35. אל מול כל האמור לעיל מצאתי את גרסת התובע כעדיפה מבחינת בהירותה, עקיבותה, והלימתה את יריעת הראיות, יריעה שהתובע, בניגוד לנתבעת, פרש ברוחב יד בפני בית המשפט. גרסה זו מכילה תזה הגיונית יותר ביחס להתפתחות ההסכמית בין הצדדים, כמתואר בסעיפים 13-14 לעיל, ומציבה מסגרת אינטגרטיבית מסתברת יותר לכלל הסכמי ההופעות וההסכמות בעל-פה, המשקיפה עליהם כמכלול, כמארג הוליסטי של חוזי יחס [ראו עניין חלמיש בסעיף 42 לפסק הדין, א' ברק, פרשנות במשפט כרך ד' – פרשנות החוזה, 319-318, 321 (2001), רע"א 7208/93 מאיר וייסגלס נ' מירה וייסגלס, פ''ד מח(4) 529 (1994)]
36. אשר על כן, במכלול האמור לעיל, ומשנחה דעתי כי יש לבחון את המרקם החוזי בכלים התואמים התנהגות של צדדים לחוזי יחס, אני מקבל את עמדת התובע לפיה הסכם 2007 השני הינו עדכון של הסכם 2007 הראשון, והשקפה ממזגת זו מנביעה את המסקנה כי אין בכותרת הסכם 2010 לפיה הוא מהווה "עדכון להסכם מתאריך 1.2.2007" על מנת לבטל את המשך תחולתו של הסכם 2007 השני. [וראו הסבריו של התובע לעניין כותרת ההסכם, כוונתו ונסיבות חתימתו בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 7-18].
37. לאמתו של דבר, ולמעלה מן הצורך, נוכח המתואר בסעיפים 21-22 לעיל, אף לשון הסכם 2010, תומכת בפרשנות התובע לו.
ראשית, לסדר המשפטים בחוזה כה קצר ותכליתי יש לייחס משקל מוגבר בפרשנותו. ההסכם מעלה תחילה על ראש שמחתו את השותפות בין הצדדים ב"פריט יוסי אזולאי", ורק לאחר מכן כהשלמה – את תנאי המינימום.
שנית, "פריט" הינו "יחידה אחת מתוך רשימה, אוסף או קבוצה" או "כל אחד מן הדברים המנויים ברשימה אחת" [ראו מילוג, המילון העברי החופשי ברשת, וכן המילון החדש, אברהם בן שושן, 1973] ובחירת הצדדים לנקוט בלשון "פריט יוסי אזולאי" ולא "הופעה", מלמדת על כך שתחת התנאי חוסים גם מקרים בהם נמכרת הופעת התובע כחלק מקבוצה, ותכליתו להבחין בין עלות יתר הפריטים בה לבין עלות "פריט יוסי אזולאי", ולשתף את התובע בהכנסות ממנו.
שלישית, משאליבא דהנתבעת עצמה עדכן הסכם 2010 את הסכם 2007 הראשון קשה להלום מסקנה לפיה יפורש הביטוי "אירוע מלא" במנותק מהמשמעות שנתנו לו הצדדים בהסכם 2007 הראשון, והמתייחסת ל"אירועים בהם הלקוחות יפנו לתטה בנוגע ליוסי אזולאי", ולארבעה אייטמים שיבצע, דהיינו מופע מוגדר ומוזמן של התובע, ולא חבילה של מוצרים שהוא נבלע בתוכה, כהשקפת הנתבעת.
רביעית, ללא ראיית הסכם 2007 השני כחלק מהתשתית ההסכמית על גביה הועמד הסכם 2010, עומד הסכם זה האחרון כמגדל פורח באוויר, שכן הסכם 2007 הראשון כבר הסתיים בהתאם לתנאיו ביום 1.2.10.
מתן חשבונות – אי אפשר לפסנתר פיל:
38. פיל ענק ניצב באולם בית המשפט. עם חדק, חטים, וזנב. מידות גופו נגזרו מאותן עשר שנות יחסי עבודה משותפת בהן שימשה הנתבעת כמשווקת הבלעדית של פעילותו המוזיקלית של התובע וכמפיקת אלבומיו, מאותם שישה הסכמים בכתב שנחתמו ביניהם לצורך כך, מאותן הסכמות בעל-פה שנוספו עליהם, ומאותה התנהלות בפועל של הצדדים במהלך שנות ההתקשרות הארוכות. נציגי הנתבעת עמדו דחוקים באולם בית המשפט, הם חשו היטב את משקלו וגודלו של הפיל הענק, אך בה בעת הפריחו תזות שונות ומתחלפות לצורך שלילת קיומו. עמדו בתוקף על כך שאין זה פיל אלא פסנתר כנף ענק. כשנחשף בחומר הראיות החדק המתנופף – ציירו פסנתר בעל חדק.
39. כאמור, הודתה הנתבעת כבר בכתבי טענותיה בקיומה של מערכת יחסים מיוחדת במסגרתה היוותה "בית עבור התובע". בסיכומיו טען התובע לקיומם של יחסי נאמנות ו/או שליחות ו/או שותפות בין הצדדים. זאת מכוח ההסדרים, בכתב או בעל-פה, שהעניקו לנתבעת זכות שיווק בלעדית של הופעות התובע, קבלת התמורה בגינן, וחיוב בהעברה לתובע של חלקו של התובע בשותפות באותן הכנסות. כן הצביע התובע על כך שאביחי ורון הודו הלכה למעשה בחקירותיהם כי כ"בן בית", היה התובע זכאי לקבלת דיווחים וחשבונות, וכי ספריהם היו פתוחים בפניו [ראו עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 20-22, עמ' 24, שורות 3-10], וכי העילה היחידה בגינה הם מבקשים לנעול עתה דלת בפניו ומתנגדים למתן החשבונות נעוצה בטענותיו עתה כלפיהם כי בין כתלי אותו בית, ותוך שימוש באותה תחושת אמון ביתית שנטעו בו, גנבה הנתבעת את דעתו וקיפחה את זכויותיו על פי ההסכמים, וביטול ההסכם על ידו עקב כך, שהרי כך הכריז רון: "הכל הגיוני, כשאתה מתנהג הגיוני. ברור שמגיע לבן אדם שעובד איתי חשבונות כל הזמן שהוא עובד איתי, לא היה פעם אחת שביקש חשבון ולא קיבל. אפי' דאגתי שיפתחו לו את המשרד, ואיש מחשבים שיבדוק לו את כל המיילים של החברה"..."כרגע אני מתנגד למתן חשבונות בכל הנושאים. אם הוא גונב אותי היום ובא ומשחק אותה שאני גונב לו 500 ₪ אז אני לא נותן לו דוחו"ת כרגע" [עמ' 40-41 לפרוטוקול].
40. מנגד טענה הנתבעת כי לא הוכח קיומה של מערכת הסכמית המצדיקה קבלת חשבונות, כי התובע אינו שותף של הנתבעת, וכי אין לו זכות תביעה ביחס לכספים שהתקבלו אצלה ביחס למרבית רובם של האירועים בהם השתתף התובע כחלק מ"חבילת מוצרים" ולפיכך לא תומחר באופן נפרד ומובחן, אלא היה זכאי לתשלום המינימום בלבד, שאינו כולל כל סממן של שותפות.
41. על פי התפיסה המקובלת בפסיקה בשלב זה בו מצוי הדיון בתביעה דהאידנא נדרש התובע מתן חשבונות להוכיח כי בינו לבין הנתבע מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה זאת, וכן כי קמה לו זכות תביעה ביחס לכספים בגינם הוא מבקש לקבל חשבונות [ראו ע"א 127-95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ ואח', פ"ד נא (4) 337 (1997)]. עם זאת, משא נוסף זה של הוכחת זכות תביעה אינו נדרש במקרה בו בוסס קיומם בין הצדדים של יחסי אמונאות מובהקים, שהם בגדר חי הנושא את עצמו [ראו לעניין זה ע"א 5685-17 זילכה נ' קלדרון (2017), ע"א 45965-06-12 המומחים להטבות לעובדים, בנפיט בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (2016)].
42. כבר בדברי ימיה המוקדמים של הפסיקה הישראלית הוכרה עצם אי יכולתו של צד לחוזה לקבוע את הדמים המגיעים לו על פי החוזה בגלל חוסר ידיעה הנובע מפעולות שנעשו על ידי הצד האחר שלא באמצעותו, ככזו העשויה להצדיק קבלת סעד למתן חשבונות [ראו ע"א 81-64 "רינה" י' זמל את י' אורן ואח' נ' אוירבך פ"ד יח (3) 567 (1964)]. שנים רבות לאחר מכן נפסק: "מאחר וקיומו של ההסכם, המקנה לתובעת אחוזים מהחיסכון, אינו שנוי במחלוקת, להבדיל מהיקפו, הרי הזכאות לקבלת חשבונות, מהבחינה העקרונית, אינה יכולה להיות אף היא שנויה במחלוקת, לאור קיומה של תלות אצל התובעת במסמכים הנמצאים בשליטת הנתבעים. ללא המסמכים, אין התובעת יכולה לדעת אם עצותיה יושמו הלכה למעשה, אינה יכולה לוודא קיומו של חיסכון במס, כמו גם כימותו, וכפועל יוצא לשום את השכר המגיע לה" [ת"א 1434-07 דוקטור חיים רופאי עסקים בע"מ נ' אופטיקנה האופטיסטור הראשון בע"מ (2012), וראו גם ת"א 2534-07 אורט ישראל נ' WORLD ORT (2009) ופסק דינו של כב' השופט א' רונן בת"א 52434-11-16 זפרני נ' דירות יוקרה בע"מ (2018)]
43. במישור העיוני נטועים שרשיה של תפיסה זו במשפט המקובל האנגלי אשר הכיר בכך שלצד יחסי הכוחות, זכות וחובה, ניצב זוג המושגים - כוח וכפיפות. כוח הוא שליטה רצונית שיש לאדם במצבו המשפטי של אדם אחר. כפיפות היא המושג התואם של כוח, והיא מתארת את מצבו של האדם החשוף לשיקול דעת חד צדדי, ומשכך מתקיים לגביו יסוד הפגיעות [[vulanerbility, דהיינו חוסר אונים למנוע הפעלה פוגענית של הכוח. בקטגוריה מיוחדת זו של מערכות יחסים שבהן אדם מקנה לזולתו כוח על ענייניו מבלי שיש למקנה אפשרות ממשית לשמור על ענייניו בעצמו, מתעורר חשש כבד להתנהגות אופורטוניסטית של הצד בעל הכוח. מבחינה עיונית נובע החשש משילובם של שני היבטים, הניעה להעדפת העצמי של בעל הכוח, והעדיפות במידע שיש לבעל הכוח. אחד המוסדות המשפטיים העיקריים שפיתח המשפט המקובל על מנת להתמודד עם חשש זה הינו חובת האמון [duty of loyality] ההופכת צד אחד לאמונאי [fiduciary] של הצד השני, והמטיל עליו משטר של גילוי מלא - accountability. מוסד האמונאות, להבדיל ממוסד הנאמנות, טרם נתאזרח בחקיקה הישראלית, אך כבר קנה לו תושבות של קבע בפסיקת בית משפט העליון [ראו ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטוונגר בע"מ (1984), ע' ליכט, "חובת אמון, אימתי?", בתוך "חובות אמון בדין הישראלי" 35, רות פלאטו-שנער, יהושע (שוקי) שגב עורכים, 2015].
44. בנול פסיקת בית המשפט העליון בענין חלמיש נארגו בחובות האמון של בעל כוח, לרבות חובת הגילוי, גם חוטי שני שנטוו מתורת חוזה היחס, וסיביהם ספוגים בערכים כמו אמון, סולידריות והדדיות. עוד קודם לכן עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו בת"א 2671-04 לוין נ' פיק (2009) על כך ש: "אין מחלוקת כי ככל שמערכת יחסים נמשכת, היא יכולה ביתר קלות להתאים להגדרה של מערכת יחסים מיוחדת". להשלמת תמונת הפיל שבחדר אדגיש כי במשפט המשווה ניתן לזהות מגמה לעיגונה של חובת אמון עצמאית בחוזי יחס הכוללת חובת גילוי, והנובעת מחובת תום הלב שבעריסת חוזה היחס, וזאת ללא צורך להידרש לתורת האמונאות [ראו ע' ליכט, "יחס חם – חובת אמון וחובת תום לב בהסכם הפצה בלעדי וחוזי יחס אחרים", בבלוג - נקודה בסוף משפט, הערות על דיני אמונאות וממשל תאגידי].
45. כמתואר לעיל, התובע הפקיד בידי הנתבעת במשך כעשור שנים ובאופן בלעדי את שיווק וניהול הופעותיו, וזאת באמצעות מסכת של חוזי יחס שתרכובת החמצן הייחודית שלהם הינה אמון, סולידריות, הדדיות, הוגנות, ותום לב. הנתבעת עצמה הודתה בכתב הגנתה כי הצדדים "פעלו בשיתוף פעולה מלא" וכי "היתה בית עבור התובע", הגדרה עצמית שמכירה בכך שבין הצדדים נרקמה מערכת יחסים מיוחדת. בהסתמך על החזון אשר הוצג ואשר עמד בבסיס הסכם 2010, ומתוך אמונה כי היא פועלת בניקיון הדעת ובברות הלב למימושו, הוכפפו בידיה של הנתבעת השררה לקבוע את תג המחיר בעד עמלו האמנותי של התובע, והמשטר על שסתום פרנסתו, תוך יצירת תלות של התובע בתוצאות שליחותה של הנתבעת.
משהגעתי לכלל מסקנה, כמפורט בפרק קודם להכרעתי זו, כי המטרה שעמדה בכור הסכם 2010 היתה כינון שותפות בהכנסות, ועל מנת ליישמו בהתאם לכוונת הצדדים ולקיים את תנאיו באמונה ובהגינות היה על הנתבעת, כשלוחתו של התובע, לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע בו הוא משתתף, לא ניתן לקבוע את הדמים המגיעים לתובע ללא חשיפתם של האופנים בהם הפעילה הנתבעת את כוחות שיקול הדעת שהוענקו לה על ענייניו של התובע.
פגיעותו ותלותו של התובע יצאה מן הכוח אל הפועל – זאת משלגרסת הנתבעת עצמה היא לא נהגה לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע, ולגרסת התובע העלימה ממנו את התמחור האמיתי [ותימוכין לכך נמצאו בעדות מרסל], וכך או אחרת נמצא כי סיכלה את מימוש ההסכם וחיבלה במימוש זכויותיו של התובע על פיו. לא זו אף זו, טרם הגשת התביעה אף נתגלו בחשבונותיה של הנתבעת טעויות רבות כמפורט בתצהיר התובע ובטבלה נספח 17 לאותו תצהיר המסכמת את הבדיקה המדגמית שביצע ואשר נתוניה לא הוכחשו על ידי הנתבעת באופן מפורש, מפורט ומבוסס [וראו גם עדותו החיוורת של אביחי בעמ' 25 לפרוטוקול, שורות 37-38, עמ' 26, שורות 1-5, את המתואר בסעיף 33 לעיל ממנו עולה כי התקשיתי לתת אמון בהסברי הנתבעת להיווצרותן של הטעויות הראשוניות אותן גילה התובע, ואת תשובתו המתחמקת של אביחי בעמ' 34-35 לפרוטוקול בהתייחס לנספח 10 לתצהיר התובע אל מול מוצג ת/3].
אם לא די בכך, הנתבעת ראתה עצמה כעולה מההתכתבויות בין הצדדים בזמן אמת כמי שמחוייבת במתן פרטים וחשבונות לתובע ביחס לכל הופעה, ואף אפשרה לתובע, טרם הגשת התביעה, גישה חופשית לספריה.
ממכלול האמור לעיל נהירים הן קיומה בין הצדדים של מערכת יחסים מיוחדת, והן קיומה של זכות לתובע בכספים הנתבעים על ידו, המצדיקים את עתירת התובע לקבלת חשבונות מהנתבעת.
46. בסיכומיה הלינה הנתבעת על כך ש"דרישתו הגורפת של התובע לחשבונות אינה מבחינה בין הופעותיו כמוצר מובחן ומתומחר בנפרד "פריט יוסי אזולאי" לשון ההסכם בין הצדדים, לבין הופעותיו כחלק מחבילת מוצרים שונים שנמכרים על ידי תטה", ולפיכך במתן חשבונות מצד הנתבעת ביחס להופעותיו של התובע שלא בנפרד, אלא כחלק מ"חבילת מוצרים"", יצור פגיעה בסודותיה המסחריים של הנתבעת שלא לצורך. ובכן, משקבעתי בהכרעתי זו כי קיומו של החוזה כהלכתו, ככוונתו וכאמונתו, חייב את הנתבעת לתמחר את התובע כפריט נפרד בכל אירוע בו הוא משתתף, נשמט השטיח מתחת לרגלי טענה זו.
אך למעלה מן הצורך אעיר כי טענתה של הנתבעת לקיומו של "סוד מסחרי" נותרה בגדר "סוד דיוני", משלא בוססה, פורטה, והובהרה כדבעי. על פי סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999, מוגדר "סוד מסחרי" כדלקמן: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו", אך הנתבעת כשלה בנטל השכנוע לכך שאופן תמחור אותן "חבילות מוצרים" עד לחודש יוני 2016 ללקוחותיה השונים והמתחלפים, דהיינו במסגרת משאים ומתנים ביחס לאירועים אשר נערכו לכל המאוחר לפני יותר משלוש שנים, עולה כולו לגדר סוד מסחרי תקף ובעל ערך שהושג במאמץ [ראו ע"א 9046-96 בן ברוך נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ פ"ד נד (1) 625 (2000)], ולכך שנהגה במידע זה כמי שרואה בו סוד מסחרי ונקטה אמצעים לשמירה על סודיותו, לרבות בהחתמת לקוחותיה, עובדיה, ואף התובע שבפניו גילתה את ספריה טרם הגשת התביעה, על כתב סודיות. לענין זה אפנה גם לנספח 13 לתצהיר התובע בו חשף אביחי תמחור "חבילת מוצרים" בפני התובע ללא כל סייג. ודוק, התובעת אף לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי הנתבע פנה בשלוש השנים האחרונות למי מלקוחותיה תוך שימוש במידע שחשפה בפניו התובעת.