עמדות הצדדים על סדן הפרשנות:
21. הנקודה הארכימדית של פרשנות הסכם 2010 מצויה בהודאתו של אביחי בחקירתו כי פרשנות הנתבעת לאותו הסכם אינה מעוגנת בלשונו של ההסכם ובנסיבות כריתתו, ובהסבר שכרך עם הודאה זו ביחס לכוונתם המשותפת של הצדדים העומדת בבסיס אותו הסכם והמגדירה את תכליתו, וכהאי לישנא:
"ש. כתבת בתצהירך בסעיף 27 שישולם ליוסי בגין הופעות אישיות שלו, איפה כתוב בהסכם שאנחנו מתייחסים להסכם 2010, הופעות אישיות?
ת. לא כתוב בהסכם.
ש. אז זו פרשנות שאתה מציע?
ת. לא.
ש. למה לא?
ת. היה חזון מאוד ברור בטח בתחילת הדרך, אנחנו בעצם החזון שלנו היה שיוסי יהיה אמן ממשיך לאמנים גדולים, כמו שלומי שבת, כי הוא היה סוג של בן טיפוחיו באותו שלב, מאחר וזה היה החזון שרצינו להגיע אליו וכיוונו אליו. בפועל לא הצלחנו להתרומם למקום הזה, ובעצם היינו תמיד בתשעים אחוז מהמקרים זה היה מגיע בתוך חבילות ולא כאמן בודד. בעצם זה לא משהו שנמכר ..."
[עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 16-26]
22. רוצה לומר - וזאת בניגוד מוחלט לנטען בסעיף 97 לכתב ההגנה, למוצהר בסעיפים 27-31 לתצהיר העד ולתזה המאולתרת החדשה שנפרשה בסעיף 15 לסיכומי הנתבעת – בקרקע הסכם 2010 נזרע חזון משותף של הצדדים, או הכרה משותפת, כי התובע הינו ו/או יהיה אמן מוביל שסביב השתתפותו יבנו יתר פריטי המופע, ואשר על כן יש לפרש את הביטויים "פריט יוסי אזולאי", ו"ארוע מלא", בראי צמיחתם ולבלובם בקרקע זו, דהיינו "פריט דגל" בתוך קבוצת פריטים נלווים [ולא "הופעה אישית" בלבד] ו"ארוע מלא" של התובע כאמן מוביל [ולא חלק מחבילת מוצרים]. נקודת הכובד של ההסכם, וכעולה גם מסדר לשונו כפי שיורחב בהמשך, הייתה אפוא יצירת שותפות בהכנסות הנובעות ממעמדו זה של התובע. תנאי המינימום הוא תנאי משני בהסכם אשר עוצב כמנגנון הגנה רק למקרה בו יפחת חלקו של התובע בהכנסות מהקבוע בסכום המינימום.
23. כך, בקול דממה דקה המעידה על רעיעותה מלכתחילה, קרסה תזת המסד של הגנת הנתבעת לעניין פרשנות ההסכמים, וזאת משהודה אביחי כי בשורש הסכם 2010, ועל מנת לממשו בהתאם לכוונת הצדדים ולקיים את תנאיו באמונה ובתום לב, עמדה חובה של הנתבעת לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע בו הוא משתתף.
24. חרף המשקל הנמוך שיש לייחס מעתה לגרסת הנתבעת בעניינים העומדים להכרעה בהחלטה זו, אבדוק, למען הזהירות בלבד, את גרסתו החלופית של אביחי לפיה חזון הצדדים לא התממש, ומשכך פרשנות הנתבעת להסכמות הצדדים אינה מבוססת על לשונו של הסכם 2010, אלא על הסכמות מאוחרות ביניהם, שנרקמו נוכח כישלון אותו חזון, ולאור המפורט בסעיפים 19-20 לעיל. עתה נותר רק למרק האם הצליחה הנתבעת לדלות מחומר הראיות הוכחות מספקות לרקימתן של הסכמות בעל-פה בין הצדדים שמשמעותן וויתור על חזונם המשותף בהסכם 2010, והעתקת נקודת הכובד שלו דרך האבחנה כי "פריט זה כשהוא בא לבד. לא הגברה ולא נגנים ולא אלף ואחת דברים שמתווספים לזה, כך מבחינתי" [עדות רון, עמ' 41, שורות 9-10], אל תשלום המינימום.
25. ובכן, לא מניה ולא מקצתיה. חומר הראיות אינו מאשש את התזה האמורה. אדרבא, הרושם הוא כי הנתבעת המשיכה להתנהל אל מול התובע ביחס ל"פריט יוסי אזולאי" בהתאם לפרשנותו המקורית בהסכם 2010, כפוף להסכמה מאוחרת ששני הצדדים הודו בה כי חלקו, למעט כאשר הוא מופיע בהופעת אורח, ייגזר מהרווח ולא מההכנסות, ולכל אורך תקופת ההתקשרות הציגה כלפיו מצג לפיו נשמרת כל העת נקודת המוצא של ההתחשבנות ביניהם שעיקרה מעמדו כפריט נפרד, ושותפות בו.
26. לעניין זה אפנה לטבלה המצויה בנספח 17 לתצהיר התובע המלמד על כך שהבדיקה המדגמית שביצע ואשר נתוניה לא הוכחשו על ידי הנתבעת באופן מפורט, מבוסס ומפורש, העלתה מקרים רבים בהם חלקה הנתבעת עם התובע ברווח, גם כאשר נלוו להופעת התובע להקת ילדים [להלן: "המיוסקידס"] או קלידן אשר חושבו כחלק מהוצאות ההופעה, ולהתכתבות הווטסאפ שצורפה כנספח 13 לתצהיר התובע בה כותב התובע בין היתר כך לאביחי:
"באירוע היה חופה שלי עם הרבה כנריות, קלידן ומיוסיקידס"...
"אני מזכיר לך שמאז ומתמיד כשאני וצא לחופה עם מיוסיקידס היא לא נמכרת כפריט אלא מחושבת כהוצאה כמו גם הנגנים, הקלידן ומנהל המופע....",
"אתה רשאי לגבות על המיוסיקידס רווח כשאתה מוכר אותם בתוך סלבריישן בעיסקאות החבילה, כמו שאתה מרוויח שם על כולם. כשאתה מוכר אותי לחופה או מופע שלי ויש עסקה אחת ובתוכה כל סוג של הוצאה, מנכים את ההוצאות והנטו שנשאר מקוד פריט יוסי אזולאי מתחלק בשניים, אני רוצה להבין, האם זה חדש לך?"
ואביחי משיב על האמירה האחרונה:
"הגיוני לחלוטין ומקובל".
27. אלף פרקליטים לא יצליחו להקהות את שיניה של תשובה זו של אביחי, שבניגוד לטענות ב"כ הנתבעת לא הכילה הסתייגות כלשהי, ביחס לעבר או ביחס לעתיד, והמלמדת אף היא על כך שגרסת הנתבעת בבית המשפט ביחס לפרשנות הביטוי "פריט יוסי אזולאי" התרחקה מן האמת.
ודוק, הנופך השורה על תשובת אביחי שאינה מצמצמת ולו בנימה את אמירות התובע, הוא הסכמה גם לאמירת התובע ממנה ניתן ללמוד כי גם כאשר שיווקה התובעת חבילת מוצרים, כגון כזו הכוללת את להקת סלבריישן, היא הייתה אמורה לתמחר בנפרד כל פריט בחבילה, כגון המיוסיקידס, ולהרוויח על כל פריט בנפרד, והציגה בפני התובע מצג כי כך נהגה, וזאת בניגוד גמור לטענות ההגנה שלה.
צביון דומה חולש גם על התכתבויות באי כוח הצדדים מהחודשים אוגוסט-ספטמבר 2016 [נספח 21 לתצהיר התובע]. בהאי עידנא, בטרם הונדס כתב ההגנה, תשובת הנתבעת מיום 8.8.16 לטענות ב"כ התובע הכירה בכך שהגדרת "פריט" בהתאם להסכם 2010 תקפה גם למקרים בהם משולבת הופעת התובע במסגרת חבילת מוצרים, וכי גם בגין הופעה שכזו זכאי התובע לתשלום מחצית הרווח. [ראו סעיף 8 למכתב ב"כ התובע מיום 4.8.16, סעיפים 7-9 למכתב ב"כ הנתבעת מיום 8.8.16, ובפרט הסיפא לסעיף 7, כן ראו סעיפים 2 ו-3 למכתב ב"כ הנתבעת מיום 29.9.16, וסעיף 11.3 לאותו מכתב ממנו עולה כי הנתבעת סבורה כי התובע והיא שותפים בכל האירועים בהם הוא מופיע]
28. קטרוג הנתבעת כי התובע לא היה "משהו שנמכר" באופן שניתן לתמחרו בנפרד ללקוח, אלא "שירות אקסטרה" שנדחף ללקוחותיה "במאמץ רב ולטובת הצדדים במרבית המקרים במהלך סגירת העסקה, ולא להיפך", [סעיף 105 לכתב ההגנה] ואמתלאותיה של הנתבעת לכך שרק פעם אחת, בסמוך לפני ניתוק היחסים בין הצדדים, באורח פלא ובעקבות דרישה של התובע, הצליחה לראשונה מזה שנים רבות לתמחר אירוע רב משתתפים מוזיקליים בו נטל התובע חלק באופן בו תומחר כפריט נפרד [ראו נספח 4 לתצהירי הנתבעת], לא הושענו על מסד ראייתי כלשהו מלבד עדויות בעל דין מטעם הנתבעת. הנתבעת, אשר הסתפקה בעדות בעל דין כפולה וככלל תצהיריה היו דלים במסמכים, נמנעה מלתמוך תזה זו בעדויות לקוחותיה, לרבות מפיקים מקצועיים או בראיות כלשהן שבכתב, ו/או בהתכתבויות בין הצדדים בזמן אמת שילמדו על הכרה משותפת בחדלונו של חזון הסכם 2010, וגיבוש הסכמות המבוססות על מודל אחר.
29. מנגד, וכחומה ראייתית בצורה עומדים עשרות העתקי הזמנות אירועים שצורפו לתצהיר התובע כנספח 15, שבהן ניסחה הנתבעת בעצמה את ההזמנה לעיני הלקוח, והכיתוב המופיע בהם הן בשורת "צוות", והן בשורת "פרטי האירוע", אינו מותיר מקום לספק – התובע לא שימש כפריט נדחף או כשירות אקסטרה, אלא הוצג כמנת המאסטר שף המוזיקלית העיקרית שגירתה את תיאבון הלקוחות.
על חומה זו הופקדה עדותה הטבעית והכנה של מרסל לפיה: "יש לי בן 50 לא נשוי, והיה חלום שלי שאם הוא רוצה להתחתן, רק יוסי בחופה" [עמ' 5, שורה 36], והאמור בתצהיר עדותה ראשית לפיו בשיחת טלפון שניהלה עם אביחי הוא תמחר את הופעת התובע בחופה בסכומים נכבדים הנעים [בהתאם למשך המופע והליווי שיידרש] בין 18,000 ₪, ל-60,000 ₪.
כן אפנה להתכתבות נספח 19 לתצהיר התובע, ולאותה התכתבות המפורטת בסעיף 27 לעיל בה מיידע אביחי את התובע כך: "הלקוחה פנתה לסגירה שלך לחופה וקיבלה הצעה כמו כל לקוחות חו"ל (10-15 אלף – מה שאני מצליח להוציא]. בנוסף בהמשך פגישה עם לסלי הצעתי חבילת שדרוג שתכלול את המיוסקידס ובנוסף מכרתי גם חבילת כינורות וכמובן מנהל מופע"
30. סיכומם של דברים - לא פריט נדחף בעל ערך שיווקי וכלכלי דל הוצג בפניי, אלא טיעון נדחף בעל ערך משפטי וראייתי דל.
31. ככלל השרתה התנהלותה הדיונית של הנתבעת רושם של היעדר עקיבות, בהירות וחוט שדרה פנימי, ולפוליפוניה שהתגלתה בדברי דובריה שונים, התווספו גם חולשות הנובעות מסתירות חיצוניות אל מול מסמכים שבכתב, ומהסברים הנוגדים את השכל הישר והטוב.
32. בין היתר נציגי הנתבעת, מנהליה ופרקליטה, טרם הצליחו להגיע להסכמה ביניהם היחס לשאלה מה היא התשובה הנכונה לשאלה מדוע השתמטה הנתבעת מחובתה על פי הסכם 2010 לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע בו הוא משתתף. האם משיקולים שיווקיים משום ש"העסקה לא הייתה נסגרת, לא כך עבדנו" [סעיף 12 לתצהיר אביחי], או משיקולי סודיות משהתמחור מהווה סוד מסחרי שהנתבעת אינה רוצה לגלותו ללקוח [סעיף 15 לסיכומי הנתבעת], ולא טרחו לספק טעם הגיוני לכך שלפתע, בסמוך לפני ניתוק היחסים בין הצדדים, ובעקבות דרישה של התובע הסכימה לוויתור מופלג על אותם סודות מסחריים ששמרה כבבת עינה במשך שנים רבות, חשפה לעיני הלקוח את מחירו הנפרד של התובע, והוכיחה כי "כשרוצים – יכולים".
אם לא די בכך, דוברי הנתבעת נחלקו ביניהם גם בשאלה האם כאשר הופיע התובע באירוע חופה מלווה ב"נגנים שנשכרים במיוחד אך ורק על מנת ללוות את התובע בשירתו", נחשבת ההופעה כ"פריט יוסי אזולאי", אם לאו. רון סבר שלא, ומיעט אף שירותי הגברה [ראו סעיף 24 לעיל], אביחי וב"כ הנתבעת סברו שכן [ראו עמ' 24, שורות 11-17 לפרוטוקול, וסעיף 37 לסיכומי הנתבעת]. ובכן – על כך נהוג להפטיר תיק"ו – תשבי יתרץ קושיות ובעיות.
קריסת התזה העיקרית של הנתבעת כמפורט בסעיפים 27-28 לוותה בערעורן של תזות משנה. כך, אביחי התקשה להסביר כיצד מתיישבת גרסתו בתצהירו לפיה "לתובע מעולם לא היה מופע של ערב שלם ותטה מעולם לא מכרה מוצר שכזה" עם פרסומי הנתבעת שהוצגו לו [ת/5 – ת/7], ועם העתק הזמנה לאירוע ביום 19.12.13 בה נכתב על ידי הנתבעת עצמה: "יוסי אזולאי – ערב מלא" [עמ' 37 ו-38 לפרוטוקול]. בדומה, התזה של הנתבעת בדבר למעמדו של תשלום המינימום ביחס לאירוע חופה [סעיף 21 לסיכומיה] לא עלתה בקנה אחד עם התשלומים בפועל המפורטים בשורות הראשונות לטבלה נספח 14 לתצהיר התובע.
תורפות התגלו בעדויות מטעם הנתבעת גם ביחס לתנאי בהסכם 2007 הראשון המקנה לתובע תשלום 80% מהכנסות מאירועים בהם הלקוחות פנו אליו ישירות, כאשר אביחי העיד תחילה כי הוא זוכר שהתובע לא הביא הפניות להופעות [עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 28-29], ולאחר שהוצגו לו הפניות כאמור [ת/1, ת/2] תמרן מחדש אל אמירה סתומה לפיה הטעם לאי מילוי התנאי היה נעוץ בכך ש "זה דבר שהבנו בחודשים הראשונים שהוא לא רלוונטי" [עמ' 22, שורה 13 לפרוטוקול]
תשובותיו של אביחי, בתגובה להעתק הזמנה של אירוע מיום 20.12.10 שהוצג לו במהלך חקירתו, לפיה היה התובע מוצר נלווה להרכב כנריות, ולא להיפך [עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 30-38] חשפו הפקה מוזיקלית צורמת במיוחד, נוכח העובדה שלשון אותה הזמנה שניסחה הנתבעת עצמה הינה כי הפריט הנמכר הינו "יוסי אזולאי+3 כנריות (2 שירים)", ותירוציו של אביחי לכתובים אלה בהם, בין היתר, הטיל את האחריות על "הפקידה" לא הוסיפו לעדותו ממד של אמינות.
33. אביחי אף התחמק בעדותו ממתן תשובה ברורה לשאלות מפתח רבות [ראו הדיאלוג בעמ' 29,שורות 4-30, ובעמ' 35, שורות 11-30], סתר את תצהירו ביחס לאירוע בארה"ב מיום 18.6.16, ואזי חזר בו, תוך שהוא טוען במצח נחושה "זה בדיוק מה שאמרתי" [ראו עמ' 32, שורות 2-6], והתפתל באופן דומה גם ביחס לסעיף 40 לתצהירו [ראו עמ' 33, שורות 2-28]. לקינוח, נמנע מלהכחיש כי התדפיס שצורף כדף האחרון של נספח 5 לתצהירי הנתבעת והמתייחס לפרטי אירוע משנת 2010, עבר שינויים בשנת 2017, לאחר הגשת התביעה ולצרכיה [ראו עמ' 36, שורות 33-34].
34. גרסתו הסתמית, הרדודה, והמבטלת של רון ביחס לחתימת סעיף 10 לחוזה 2007 הראשון, אל מול הנטען בסעיף 24 לתצהירו, וכן ביחס לנסיבות חתימת הסכם 2007 השני, ולפיה המדובר בגחמות של התובע שהנתבעת הסכימה לתת להם להן ביטוי בכתב [תוך שזירת אמירות תמוהות נוספות לפיהן "וגם זה לא חתום ע"י החברה. אלא אני חתמתי אישית", ו"אין לי מושג" למה נחתם הסכם 2007 השני - ראו עמ' 41, שורות 19-25, עמ' עמ' 42, שורות 25-38], ומשל תוקף חתימת הסכמות אלה אינה עולה בערכה על ליטוף אקראי על ראשו של פעוט מפונק ולא נועדה מלכתחילה להקים התחייבות של ממש, לא הצליחה לחלוף מעל רף ראייתי מינימלי, ונפלה הרבה מתחת לרף הנדרש על מנת לבסס טענה לכריתתו של חוזה למראית עין מוחלטת בסימולציה מלאה שאין מאחוריו מהבחינה המשפטית ולא כלום, דהיינו כי הצדדים לא התכוונו בגדרו לשנות את המצב המשפטי [ראו ג' טדסקי, "חוזה למראית עין ודבר פסלותו" משפטים ח, 507 (1977), ע"א 1780-93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק פ"ד נ (2) (1996) ע"א 8393-99 לופטין נק' מוניקה תכשיטים בע"מ (2004)]
ודוק, הסכם 2007 השני כולל תשעה סעיפים והוראות שונות. יכול שחלקן, וראו השגות הנתבעת ביחס לתשלום של 750$, לא יושמו בפועל על ידי הצדדים, והדבר אינו זר לטבעו של חוזה היחס כמתואר לעיל, אך השקפה על הסכם שלם אותו ניסחו ועליו חתמו שני צדדים, על כלל הוראותיו, ככזה שראוי רק לצור בו על פי צלוחית, יש להשעין על אדנים של ברזל, ולא די בכותרת הסכם 2010 על מנת לציירו כהבל פה.