונים כספיים ואחרים, שונים דרמטית ממה שהוצג, אך הדבר לא גולה. כך ותחילה, התחוור שכבר בעת שהועבר דו"ח אשר הוצג כדו"ח P&L עדכני ביום 25/6/13, הפסידה החברה בחודש אפריל סך של 50,000 דולר, בחודש מאי למעלה מ- 100,000 דולר והיה צפוי שתפסיד בחודש יוני סך של 116,000 דולר, והכל כשנתוני חודש אפריל ומאי היו ידועים לנתבעים עובר לחתימה על הסכם ההלוואה; עוד התגלה כי במסגרת הליכי הרגולציה ולצורך קבלת הרישיון מסר מר רוזנברג הצהרה כוזבת, לפיה אינו בעל מניות בחברה, תוך שמניותיו הוחזקו על ידי מר בנבנישתי.
יתרה מכך, משהועבר הדו"ח העדכני, שהעלה סימני שאלה, בוצעו בדיקות נוספות אשר העלו שלא זו בלבד שהחברה אינה מרוויחה 100,000$ בחודש והיא אף מפסידה מאות אלפי ₪ מידי חודש, אלא שהחברה עושה שימוש בכלל כספי לקוחותיה, אליהם היא מתייחסת כאל הכנסותיה, לשם כיסוי הוצאותיה השוטפות. עוד התחוור כי שורת הרווח הגולמי אשר הוצגה בדו"ח ה P&L אינה מגלמת רווח כלשהו אלא רק פער בין הפקדות הלקוחות לבין משיכותיהם. לאור האמור התברר שהחברה גרעונית, היא חבה סכומים ניכרים (המוערכים במיליוני דולרים) ללקוחותיה ולהלכה ולמעשה פועלת כ"פירמידה", באשר הפקדות הלקוחות משמשות להוצאותיה וכן, למשיכות לקוחות קודמים וחוזר חלילה. בשים לב לאמור, התברר כי הדו"ח אשר הוצג כדו"ח P&L כלל אינו דו"ח רווח והפסד אלא הוא דו"ח המהווה מעין תזרים מזומנים פנימי שהחברה התנהלה על פיו ואשר לא כלל התייחסות לפרמטרים מהותיים. זאת ועוד, התחוור כי החברה אינה יכולה להשלים את הליך הרגולציה, מכיוון שאין לה את המשאבים להפריד את כספי הלקוחות, בהם עשתה שימוש שוטף ומצג אשר הוצג לתובעות ולפיו יש בידי החברה די כספים על מנת להפריד כספי הלקוחות- הוא מצג שיקרי. נוסף על כך התברר כי לא זו בלבד שהחברה שווה "אפס עגול" ולא שבעה וחצי או שמונה מיליון דולר אלא שהחברה נמצאת בגירעון תזרימי מתמשך לאורך כל חייה, באופן שחייב העמדת הלוואות קצרות מועד כמעט מידי חודש על ידי בעלי המניות. עוד נודע כי יתרת חשבון הבנק של החברה- לאחר הפקדת הכספים על ידי התובעות – עמדה על סך של כ – 62,586 ₪.
בכל הנוגע להעברת כספים מהחברה לאחר ביצוע ההפקדה על ידי התובעות, טוענות התובעות כי הוסכם מפורשות שהכספים אשר הועברו על ידן, ישמשו רק לשם פיתוח החברה ולהליכי רגולציה ולא לשם כיסוי הוצאות שוטפות. על אף האמור, הרי שהתברר שהחברה העבירה לרוזנברג, מיד עם העברת הכספים על ידי התובעות, סך 200,000$ אשר זה הלווה לחברה זמן קצר קודם לחתימה על המסמכים על ידי הצדדים וזאת, תוך העדפת האינטרס של רוזנברג על פני האינטרס של החברה. נוסף על כך הועבר סך 200,000$ נוסף לשם השבת הלוואות בעלים אחרות, באופן שמיד לאחר העברת הכספים על ידי התובעות הועבר סך של כ- 300,000$₪ לכיסוי הלוואות קצרות טווח שהועברו לחברה על ידי בעלי מניותיה. בהקשר להעברה אשר בוצעה לרוזנברג, מוסיפות התובעות וטוענות כי הואיל ורוזנברג העמיד רק ביום 7/5/13, הלוואה על סך 100,000$ לחברה, הרי שהיה לו אינטרס ברור להציג להן מצגי שווא, שאם לא כן לא היה מקבל את כספו בחזרה. משכך, לטענת התובעות, רוזנברג "נטל את מושכות" המשא ומתן לידיו, קידם אותו תוך הצגת מצגים אשר ידע שהם מצגי שווא (בכלל זה בפרט מצג שווא באשר לנכסי החברה אל מול חובותיה) ולחץ לקבלת כספים באופן מיידי, אף עוד קודם להשלמת הנדרש לשם חתימת ההסכם המפורט.
זאת ועוד, התברר כי כנגד החברה מתנהלים הליכים פליליים באיטליה אשר החלו כבר בשנת 2012.
יתרה מכך, לטענת התובעות התברר כי החברה הייתה קליפה תאגידית ריקה מתוכן – לא היו לה הנהלה ועובדים, היא לא ייצרה הכנסות ואפילו לא היו לה חשבונות בנק וזאת, משום שאת כל הנכסים שהיו לה, היא מכרה עוד בטרם ההתקשרות עם התובעות לחברה קפריסאית נוספת בשםScorpid , שהיא בבעלותו המלאה של רוזנברג (להלן: "סקורפיד"). לטענתן, סקורפיד היא שהגישה וקיבלה את הרישיון הפיננסי מה CySec והיא גם הפקידה את הפיקדון בסך 200,000 אירו אצל הרגולטור.