4. ביום 28.6.1993 פרסם הממונה על ההגבלים העסקיים דאז (כיום – הממונה על התחרות. להלן: "הממונה") הודעה מכוח ס' 43(א) לחוק ההגבלים לפיה, הסכמי הבלעדיות הנהוגים בין חברות הדלק לבין בעלי התחנות הינם הסדרים כובלים אסורים לפי חוק ההגבלים. יצוין במאמר מוסגר, כי כבר בשנות ה-60 של המאה הקודמת הממונה הביע עמדה דומה ביחס להסכמי הבלעדיות (ראו עמדת היועמ"ש 2008, פס' 10 והלאה), אולם העניין נשכח, ועד לשנות ה-90 פני השוק לא השתנו במובן זה.
מכל מקום, חברות הדלק הגישו ערר לבית הדין להגבלים עסקיים כנגד החלטת הממונה, ובמסגרת הדיון בפני בית הדין הגיעו חברות פז וסונול לפשרה עם הממונה לפיה תחנות הקשורות עמהן ב"הסכמי חכירה מקובלים" (אלו הוגדרו עפ"י הזכויות הקנייניות של ספקיות הדלק במקרקעי התחנה) ישוחררו מהסכמי הבלעדיות.
מאוחר יותר בעקבות בג"ץ 326/96 יוסף כספי ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים, נ(5) 133 (1996) (להלן: "בג"ץ כספי") הגיע הממונה להסכם פשרה גם עם חברת דלק, ועל-פיו שוחררו חלק מתחנות הדלק מהסכמי הבלעדיות. הסכם הפשרה האחרון (בין הממונה לבין דלק) אושר בהחלטת ביה"ד להגבלים עסקיים.
בהתאם להסכמי הפשרה שנחתמו פרסם הממונה הודעות עדכון, תחילה ביחס לפז וסונול ולאחר מכן גם ביחס לדלק, לפיהן קביעתו בדבר היות הסכמי הבלעדיות הסדרים כובלים, לא תחול על תחנות דלק הקשורות בהסכם חכירה מקובל. יצוין, כי תחנות הנכים מאופיינות בהסכמי חכירה מקובלים ולכן עפ"י הסכם הפשרה קביעת הממונה לא חלה עליהן (ראו עמדת היועמ"ש 2008, פס' 23).
בהודעות העדכון צוין כי אין בהן כדי לפגוע בזכויות מי ממפעילי התחנות לטעון באופן פרטני בפני הערכאות המוסמכות כי המערכת ההסכמית שבינו לבין חברת הדלק הינה הסדר כובל אסור (ראו עוד: בג"ץ כספי עמ' 140-141).
5. יצוין כי בהקשרים שונים הובהר ע"י הממונה, כי הוא נותר איתן בעמדתו הראשונית בדבר היותן של תניות הבלעדיות "הסדרים כובלים", אלא שמטעמים פרקטיים החליט לחתום על הסכם הפשרה (ראו בג"ץ כספי פס' 30; בג"ץ 4501/14 עו"ד אלעד פרסקי נ' הממונה על ההגבלים העסקיים, פס' 4-7 לפס"ד של כב' השופט סולברג (פורסם בנבו, 23.07.2015) (להלן: "בג"ץ פרסקי"); עניין חוואסה פס' 9).
ראוי לצטט כאן מדברי כב' השופט סולברג בעניין הדיסוננס שבין עמדתו ה"אמתית" של הממונה לבין עמדתו המוצהרת שהתקבלה משיקולים טקטיים (פס' 6 לפסק דינו בעניין פרסקי, אך ראו גם דבריו בפס' 7 שם): "רישומה של קביעה שעודכנה אינו נמחה כליל כאשר העמדה שביטאה ממשיכה לקבל ביטוי מוצהר. הסדר מוסכם המבטא דיסוננס בין עמדת הממונה לַאֲשׁוּרה, אשר זוכה לביטוי פורמלי (קיים הסדר כובל), לבין עמדתו הטקטית (נסיגה חלקית מקביעה בדבר הסדר כובל), כרוך במחיר. זאת, הן מצד זילות הדין, הן מצד תחושת הצדק ולמצער נראותו. בעוד הרשות דבקה בצעדי אכיפה נגד מפרים אחרים בגין הסדרים כובלים, נמנעת היא מכך בגזרה מסויימת חרף עמדותיה המוצהרות. הקביעה המקורית הביאה למידה מסוימת של אכיפה פרטית (תגובת הממונה, סעיף 55), אולם לכאורה קם ספק אם זו היוותה תחליף משמעותי לצעד רגולטורי, בשים לב להיקפה אל מול מספרן של תחנות התדלוק שהוחרגו, כ-300 במספר".