10. המבקש טען כי יש לדחות גם את טענת הדירקטורים לפיה ניתן לבחון קיומו של רווח לפי הדוחות הכספיים הנפרדים של בי-קום (שיכונו להלן גם: "דוחות הסולו"). לטענתו, פרשנות כזו של הדין אינה אפשרית מבחינה לשונית. זאת מאחר וביחס לבי-קום, רק הדוחות המאוחדים הם דוחות שנערכים "לפי כללי חשבונאות מקובלים" כדרישתו של סעיף 302. פרשנות הדירקטורים, טען המבקש, גם עומדת בניגוד לתכליתו של מבחן הרווח, מבחן שנועד ליצור בהירות ואחידות. עוד הוסיף המבקש כי קיימת תמימות דעים בקרב מלומדים, חשבונאים ורשות ניירות-ערך כי הדוחות שביחס אליהם נבחן מבחן הרווח הם אך ורק הדוחות המאוחדים, וכך נעשה גם בפרקטיקה. כך או אחרת, טען המבקש, טענת הדירקטורים סותרת את התנהלותם בפועל שכן החלוקה אושרה בהתבסס על הדוח המאוחד, בעוד שהדוח הנפרד הוכן רק בחודש נובמבר 2016 ולא עמד בפני הדירקטורים בעת אישור חלוקת הדיווידנד בחודש מאי 2016.
11. לטענת המבקש, יש לקבוע בהתאם לסעיף 311 לחוק החברות כי באישור החלוקה הפרו הדירקטורים את חובת הזהירות וחובת האמונים שלהם לחברה. לגישתו יש לדחות את טענת המשיבים לפיה עומדת לדירקטורים טענת ההגנה הקבועה בסעיף 311(2) לחוק החברות. זאת מאחר שהם לא עמדו בנטל הכבד המוטל עליהם להוכיח כי הם הסתמכו בתום-לב ובאופן סביר על מידע מטעה שהוצג להם, ושאלמלא ההטעיה הייתה החלוקה מותרת. כך בין היתר טען המבקש כי לצורך הוכחת הטענה, המבוססת על יסודות אישיים פרטניים, היה צריך כל אחד מהדירקטורים להגיש תצהיר מטעמו; כי המידע אליו הפנו הדירקטורים הוא חוות-דעת משפטיות שאינן יכולות להיחשב כ"מידע" לצורך ההגנה נושא סעיף 311 לחוק החברות; וכי ההיזקקות לחוות-דעת משפטיות לצורך יישום מבחן הרווח שאמור להיות מבחן טכני וחשבונאי, מעידה על חוסר תום ליבם של הדירקטורים.
לגופם של דברים טען המבקש כי ההסתמכות על חוות-הדעת הייתה בלתי סבירה בעליל. זאת, הן לאור התנהלות הדירקטורים שלא ערכו דיון בנוגע להתקיימות מבחן הרווח ובנוגע לחוות-הדעת, ואף לא בשאלה האם חוות-דעת הן בלתי-תלויות; הן לאור היותן של חוות-הדעת עצמן מסויגות (כשאחת מהן היא רק טיוטה שהעורך שלה כלל לא נטל אחריות לאמור בה); והן לאור הכשלים הרבים שנפלו לשיטתו בחוות-הדעת.
12. בנוסף טען המבקש כי לדירקטורים לא עומדת ההגנה שמקנה כלל שיקול-הדעת העסקי מאחר וכלל זה אינו חל לשיטתו במקרה של חלוקה אסורה. מעבר לכך, אף לו ניתן היה להחיל את כלל שיקול-הדעת העסקי על חלוקת דיווידנד, הכלל אינו חל במקרה דנן היות והדירקטורים כלל לא הפעילו שיקול-דעת וההחלטה לא התקבלה באופן מיודע ובתום-לב.