פסק דין
1. התביעות שלפניי עניינן סכסוך בין רשת חנויות ובין זכיינים אשר רכשו ממנה זיכיון להפעלת חנויות ברשת וביטלו את הסכם הזיכיון. כל אחד מן הצדדים טוען כי הצד האחר הוא האשם בהפרת ההסכם, ובהתאם – כל אחד מן הצדדים טוען כי קמה לו הזכות לפיצוי בגין נזקיו הנובעים מהפרת ההסכם.
לצורך הנוחות, התובעת והנתבעת שכגד תיקרא "התובעת" או "הרשת", והנתבעים והתובעים שכנגד יקראו "הנתבעים" או "הזכיינים".
עוד יצוין, כי הוגשו שלוש תביעות נפרדות, שבהן הוגשו תביעות שכנגד, אולם בשל הדמיון בטענות ובצדדים, אוחד הדיון בשלושת ההליכים והתקיים במשותף.
רקע עובדתי
2. התובעת היא חברה בבעלותו של מר אלירז שדה (להלן: "שדה"), הפועלת תחת סימן המסחר "החקלאי", אשר במסגרתה פועלות חנויות לממכר ושווק פירות, ירקות ומוצרים נלויים. יוער, כי בעת שהוגשו התביעות, היו בחברה בעלי מניות נוספים, אבל נכון למועד ההוכחות, ועל פי עדותו של שדה, רכש האחרון את מניות שותפיו, והוא כעת בעל המניות היחיד ברשת.
3. הנתבעים כולם, התקשרו עם הרשת בהסכמי זיכיון, שכצורפו לנספח ב' לתצהירי שדה, כדלקמן:
א. הנתבעים בת"א 30594-04-17, ה"ה איליה סוסונוב ואבי סוסונוב (להלן: "הנתבעים 2-1" או "סוסונוב" או "זכייני ראשון לציון") התקשרו עם הרשת בהסכם זיכיון מיום 14.9.2016, שבמסגרתו רכשו זיכיון להפעיל חנות של הרשת בראשון ציון, ברחוב ז'בוטינסקי 16 (להלן: "הסכם ראשון ציון").
ב. הנתבע בת"א 30685-04-17, מר עדי בר-צדק (להלן: "הנתבע 3", "עדי" או "זכיין מודיעין") התקשר עם הרשת בהסכם זיכיון מיום 15.11.2016, שבמסגרתו רכש זיכיון להפעיל חנות של הרשת במודיעין, ברחוב יעקב דורי 5 (להלן: "הסכם מודיעין").
ג. הנתבעים בת"א 30650-04-17, מר ארטיום שוסטרמן ומר רוסלן מיכיילקוב (להלן: "הנתבעים 5-4" או "שוסטרמן ומיכיילקוב" או "זכייני חולון"), התקשרו עם הרשת בהסכם זיכיון מיום 29.8.2016, שבמסגרתו רכשו זיכיון להפעיל חנות של הרשת בחולון ברחוב שנקר 52 (להלן: "הסכם חולון").
4. בסעיף 4.1(א) לשלושת הסכמי הזכיינות נקבע כלהלן:
"החברה מסכימה ומתחייבת בזאת להעניק לזכיין את הזכויות כמפורט להלן, וזאת בתקופה הזכיינית כפי שתוגדר להלן:
לספק לזכיין את המוצרים, באיכות וטיב טובים, במחירים תחרותיים וזאת כפי הנדרש לצורך הפעלה רווחית של החנות; אספקת המוצרים תהא על ידי החברה לחנותו של הזכיין..." (ראו סעיף 4.1א' להסכמי הזיכיון).
5. הזכיניים מצדם התחייבו להפעיל את הסניף למשך תקופה בת חמש שנים לפחות (ראו סעיף 5.1 להסכמי הזיכיון), במהלכה התחייבו הזכיינים לשלם לרשת דמי זכיינות (הנתבעים 1,2,4,5, סך של 119,000 ₪ בתוספת מע"מ, והנתבע 3 לשלם 117,900 ₪ בתוספת מע"מ).
6. בנוסף, סעיף 11.4 להסכמי הזיכיון, קובע כי ההסכמים מבטלים ובאים במקום כל התחייבות או מצג קודם, ובזו הלשון:
"הסכם זה מבטל כל הסכמים, מצגים, התחייבויות והבנות קודמים שנעשו בין הצדדים בכל הנוגע לעניינים המנויים בו, בין בעל פה ובין בכתב, והוא בא במקום כל הסכמים, מצגים, התחייבויות והבנות אלה".
7. בחודש אפריל 2017 הודיעו הנתבעים לתובעת הודעות על ביטול ההסכמים, כאשר הטענה המרכזית שהועלתה בהודעות אלה הייתה כי הרשת הציגה עצמה כמי שמוכרת לצרכנים תוצרת חקלאית ישירות מהחקלאי, ללא פערי תיווך, ובפועל – התברר להם כי היא רוכשת את הסחורה שהיא מספקת לסניפים בשוק הסיטונאי, וכי הנתבעים אינם מוכנים להיות שותפים למה שכינו "הונאת הצרכנים".
לצד טענה זו, העלו הנתבעים עוד מספר טענות בדבר התנהלותה העסקית של הרשת כמפרט בהמשך.
8. במקביל להגשת כתבי התביעה, הגישה התובעת גם בקשות לסעדים זמניים, ובעקבות החלטת בית משפט זה מיום 30.4.2017, קיבלה הרשת לידיה את שלוש החנויות שהפעילו הנתבעים ביום 10.5.2017, ובמועד זה נפסקו, הלכה למעשה, היחסים החוזיים בין הצדדים. הדיון המשיך והתנהל בסוגיית הפיצוי על הנזקים הנטענים.
טענות התובעת
9. התובעת טוענת כי אין הנתבעים ביטלו את הסכמי הזיכיון שלא כדין, וכי טענתם המרכזית, שלפיה ביטלו את הסכם הזיכיון בשל הפרת ההתחייבות לספק סחורה ישירות מחקלאים אינה יכולה לעמוד, וזאת מהטעמים הבאים:
א. הסכמי הזכיון אינם כוללים כל התחייבות לאספקת סחורה ישרות מהחלקאים;
ב. הנתבעים או מי מהם היו מיוצגים וערכו בדיקות מקצועיות בקשר להסכמים;
ג. עוד בשלב המשא ומתן לקראת החתימה על הסכמי הזיכיון, ידעו הנתבעים לא רק שההסכמים אינם כוללים התחייבות לאספקה ישירות מחקלאים, אלא אף קיבלו הסבר באשר לרציונל שמאחורי העדר התחייבות כאמור;
ד. בהסכם נכללת תניית ויתור על מצגים קודמים, וטענת הנתבעים בהקשר זה סותרת את התנייה;
ה. הנתבעים מאשרים כי רובה של התוצרת החקלאית סופקה להם ישירות מחקלאים.
10. טענות נוספות העולות מכתבי התביעה של התובעת הן:
א. הזכיינים הפסיקו את ההתנהלות המוסכמת בסעיף 11.2 להסכם הזיכיון ואשר לפיה לצורך גבית תשלומים המגיעים מהזכיין יעברו התקבולים מחברות כרטיסי האשראי ישירות לחברה;
ב. הזכיינים חדלו להזמין סחורה מהתובעת, בניגוד לסעיף 3.5 להסכם הזיכיון;
ג. זכייני ראשון לציון וחולון סגרו את דלתות העסק לאחר שרוקנו את כל תכולת הסניף, תוך הפרת ההתחייבות שבסעיף 3.9 להסכם הזיכיון - שקובע כי יש לפתוח את החנות ברציפות וללא הפסקות, וכי הפסקת פעילות החנות לפרק זמן העולה על 24 שעות תראה כהפרה יסודית של ההסכם;
ד. זייכני ראשון לציון וחולון ביטלו את ההמחאות שנמשכו על ידם לתשלום דמי השכירות ואשר נמסרו כנגד תשלום דמי השכירות שניתן על ידי התובעת לבעלי הנכס;
ה. זכייני ראשון לציון וחולון החזיקו בסניף מבלי לשאת בתשלום דמי השכירות ומנעו מהתובעת מלתפוס חזקה בו על מנת להפעילו ולשם הקטנת נזקיה;
ו. זכייני ראשון לציון הפסיקו את פעילות מצלמות האבטחה בסניף באופן חלקי וזאת בניגוד להוראת סעיף 3.2(ג) להסכם הזיכיון;
ז. זכיין מודיעין ניתק את הקופה והמצלמות מהתקשורת עם הרשת תוך הפרת סעיפים 2.3(ג) ו- 6.1 להסכם הזיכיון;
ח. זכיין מודיעין המשיך להפעיל מהנכס עסק תחת סימן המסחר של התובעת, תוך הפרת סעיף 13.7 לתוספת להסכם הקובע כי לא ייעשה שימוש בקניינה הרוחני של הרשת לאחר סיום ההתקשרות;
ט. כל הזכיינים לא פרעו את חובותיהם בגין סחורות שרכשו. בעניין זה טוענת התובעת כי הוראות סעיפים 3.4 ו- 6.2 להסכמי הזיכיון אוסרות על הזכיינים כל קיזוז של חוב בגין סחורה.
11. כפי שעולה מכתבי התביעה, ראשי הנזק להם טוענם הרשת הם:
א. הוצאות הקמה מחדש של הסניפים, הכוללות – דמי שכירות בתקופת ההקמה, תשלומים לבעלי מקצוע (מעצבת ונגד), קניית ציוד לנכסים ותשלום ליועצים;
ב. חוב נטען בגין סחורות שסופקו;
ג. הוצאות בגין דמי ניהול (תמלוגים);
ד. פיצוי מוסכם;
ה. החזר הוצאות בגין פריצה לחנויות.
טענות הנתבעים
12. הנתבעים כאמור, טענו כי הרשת הפרה את התחייבותה הבסיסית כלפם, ובמקום לרכוש סחורות מחקלאים - היא רכשה את הסחורות ממתווכים וסיטונאים.
13. טענות נוספות שעולות בכתבי התביעה שכנגד שהגישו הזכיינים הם:
א. הרשת הציגה והתחייבה כלפי הזכיינים למודל כלכלי מבטיח מאוד, כאשר על פיו הזכיינים יזכו לרכוש ממנה את הסחורה במחירי העלות, שבהם רוכשת הרשת את הסחורה מהחקלאים. הנתבעים מוסיפים, כי בכפוף להתחחיבות זו, הרשת ערכה והציגה בפני הזכיינים תוכנית עסקית שלפיה צפויים הזכיינים לרווח גולמי של 40% שבין מחיר הרכישה מהרשת למחיר המכירה לצרכן. אולם, חרף התחייבותה, המחירים שקבעה הרשת לא אפשרו רוח גולמי של 40% ובכך היא הפרה את התחייבותה ביחס למודל הכלכלי – הן ביחס לרווח הגולמי המובטח והן ביחס למחירי הסחורות;
ב. הרשת התחייבה בסעיף 4.1 להסכם הזיכיון למחירים תחרותיים, אולם היא לא טרחה לקיים מערך כלשהו כדי לבדוק האם המחירים שהיא קובעת לזכיינים הם מחירים תחרותיים בסביבתם;
ג. הרשת לא העמידה לרשות הזכיינים מערך רשתי תומך ומלווה, אשר נועד להבטיח את הכשרתו ואת הצלחתו של הזכיין;
ד. הרשת סיפקה לזכיינים סחורה פגומה, ובחלקה לא ראויה למכירה;
ה. הרשת חייבה את הזכיינים במשקלי סחורה שגויים ובמחירי סחורה שגויים;
ו. הרשת ומנהליה סיפקו לזכיינים את הסחורה והמוצרים בבוקר, אך קבעו את מחירי רכישתם רק בשעות הצהריים המאוחרות.
14. לאור כל הטענות המוצגות לעיל, טוענים הזכיינים כי ביטול הסכמי הזיכיון על ידם נעשה כדין, כאשר עילות הביטול בנסיבות הענין הן שלוש:
א. ביטול מחמת הטעיה, והצגת מצגי שווא על ידי הרשת ומנהליה;
ב. ביטול מחמת ניהול משא ומתן בחוסר תום לב מצד הרשת;
ג. ביטול מחמת הפרתו היסודית של הסכם הזיכיון על ידי הרשת.
15. משכך, טוענים הנתבעים כי הם זכאים לפיצויים בגין הרכיבים הבאים:
א. פיצוי קיום עבור אובדן הרווחים שהרשת ומנהליה התחחיבו להם לפי המודל הכלכלי או לחילופין להשיב להם את התשלומים ששילמו בגין הזיכיון;
ב. פיצוי בגין הפסדי שכר;
ג. פיצוי בגין הוצאות פינוי הסניף.
דיון והכרעה
16. הנושאים בהם אדון הם:
א. עילת הביטול המרכזית;
ב. שאר טענות הזכיינים;
ג. טענות הרשת.
עילת הביטול המרכזית
17. כאמור, הטענה המרכזית לביטול ההסכמים על ידי הזכיינים הייתה כי הרשת הציגה עצמה כמי שמוכרת לצרכנים תוצרת חקלאית ישירות מהחקלאי, ללא פערי תיווך, ובפועל – התברר להם כי היא רוכשת את הסחורה שהיא מספקת לסניפים בשווקים סיטונאיים רגילים.
18. ראשית, יש לציין כי אין בהוראות חוזה הזיכיון הוראה מפורשת, הקובעת כי על הרשת לרכוש את הסחורה מחקלאים (והזכיינים אף מודים בזאת – ראו סעיף 86 לסיכומי הזכיינים), אולם הזכיינים טוענים כי השתיקה הזו בהסכמים אינה משרתת את הרשת, וזאת משלושה טעמים:
א. מדובר בחוזה אחיד, ומאחר שעסקינן בשני צדדים בעלי יחסי כוחות לא שוויוניים יש להחיל במקרה הזה את כלל "הפרשנות לרעת המנסח";
ב. מדובר בהטעייה מצד הרשת, שכן נוכח המצגים המפורשים שלה וכמי שניסחה את חוזה הזיכיון – היה זה דווקא מחובתה לציין מפורשות בחוזה הזיכיון, כי היא לא מחוייבת ברכישת סחורה מחקלאי, אם וככל שהתכוונה לכך;
ג. מדובר בשתיקת ההסכם, שכן נוכח עבודה שההסכם שותק בעניין כה מהותי, יש להשלים את הלאקונה על דרך פרשנות תכליתית שלו - פרשנות אשר צריכה להיעשות במקרה הנדון על בסיס התכלית העסקית והרציונלית של הסכם הזיכיון.
19. אלא שלאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושמעתי את העדויות, אני סבור כי שלושת הטעמים אינם יכולים לעמוד, ולא ניתן לקבוע כי הרשת התחייבה לספק מוצרים וסחורות דווקא מחקלאים.
20. ראשית, בכל הנוגע לטענה בדבר חוזה אחיד, יש להזכיר כי טענה לחוזה אחיד היא טענה עובדתית, הטעונה ראיה. מעבר לכך. בטרם ניתן יהיה להתייחס לסעיף בחוזה כאל "תנאי מקפח" בחוזה אחיד, יש להוכיח כי אותו תנאי קיים בכלל בחוזה, ובהסכמים שלפנינו ברי כי העניין הוא בהיעדרו של התנאי – ולא בניסוחו. האם "תנאי נעדר" יכול להיחשב "תנאי מקפח"? ספק גדול בעיניי אם כך הוא, בוודאי אם נבחן את ההגדרות שניתנו למונח "תנאי מקפח" בפסיקת בית המשפט העליון. מכל מקום, לא מצאתי כל תקדים בפסיקה להגדרת תנאי שנעדר מן החוזה כתנאי מקפח.
כך הוא גם ביחס לטענה של "פרשנות לרעת המנסח" – כלל פרשני שאינו מוגבל רק לחוזים אחידים, אלא חל גם מכוח חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973: סעיף 25 (ב) לחוק החוזים הנ"ל מאפשר לפרש סעיף קיים בחוזה לרעת הגורם שהייתה לו עדיפות בניסוח תנאי ההסכם, אך בוודאי שלא ניתן לפרש סעיף שאינו קיים – לא לרעת המנסח ולא לטובתו. לאלה יש לצרף את העובדה, שהנתבעים לא הוכיחו כי אכן לרשת הייתה עדיפות בניסוח תנאי ההסכם.
21. אשר לטענה כי מדובר בלאקונה בהסכם, גם טענה זו אינה יכולה לעמוד. כאמור, הזכיינים (הנתבעים) לא ניגשו לחתום על ההסכמים כך סתם. חלק מהם (כפי שיפורט להלן) היו מיוצגים בידי עורכי דין, חלק אחר קיבל ייעוץ שוטף מיועצים עסקיים, וכולם טענו כי ערכו בדיקות נאותות טרם ההתקשרות, שכללו פגישות עם זכיינים אחרים של הרשת.
בכל הנוגע לזכייני ראשון לציון - הרי שהם הודו כי בשלב המשא ומתן עם הרשת לקראת החתימה על הסכמי הזיכיון, הם היו מיוצגים על ידי עורך דין ויועצת כלכלית (ראו עמ' 24 ש' 7-6 לפרוטוקול הדיון מיום 27.4.2017), ואף הודו כי עברו ובדקו את ספרי החשבונות ותעודות המשלוח של הזכיינים הנוספים אצלם ביקרו טרם החתימה על הסכם הזיכיון (ראו עמ' 27 לפרוטוקול מיום 18.12.2018).
בכל הנוגע לזכיין מודיעין - הרי שהוא הודה כי הוא מכיר היטב את נושא הקמעונאות בשל העבודה שניהל סניף של רשת "הום סנטר" והיה בעל חנות, ובנוסף הודה כי עקב תקופה ארוכה אחרי הרשת טרם חתם על הסכם הזיכיון מולה (ראו עמ' 41 לפרוטוקול מיום 18.12.2018). עוד הודה זכיין מודיעין כי שקל, יחד עם אשתו, לקבל ייעוץ משפטי בקשר לחתימה על הסכם הזיכיון, אולם החליט כי הדבר אינו נחוץ, מכיוון שלא מדובר בחוזה הראשון שעליו הוא חותם (ראו עמ' 43 ש' 8-7 לפרוטוקול מיום 18.12.2018). בנוסף, זכיין מודיעין ציין כי הוא חתם על הסכמים מסובכים עם ספקים בזמן תפקידו כמנהל ברשת "סופר פארם" (ראו עמ' 52 ש' 21-20, ועמ' 53 ש' 2-1 לפרוטוקול מיום 18.12.2018).
זאת ועוד, כאשר נשאל זכיין מודיעין האם הרשת נתנה לו מצד לפיו כל הסחורה שתסופק תיהיה ישרות מהקלאים השיב:
"אני לא זוכר באלף אחוז להגיד את זה, יכול להיות שאמרו לפעמים. אה, לא, סליחה, כן, אמרו לי שלפעמים יש השלמות כשאין לחקלאי סוף עונה, נגמר השדה, כל מיני דברים כאלה, עושים השלמה... ולכן לא נתנו הצהרה בחוזה, כן." (ראו עמ' 44 ש' 6-1 לפרוטוקול הדיון מיום 18.12.2018).
בכל הנוגע לזכייני חולון – גם הם הודו כי ביקרו בסניפי הרשת טרם החתימה על הסכם הזיכיון ואף שוחחו עם הזכיינים (ראו עמ' 55-54 לפרוטוקול מיום 18.12.2018). בנוסף, ציינו כי שכרו שירותי כלכלן, שאליו העבירו לבדיקה את הספרים והנתונים שקיבלו מהרשת (ראו עמ' 139 לפרוטוקול מיום 17.12.2018).
זאת ועוד, זכייני חולון אף הודו שנאמר להם כי לא ניתן להכניס סעיף בהסכם הזיכיון לפיו כל הסחורה תסופק להם - תסופק ישירות המחקלאים, ובזו הלשון:
"...אלון ויוני טענו שהם לא יכולים להכניס סעיף כזה בחוזה, שהם יקנו רק מהחקלאים, כי לפעמים צריך לעשות השלמות גם בשוק הסיטונאי" (ראו עמ' 142 ש' 2-1 לפרוטוקול מיום 17.12.2018).
22. סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע כי לביסוסה של עילת ההטעיה יש להוכיח קשר סיבתי בין הטעות ובין החלטתו להתקשר בעסקה. כידוע, שאלת הקשר הסיבתי נבחנת באמת מידה סובייקטיבית, כאשר השאלה העיקרית היא – האם הצד הטועה היה מתקשר באותו חוזה, ובמבחן האובייקיטיבי – הבוחן את נפקותה של הטעות מראיית האדם הסביר.
23. בעייננו, הוכח כי בטרם התקשרו הנתבעים בהסכם עם הרשת, הם ביצעו עבודת שטח; ביקרו בחנויות; שכרו שירותי כלכלנים לבדיקת כדאיות העיסקה, זכייני ראשון לציון היו מיוצגים על ידי עורכי דין, ואילו זכיין מודיעין שקל להיוועץ בעורך דין, אך החליט להימנע מכך.
24. בנסיבות אלה, אני סבור שיש קושי לקבל את טענת הזכיינים, כאילו כולל ההסכם תנייה משתמעת שלא זו בלבד שאינה מופיעה בו מפורשות, אלא שלשיטתם של כל הזכיינים – נדונה מפורשות במהלך המשא ומתן, וחרף זאת לא נכללה בהסכם. ודוקו: אין מדובר באופן שבו יש לפרש תנייה כלשהי, כאשר ניתן למצוא בה תמיכה לפרשנות כזו או לפרשנות אחרת. הנתבעים מבקשים לקרוא לתוך ההסכמים התחייבות מפורשת של הרשת לספק מוצרים ממקור מסוים, ואף טוענים, כי התחייבות זו עומדת בלב החלטתם להתקשר עם הרשת. אם כך הוא הדבר – מדוע לא התעקשו לכלול את ההתחייבות הזו בהסכמים הכתובים? ואם דרשו לכלול את ההתחייבות ודרישתם לא התקבלה – מדוע התקשרו עם הרשת בכל זאת?
25. עילת הביטול המרכזית מבוססת על טענה בעל פה נגד מסמך כתוב, כאשר הדעת נותנת כי אם הייתה התחייבות פוזיטיבית לאספקת סחורה ישרות מחקלאים – הדבר היה מצוין באופן מפורש בהסכמי הזיכיון, ומשלא נעשה הדבר הרי ברור שאין כל התחייבות כזו מצד הרשת, והזכיינים לא יכולים לטעות כעת להפרה שהיא כאמור בבחינת טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב.
על כן, מאחר שהוראות ההסכם אינן קובעות התחייבות לאספקת סחורה ישירות מהחקלאים, ומצד שני כוללות הוראה בדבר ביטול מצגים והתחייבויות קודמים (ראו סעיף 11.4 להסכמי הזיכיון המצויין לעיל, כמו גם סעיף 23 להסכמים) שמלמדים כי כוונת הצדדים היא שההסכם הוא המסמך הבלעדי המפרט את מכלול המצגים וההתחייבויות שהם קיבלו על עצמם במסגרת מערכת היחסים העסקית ביניהם. לכן, גם פרשנות ההסכם מובילה לכך שהרשת לא נטלה על עצמה כל התחייבות שאינה כתובה בהסכם, ויש ליתן תוקף להסכמות הצדים, כפי שבאו לידי ביטוי במפורש בהסכם.
26. מכל האמור לעיל עולה כי הזכיינים ידעו או היו אמורים לדעת כי הרשת לא התחייבה כי כל המוצרים שיספוקו יהיו ישירות מחקלאים – ולכן הם היו מושתקים מלטעון הטעייה ומצגי שווא בעניין זה, ולכן ביטול ההסכמים בגין עילה זו נעשה שלא כדין.
27. בשולי האמור בפרק זה אציין, כי לא נעלמה מעיניי העובדה כי בפסק דין קודם נגד הרשת, בת"א 15550-10-16 רשת החקלאי פירות ירקות ועוד בע"מ נ' יוחננוב ואח' (פסק דין מיום 26.2.2019) קבע בית משפט זה (כב' השופטת הבכירה אושרי פרוסט-פרנקל) כי פרשנות תכליתית של הסכמי הזיכיון מחייבת לקרוא לתוך הסכמי הזיכיון התחייבות מפורשת של הרשת לרכישת סחורה ישירות מהחקלאים. עמדתי – כאמור – שונה. אני סבור שהתשתית המשפטית והעובדתית בענייננו, לרבות ניסוחם של ההסכמים, שאינם כוללים התחייבות כזו, ומנגד כוללים ויתור על מצגים קודמים, הפער בין מידת החשיבות שמייחסים הזכיינים להתחייבות זו ובין הסכמתם להתקשר בהסכם שאינו כולל תניה מפורשת כזו, וכן הראיות הפוזיטיביות המלמדות כי לפחות חלק מן הזכיינים ידעו באופן ברור כי לא כל הסחורה תסופק במישרין מחקלאים – אינה מאפשרת לקרוא לתוך ההסכמים הקיימים תניה שאינה מופיעה בהם. עם זאת, לאור התוצאה שאליה הגעתי, אני סבור כי המחלוקת בין חברתי וביני אינה מהותית, ועל כן אינני רואה להרחיב בעניין זה מעבר למה שכבר נכתב.
טענות נוספות העולות מהודעות הביטול של הזכיינים
הטענה כי הרשת הפרה את המודל הכלכלי המחייב
28. כאמור, הנתבעים טענו כי הרשת הציגה והתחייבה כלפיהם למודל כלכלי מבטיח מאוד, לפיו הם יוכלו לרכוש ממנה את הסחורה במחירי עלות שבהם היא רוכשת מהחקלאים ובהתאם לכך הרשת הציגה בפניהם תכנית עסקית שלפיה הם צפויים לרווח גולמי של 40%.
ראשית, יש לציין כי הטענה להפרת המודל הכלכלי הבא לידי ביטוי בתוכנית העסקית הועלתה, במסגרת הודעת הביטול, רק על ידי זכיין מודיעין (ראו נספח כ' לתצהיר זכיין מודיעין), בעוד יתר הזכיינים לא טענו זאת בהודעת הביטול מטעמם.
שנית, אותה תכנית עסקית הופיעה לראשונה בתצהירו של הנתבע 3 (כאשר מדובר בעמוד אחד הנעדר תאריך או חתימה), ובפעם השנייה הוצגה במהלך חקירתו של שדה ממנה ניתן ללמוד כי היא הופקה בחודש אוגוסט 2015 – למעלה משנה לפני החתימה על הסכמי הזיכיון מול הנתבעים, ומכל מקום אין מחלוקת כי התוכנית העסקית אינה חלק מהסכמי הזיכיון. לאור הוראות סעיף 11.4, הוא סעיף הוויתור על מצגים קודמים, יש לקבוע כי התוכנית העסקית אינה חלק מהתחייבויות הרשת, ואינה חלק מהסכמי הזיכיון.
ייאמר כבר כעת, כי ספק בעיניי אם ניתן לטעון כי מודל כלכלי להפעלת עסק יכול להוות התחייבות בת-אכיפה של רשת לזכייניה. סביר יותר לומר, כי המודל הכלכלי נועד לאפשר לזכיין פוטנציאלי לקבל מושג כללי על אופן ההתנהלות, ומכל מקום – החובה לבחון את ישימות המודל הכלכלי והתכנית העסקית מוטל – וצריך להיות מוטל – על מי ששוקל להתקשר בהסכם זכיינות. מטבעם של דברים, הצלחתה של תוכנית עסקית תלויה במשתנים רבים, שרק חלק מהם תלויים ברשת. הטענה כאילו הרשת התחייבה לרמת רווחיות מסוימת, או כאילו הרשת הבטיחה רווחיות בשיעור קבוע לזכייניה, בהתעלם מתנאי השוק, מכישורי הניהול של הזכיין וכן הלאה – היא טענה שאינה יכולה לעמוד.
שלישית, בהיבט הראייתי, הזכיינים לא הציגו חוות דעת כלכליות, או ראיות טובות אחרות, המלמדות על הרווחיות של הסניפים, כך שגם אילו סברתי שהתוכנית העסקית היא בבחינת מצג מחייב של הרשת כלפי הזכיינים (וכאמור – אינני סבור כך), הזכיינים לא הוכיחו הפרה של המצג.
משכך, הטענה להפרת המודל הכלכלי – נדחית.
הטענה כי הרשת הפרה את התחייבותה למחירים תחרותיים
29. כאמור, הנתבעים טענו בהודעות הביטול כי הרשת מכתיבה מחירי רכישה ומחירי מכירה לצרכן אשר כמעט לא מותירים לזכיינים רווח, ובכך היא מפרה את התחייבותה למחירים תחרותיים כמו גם את התחייבותה לרווחיותו של הסניף.
אולם הנתבעים, שעליהם נטל ההוכחה כאמור, לא הצגיו כל ראיה או חוות דעת מומחה המוכיחה כי מחירי הסחורות שנמכרו להם – לא היו מחירים תחרותיים או היו מחירים גבוהים לעומת חנויות אחרות בסביבה, ואף לא הציגו חוות דעת מומחה המציגה מהו הרווח הראוי לחנות מן הסוג שהפעילו. בנוסף, הזכיינים לא הציגו מסמך המרכז את מחירי רכישות הסחורות שלהם ואף לא נתנו דוגמאות ספציפיות לטענתם, ולכן טענה זו נדחית.
הטענה כי הרשת הפרה התחייבות
30. כאשר זכיין מתקשר בהסכם זיכיון עם רשת, ומשלם לה כספים עבור הזכייון עצמו כמו גם תשלומים נוספים – הצפייה הלגיטימית של הזכיין, ומנגד ההתחייבות הבסיסית של הרשת – היא להעמיד לרשות הזכיין ערך מוסף שהוא למעשה מערך רשתי תומך ומלווה, אשר נועד להבטיח את הכשרתו ואת הצלחתו של הזכיין.
31. אדם המבקש להקים עסק יכול לבחור להקים עסק מן היסוד – בעצמו. ההיגיון הכלכלי מצדיק התקשרות עם רשת במנגנון של זכיינות רק כאשר הרשת מציעה ערך מוסף – תפעולי, רעיוני או קנייני – המצדיק את הגבלת העצמאות העסקית של הזכיין ואת תשלום דמי הזיכיון.
32. כך קיימות רשתות שהציגו מבנה תפעולי חדשני, שלא היה כמותו לפניהן. כזו היא, למשל, רשת מקדונלד'ס בארצות הברית, אשר המציאה שיטת עבודה שייעלה את העבודה במטבחים להכנת מזון מהיר. קיימות רשתות אחרות, שנהנות ממוניטין המאפשר לזכיין "קיצור דרך" להכרה – במקום להתמודד מול עסקים אחרים כמות שהוא, נהנה הזכיין מן המוניטין המובנה של הרשת, ומכך שלקוחות יודעים בדיוק מה יוכלו למצוא בסניף. דוגמה לרשתות מסוג זה הן רשתות הקפה לסוגיהן. אפשרות שלישית היא שהרשת מחזיקה במוצר בלעדי שפיתחה או שהיא משווקת, והאפשרות היחידה למכור את המוצר הזה היא על דרך של התקשרות בהסכם זכיינות עם הרשת ופתיחת חנות שהיא סניף ברשת.
33. רשת שאינה מציעה ערך מוסף כאמור לזכייניה הופכת למעשה מיותרת וחסרת זכות קיום, שכן במקום לייעל את עבודת הסניפים ולהוזיל עלויות, היא מוסיפה שכבה נוספת בשרשרת האספקה – של מטה הרשת – ועלולה אף להעלות את המחירים ולפגוע ביעילות התפעולית של הזכיין.
34. במסגרת הסכם הזיכיון, התחייבה כלפי הזכיינים בסעיף 3.2(ו) להסכמי הזיכון כלהלן:
"הזכיין עובדיו ייטלו חלק בהשתלמויות מקצועיות ומערכי הדרכה אשר יערכו על ידי החברה מעת לעת, במטרה להכשיר את עובדי הרשת ולהביא לתוצאות עסקיות טובות לכלל הזכיינים ברשת..."
ובסעיף 4.1(ד) כלהלן:
"לייעץ לזכיין, לפי בקשתו וללא עלות נוספת, בנושאי ניהול והפעלה מקצועיים וכלליים שונים, לרבות הרצת העסק והכשרת עובדים בטרם פתיחתו, ולהעמיד לרשותו אמצעים שונים לניהול העסק. כמו כן תסייע החברה לזכיין בתפעול השוטף של העסק ובלבד שלא יהיה בכל סיוע כאמור כדי להטיל אחריות כלשהי על החברה".
אלא שהרשת לא הוכיחה כי קיימה את התחייבויותיה לפי סעיפים אלה, וחמור מכך: מחומר הראיות ומן העדויות שנשמעו לפניי עולה בבירור, כי מדובר ברשת הנעדרת יכולת מקצועית לתמוך בזכיינים וללוות אותם מן הבחינה המקצועית: לא בתחום השיווקי, לא בתחום קידום מכירות ולא בתחום המקצועי-תפעולי (ראו עדות שדה עמ' 46 לפרוטוקול מיום 17.12.2018); נעדרת גם מערך בקרה או פיקוח (ראו עדות שדה עמ' 47-46 לפרוטוקול מיום 17.12.2018) ואף נעדרת ספר נהלים אחיד וברור ובנוסף גם לא הציגה לזכיינים את ספר הנהלים – שמהווה את תורת הרשת (ראו עדות שדה, החל בעמ' 47 לפרוטוקול מיום 17.12.2018).
יש לציין, כי התנהלותה של הרשת – כעולה מעדותו של שדה – הייתה חובבנית ובלתי מקצועית. כך, כאשר נשאל שדה ביחס לבחירת המיקומים, הוא העיד, מחד גיסא, כי הרשת ערכה מחקרי שוק לבדיקת מיקומים מועדפים לסניפים, אולם מחקרי שוק אלה נערכו, לשיטתו, בעל-פה, תוך כדי שיח בין הגורמים השונים במטה (וראו, לדוגמה, עמ' 103 לפרוטוקול הדיון ואילך). ברור שניהול מקצועי של רשת אינו יכול להיות מבוסס על שיח בעל-פה של מנכ"ל הרשת עם אנשי המטה, ונדרשת עבודה סדורה, על פי פרמטרים ברורים – שמהתרשמותי, לא היו קיימים ברשת כלל.
35. אוסיף ואציין, כי הרשת לא המציאה שיטה תפעולית חדשה, ואם ניתן היה לומר שהחידוש המהווה ערך מוסף של הרשת אל מול הזכיינים הוא המודל של מכירה ישירה מהחקלאי לצרכן – באה הרשת בעצמה והבהירה כי המודל התפעולי שלה אינו כולל התחייבות כזו. בהעדר מערך הדרכה, הכשרה או פיקוח – מהי אפוא ההצדקה הכלכלית לעצם קיומה של הרשת, ומה היתרון שהיא נותנת לזכייניה? במילים אחרות – לאור האופן שבו התנהל מטה הרשת, ובהעדר כל יתרון תחרותי שהעניקה הרשת לזכייניה, ובהינתן שמדובר היה ברשת חדשה ולא מבוססת, כך שלא ניתן לטעון שהספיק לרכוש מוניטין (וטענה כזו לא הועלתה כלל) לא היה לזכיינים כל יתרון בהתקשרות עם הרשת על פני פתיחת חנות ירקות עצמאית.
העובדה היא, שהרשת לא עמדה בהתחייבות הבסיסית שלה בהסכמים, ולא סיפקה לזכיינים ערך מוסף כפי שנדרשה לעשות. למעשה, מטה הרשת לא היה ערוך לספק לזכיינים מענה (כעולה הן מתצהיריהם והן מעדויותיהם, ועוד יותר מזה – כעולה מעדותו של שדה עצמו), ופרט לרעיון (מכירה מהחקלאי לצרכן), אשר בוודאי אינו חדשני (על אחת כמה וכמה כאשר הרשת עצמה מתנערת מחובתה לפעול לפיו כעת) – לא סיפקה הרשת כל שירות ייחודי המצדיק את ההתקשרות עמה.
אני רואה בכך הפרה יסודית של הרשת את התחייבויותיה כלפי הזכיינים, באופן המצדיק את ביטול ההסכמים עמה.
36. הרשת חייבה את הזכיינים במשקלי סחורה שגויים ובמחירי סחורה שגויים-
טענות אלו הופיעו בכתבי התביעה שכנגד של הנתבעים, אולם הן לא הופיעו בסיכומיהם - ומשכך נראה כי הנתבעים זנחו אותן והן נידחות.
37. הרשת סיפקה לזכיינים את הסחורה והמוצרים בבוקר, אך קבעה את מחירי רכישתם רק בשעות הצהריים המאוחרות –
כעולה מחומר הראיות שלפניי, המחיר הסיטונאי של הפירות והירקות נקבע מדי יום ביומו על ידי מועצת הצמחים (המחירון מוכר בשוק בכינוי "התקליט"). שדה העיד, כי ה"תקליט" מתפרסם בשעות הבוקר, ואז גם היה מגיע למשרד. לטענתו של שדה, נדרש לרשת זמן לתמחור המוצרים לאחר הגעת ה"תקליט". עוד ציין שדה, כי "ככה עושים כל השוק, כל המדינה" (ראו עמ' 95-93 לפרוטוקול מיום 17.12.2018).
כלומר, שדה למעשה מודה כי התנהלותה של הרשת גרמה לכך שבמחציתו הראשונה של כל יום עבודה נדרשו הזכיינים לתמחר את המוצרים שהם מוכרים מבלי לדעת באיזה מחיר רכשו הם עצמם את המוצרים.
בטענתו של שדה שלפיה התנהלות זו היא נהוגה ומקובלת אינה יכולה לעמוד. כאשר ירקן רוכש את הסחורה בעצמו בשוק הסיטונאי – האחריות לתמחור מוטלת עליו, והוא גם זה שנדרש לתמחר בעצמו את המוצרים, בהתאם ל"תקליט". אלא שזה בדיוק אמור היה להיות תפקידה של הרשת: לספק לזכייניה שירות שישפר את מצבם ביחס למצבן של חנויות ירקות עצמאיות. בפועל, הצורך להמתין לקבלת מידע מהרשת – מידע שהגיע פעמים רבות רק בשעות הצהריים המאוחרות (כפי שנטען והוכח) יצרה מצב שהוספת "שכבה" נוספת בשרשרת האספה פגעה בזכיינים.
גם התנהלות זו מלמדת כי הרשת כשלה מלמלא את תפקידה, ולא סיפקה כל ערך מוסף לזכייניה.
38. הרשת סיפקה לזכיינים סחורה פגומה, ובחלקה לא ראויה למכירה –
הזכיינים תמכו טענה זו במספר תמונות, ומנגד הרשת טענה כי הזכיינים זוכו על סחורה שלא הייתה איכותית, ואף הנתבע 2 אישר זאת בחקירתו במסגרת הדיון בסעד הזמני (ראו עמ' 25 ש' 7-6 לפרוטוקול מיום 27.4.2017).
מעיון בתמונות שצירפו הנתבעים עולה שלא מצויין בהם התאריכים בהן צולמו - כך שלא ניתן לדעת האם מדובר בסחורה שהתובעת סיפקה או סחורה שבגינה קיבלו זיכוי, ואף הנתבעים עצמם לא ידעו להשיב האם קיימת עוד סחורה שלא קיבלה בגינה זכיוי (ראו עמ' 140-138 לפרוטוקול מיום 17.12.2018).
מכאן, שהנתבעים לא הוכיחו טענה זו והיא נדחית.
39. בטרם אעבור לטענות התובעת, אציין כי בסיכומי הנתבעים הועלו מספר טענות שלא הופיעו בכתבי התביעה שכנגד והן: כל בעלי התפקידים שהעסיקה הרשת כמו גם שדה היו חסרי כל רקע מקצועי וחסר ניסיון בתחום; הרשת לא איתרה עבור הזכיינים או בחנה עבורם את המיקום הנכון והראוי להקמת הסניף; הרשת ומנהליה הטילו על הזכיינים לערוך בעצמם סקרי שוק בסביבת החנויות, כדי לדעת כיצד לתמחר את המוצרים בנסיף, וזאת במקום להעסיק אנשי מקוצע מטעמה שיעשו זאת.
מאחר שטענות אלו עלו לראשונה בסיכומי הנתבעים – מדובר בהרחבת חזית פסולה וטענות אלו נידחות.
40. בנקודה זו אציין, כי יש לדחות את טענת הזכיינים לחיובם האישי של בעלי הרשת (הנתבעים 2 ו-3 לתביעות שנכגד) מאחר שמדובר ברשת שהיא אישיות משפטית נפרדת מזו של הבעלים, ומאחר שהזכיינים התקשרו עם הרשת אין להם עילת תביעה ישירה נגד מנהליה או בעלי המניות בה – אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות וחריגות שהוכרו בדין כעילות להרמת מסך ההתאגדות. מאחר שהזכיינים לא הביאו כל ראיה התומכת באחת מהעילות להרמת מסך, המפורטות בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 או להטלת אחריות אישית על נושא משרה, הקבועה בסעיף 253 לחוק – אין תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק כי קיימת עילה לחייב את בעלי הרשת באופן אישי.
41. בכל הנוגע לסעדים הכספיים המבוקשים, משדחיתי את טענת הזכיינים למודל הכלכלי שלכאורה הרשת הבטיחה להם (שכן לא צירפו חוות דעת מקצועית לעניין נזקיהם הנוגעים לאובדן רווחים, מה גם שלא הייתה כל התחייבות חוזית של הרשת) – הם לא זכאים לפיצויי קיום.
לגבי הסעד של השבת דמי הזיכיון- מאחר שהתנהלות הרשת מול הזכיינים הייתה פסולה ולקוייה, ולמעשה ניתן לומר שהרשת לא סיפקה את התמורה שהתחייבה לספק תמורת דמי הזיכיון, הזכיינים היו זכאים לבטל את ההסכמים, ועל כן הם זכאים להשבה של החלק היחסי של דמי הזיכיון, בגין התקופה שלא מומשה. חישוב ההשבה נעשה על דרך של קיזוז התקופה שבין כריתת הסכם הזיכיון ועד משלוח הודעת הביטול, ותוך שדמי הזיכיון החד-פעמיים נחשבים ככאלה שנפרשים על 60 חודשי ההסכם (וראו סעיף 6.1 להסכם הזיכיון המצויין לעיל)
משכך הנתבעים 2-1 זכאים לפיצויי של 119,900 ₪ בצירוף מע"מ בהתאם להסכם, בקיזוז התקופה שבין ההתקשרות בהסכם (14.9.2016) ועד ליום הודעת ביטול ההסכם (3.4.2017) – דהיינו קיזוז של שבעה חודשים ששווים סך של 13,908 ₪. מכאן שהנתבעים 2-1 זכאים לפיצויי בסך 105,992 בצירוף מע"מ.
הנתבע 3 זכאי לפיצויי של 117,900 ₪ בצירוף מע"מ בהתאם להסכם, בקיזוז התקופה שבין ההתקשרות בהסכם (15.11.2016) ועד ליום הודעת ביטול ההסכם (5.4.2017) – דהיינו קיזוז של חמישה חודשים ששווים סך של 9,821 ₪. מכאן שהנתבע 3 זכאי לפיצויי בסך 108,079 ₪.
הנתבעים 5-4 זכאים לפיצויי של 119,900 ₪ בצירוף מע"מ בהתאם להסכם, בקיזוז התקופה שבין ההתקשרות בהסכם (29.8.2016) ועד ליום הודעת ביטול ההסכם (3.4.2017) – דהיינו קיזוז של שבעה חודשים ששווים סך של 13,908 ₪. מכאן שהנתבעים 5-4 זכאים לפיצויי בסך 105,992 ₪.
42. בכל הנוגע לטענות בדבר פיצויי בגין הפסדי שכר והוצאות פינוי הסניף - הנתבעים לא הציגו ראיות טובות להוכחת רכיבים אלה, והם אינם זכאים לפיצויי בגינם.
טענות הרשת
43. כאמור לעיל, משבוטלו כדין הסכמי הזיכיון, הרשת אינה זכאית לפיצוי המוסכם בהסכמי הזיכיון.
44. בכל הנוגע לפיצוי בגין הוצאות הקמה מחדש של הסניפים – משנקבע כי ההסכמים בוטלו כדין, בשל מחדלה של הרשת לעמוד בהתחייבויותיה החוזיות לזכיינים, ברי כי אין מקום לפצות את הרשת על הוצאות הקמה מחדש של הסניפים. אם לא די בכך, הרשת לא הביאה ראיות מניחות את הדעת להוכחת טענות אלה, כך שגם בהיבט המהותי וגם בהיבט הראייתי – יש לדחות את טענת הרשת בהיבט זה.
45. באשר לדמי השכירות הנתבעים עד ליציאתם של הזכיינים - הרשת אישרה כי זכיין מודיעין שילם את מלוא דמי השכירות עד ליציאתו (ראו עדות שדה עמ' 112 ש' 15-11 לפרוטוקול מיום 17.12.2018). ואילו זכייני ראשון לציון וחולון נותרו חייבים עבור תקופה של שלושה שבועות מיום 15.4.2017 ועד ליום 7.5.2017 שבו נמסרו החנויות על פי הצו הזמני.
מכאן שהנתבעים 2-1 מחוייבים להשיב לתובעת סך של 5,250 ₪ עבור תקופה זו, והנתבעים 5-4 סך של 4,500 ₪.
46. בכל הנוגע לחוב הזכיינים בגין סחורות – התובעת צירפה לכתב התביעה מטעמה העתקי חשבוניות המעידות על חוב בגין אספקות סחורה שהתמורה בעבורה לא שולמה על ידי הנתבעים. מכאן, שהתובעת זכאית לתשלום בגין החובות כלהלן:
מהנתבעים 2-1: סך של 35,147 ₪ (ראו חשבוניות בנספחים כב'-כד' לתצהיר שדה ולאחר זיכוי של 1,540 ₪).
בנוסף, סך של 8,388 ₪ עבור סחורה שהנתבעים 2-1 קיבלו זיכויים בעבורה אך הודו בחקירה כי מכרו אותה בפועל (ראו עמ' 25 ש' 20-8 לפרקוטול מיום 27.4.2017, ואת החשבוניות בנספחים כה'-כו' לתצהיר שדה).
מהנתבע 3: סך של 8,930 ₪ (ראו חשבונית טו' לתצהיר שדה, בקיזוז סך של 6,751 ₪.) בכל הנוגע לסחורה שהנתבע 3 קיבל זיכוי עבורה - אין כל הודעה מטעמו כי הוא מכר סחורה זו – ולכן התובעת לא זכאית לתשלום בגינה.
מהנתבעים 5-4: סך של 47,497 ₪ (ראו חשבוניות בנספחים יח'-כא' לתצהיר שדה ולאחר זיכוי של 4,595 ₪). בכל הנוגע לסחורה שהנתבעים 5-4 קיבלו זיכוי עבורה – אין כל הודעה מטעמם כי הם מכרו סחורה זו – ולכן התובעת לא זכאית לתשלום בגינה.
מכאן, שהתובעת זכאית לתשלום בגין סחורה שלא שולמה מהנתבעים 2-1 – 43,535 ₪, מהנתבע 3 – 8,930 ₪, ומהנתבעים 5-4 – 47,497 ₪.
47. באשר לדמי ניהול – הרשת טענה כי כל הזכיינים שילמו דמי ניהול חלקיים. מאחר שהרשת לא העמידה לרשות הזכיינים כל מערך רשתי תומך כאמור, הרי שהיא לא זכאית לתשלום דמי ניהול מאחר שלא ניתנה לזכיינים כל תמורה עבורם, והתביעה בראש זה נדחות.
48. בכל הנוגע להחזר הוצאות על הפריצה לחנויות – בעניין זה, הרי שהרשת היא זו שעשתה דין לעצמה ו"פרצה" לחנויות, מאחר שעד הצו הזמני הזכיינים החזיקו בסניפים בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ומשכך לא הייתה לרשת כל זכות לנקוט סעד עצמי תוך הפעלת כוח. ממילא אין הרשת זכאית לפיצוי בגין רכיב זה.
49. בכל הנוגע לטענה כי זכיין מודיעי המשיך להפעיל מהנכס עסק תחתת סימן המסחר של התובעת – טענה זו לא מופיעה בסיכומי הרשת, ומכאן שהרשת זנחה את הטענה.
50. בגין יתר טענות התובעת- (הזכיינים עצרו את ההתנהלות גביית התשלומים; הזכיינים חדלו מהלזמין סחורה; הזכיינים סגרו את דלתות העסק והפסיקו את פעילות מצלמות האבטחה והקופות) – טענות אלה נובעות מהחלטת הזכיינים לנתק את הקשר החוזי עם הרשת, ומשקבעתי שלזכיינים קמה הזכות לבטל את הסכמי ההתקשרות, אין מקום לפצות את הרשת בגין סכומים אלה.
51. בכל הנוגע לטענה כי הודעת הביטול הייתה שלא כדין וללא התראה- מדובר בטענה שעלתה לראשונה בסיכומי התובעת ולכן מדובר בהרחבת חזית פסולה, ומכל מקום – לאור קביעותיי, שלפיהן הרשת לא העמידה מערך מקצועי המצדיק את ההתקשרות, ומשקבעתי שלזכיינים עמדה הזכות לבטל את הסכמי הזיכיון, ולאור עומק ההפרה, אין מקום לפצות את הרשת בגין רכיב זה.
סוף דבר
52. העולה מן המקובץ הוא, כי הרשת כשלה בקיום חיוביה כלפי הזכיינים בכך שלא העמידה מטה מקצועי, ולמעשה לא סיפקה כל ערך מוסף לזכייניה. ניהול הרשת היה חובבני, ונראה כי הרשת הייתה לנטל על זכייניה במקום שתהיה לנכס בעבורם. בנסיבות אלה, ולאור הפרת ההסכם על ידי הרשת בהיבט ההתחייבות לליווי, הדרכה ותפעול מקצועי של הרשת – אני קובע כי הנתבעים ביטלו את ההסכמים עם הרשת כדין.
53. אשר לפיצוי הכספי -
54. מכאן, שהנתבעים 2-1 זכאים לפיצויי בסך 105,992 ₪ בצירוף מע"מ בגין השבת דמי הזיכיון, בקיזוז סך של 5,250 ₪ בגין חוב בגין שכירות, ובקיזוז סך של 43,535 ₪ בגין סחורה שסופקה להם ולא שילמו עבורה – סך הכל זכאים הנתבעים 2-1 להשבה בסך 57,207 ₪, ובצירוף מע"מ – 66,932 ₪..
הנתבע 3 זכאי לפיצויי בסך 108,079 ₪ בצירוף מע"מ בגין השבת דמי הזכיון, בקיזוז סך של 8,930 ₪ בגין סחורה שסופקה לו ולא שילם עבורה – סך הכל זכאי הנתבע 3 להשבה בסך 99,149 ₪, ובצירוף מע"מ – 116,004 ש"ח.
הנתבעים 5-4 זכאים לפיצויי בסך 105,992 ₪ בצירוף מע"מ בגין השבת דמי הזיכיון, בקיזוז סך של 4,500 ₪ בגין חוב בגין שכירות, ובקיזוז סך של 47,497 ₪ בגין סחורה שסופקה להם ולא שילמו עבורה - סך הכל זכאים הנתבעים 5-4 להשבה בסך 53,995 ₪, ובצירוף מע"מ – 63,174 ש"ח.
55. לאור הממצאים שאליהם הגעתי, ומאחר שחלק ניכר מטענות שני הצדדים לא התקבלו, לא ייעשה צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.
ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ט, 16 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.