51. הנתבעים טוענים כי התובעים עבדו בהיקף שעות משתנה, הנמוך ממשרה מלאה, כאשר תובעים 1 ו-2 עבדו החל משעה 7:30 עד לשעה 14:00, ובימי שישי עד לשעה 13:00, וכן קיבלו הפסקה של חצי שעה או 3/4 שעה ליום. לגבי תובע 3, נטען כי הוא עבד 42 שעות לכל היותר. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אין כל רישום ביומני העבודה בדבר עבודה בשעות נוספות, וגם על פי רישומי קיבוץ מעברות, התובעים לא עבדו שעות נוספות.
52. עוד טוענים הנתבעים כי תנאי העבודה של התובעים לא אפשרו פיקוח על שעות עבודתם וכי התובעים היו מועסקים במשרת אמון בשל הקשר האישי שנרקם בין הנתבע לבין התובעים, במיוחד בתקופת מחלתו.
53. נדון תחילה בתחולת החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951. סעיף 30(א)(6) לחוק מתייחס ל"עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם." אולם, כבר בכתבי ההגנה טענו הנתבעים כי תובע 3 נהג למסור לנתבעת בכתב ידו כל חודש בחודשו את מספר ימי העבודה של התובעים. עוד טענו הנתבעים כי מר כהן, מנהל החשמלייה, נהג לערוך רישום מדויק של שעות העבודה של התובעים, כאשר על בסיס רישום זה נהג הנתבע להוציא חשבונית לקיבוץ מעברות. משמע, הנתבעת נהגה לעקוב אחר שעות העבודה שביצעו התובעים בפועל, ואף אם בחודשים אלו או אחרים נמנעה הנתבעת מלעשות כן, הרי שלא היתה כל מניעה לערוך רישום מפורט של מועדי העבודה.
54. בכל הנוגע לתחולת החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק, שעניינו ב"עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי", לא שוכנענו כי תפקידם של התובעים מצדיק הכללתם בקטגוריה זו. תובעים 1 ו-2 ביצעו עבודות חשמל, בעיקר בקיבוץ מעברות. תובע 3 היה בגדר מנהל עבודה באתרים אחרים. לא הובאו כל ראיות כי התובעים היו חלק מהשדרה הניהולית בנתבעת, קיבלו עובדים לעבודה או פיטרו עובדים, קבעו תנאי שכר של עובדים אחרים, וכן לא הובאה ראיה המלמדת כי התובעים ניהלו מו"מ מול ספקים או לקוחות של הנתבעת. זאת ועוד, לא נטען וגם לא הוכח כי התובעים היו חשופים לסודות מסחריים כלשהם או לנתונים כספיים של הנתבעת. מעבר לכך, לא הוכח כי השכר ששולם לתובעים היה גבוה מזה המשולם בענף וכזה אשר תאם אמון אישי מיוחד לו זכו. העובדה כי הנתבע שהה בתקופת מחלה ממושכת, וכי יחסי הצדדים התהדקו במישור החברי בעקבות כך, אינה הופכת את התובעים למי שהועסקו בתפקידים של אמון אישי, ולא הובאו כל ראיות המלמדות כי בתקופת המחלה קיבלו התובעים סמכויות מיוחדות.
55. נעבור לבחון את זכאותם של התובעים לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות.
56. סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה מחייב מעסיקים דוגמת הנתבעת לנהל פנקס שעות עבודה המפרט את מלוא שעות עבודתו של העובד בפועל. סעיף 26ב לחוק הגנת השכר מתייחס לשאלת נטל ההוכחה וקובע כי בתובענה לתשלום גמול שעות נוספות, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, חובת ההוכחה מוטלת על המעסיק כאשר הוא אינו מציג רישומי נוכחות הנדרשים על פי חוק שעות עבודה ומנוחה. עוד קובע סעיף 26ב האמור כי חובת ההוכחה הינה רק בגין 60 שעות עבודה נוספות חודשיות.
57. במהלך השנים האחרונות בולטת המגמה של הגמשת נטל ההוכחה המוטל על עובדים התובעים גמול עבודה בשעות נוספות. בית הדין הארצי עמד בפרשת ריעני על אופן יישום סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, לאחר שהעובד הציג גרסה עובדתית בנוגע לשעות העבודה הנוספות שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדר שכר, תוך הצגת ארבעה מצבים:
"לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם:
המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח.
המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".
המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן."
58. במקרה דנן, אין בנמצא רישומי נוכחות העומדים בדרישת החוק והמפרטים את שעות עבודתם של התובעים. כאן המקום לציין כי העובדה שתובע 3 היה אחראי לרישומי הנוכחות אינה פוטרת את הנתבעת כמעסיקה מחובתה לנהל פנקס שעות עבודה על פי חוק. הנטל להפריך את טענת התובעים לגבי שעות עבודתם, נותר להיות מוטל על כתפיה.
59. התובעים הציגו בתצהיריהם גרסה לעניין שעות העבודה ולעניין עצם העבודה בשעות נוספות, ושוכנענו כי הם העמידו גרסה עובדתית מספקת בנוגע לעצם העבודה במתכונת של שעות נוספות, כפי שיוסבר להלן:
60. טענתו של תובע 1 היא כי בארבע השנים האחרונות לעבודתו בהן הועסק בקיבוץ מעברות, מחודש אוגוסט 2012 לערך, התחיל לעבוד מהשעה 7:00 בבוקר וסיים בשעה 15:30 ובימי ו' מהשעה 7:00 ועד שעה 14:00. לטענתו, לפחות פעם אחת בשבוע התעכב בשל הצורך לסיים סידור עבודתו באותה היום כך שהמשמרת בה עבד הסתיימה בשעה 19:30 בערב ולעיתים נמשכה אל תוך הלילה.
61. תובע 1 נשאל בחקירה לעניין מתכונת העבודה, והשיב כי משמעות התארכות יום עבודתו נבעה מכך כי "במהלך היום מעמיסים חומרים אחרים, מחנים רכבים יום לפני עם הכלים במחסנים, שנצא בבוקר מוקדם, לפעמים יצאנו ב 04.30 לפרויקט" וכאשר נשאל האם משמעות גרסתו היא כי יום לפני נהגו להגיע בשעה 19:00 בערב על מנת להעמיס חומרים בכדי לקחת למחרת בבוקר השיב: "זה קרה אצלנו. היינו מסיימים את העבודה וחוזרים להעמיס...היה הרבה פעמים בשבוע...". נתנו אמון בעדות תובע 1 לעניין הצורך לעבוד בשעות נוספות.
62. תובע 2 טען בתצהירו למתכונת שעות דומה לזו הנטענת על ידי תובע 1. בחקירה הנגדית, טען תובע 2 כי לא סיים לעבוד בשעה 14:00 כפי שנטען על ידי הנתבעים:
"ש. בקשר לשעת עבודה, בימי א' עד ה', בשעה 14:00 סיימתם?
ת. בחיים לא סיימנו בשעה 14:00. תביא מסמכים שסיימתי בשעה 14:00, מאבי כהן שהיה אחראי על המעברות. יש מצלמות בקיבוץ, הכל מצולם, כניסה ויציאה."
63. תובע 2 הופנה בחקירה הנגדית לתצהירו של עובד אחר בשם מר בכר וכן לתצהיר שלו עצמו, אשר חתם עליו במסגרת ההליכים שניהל מר בכר כנגד הנתבעת. בשני התצהירים מופיעה מתכונת שעות עבודה הפחותה מזו הנטענת כיום על ידי תובע 2. אולם, הן מר בכר והן תובע 2 לא נחקרו בסופו של יום אודות תצהיריהם בהליך האחר. הנתבעים גם בחרו שלא לזמן את מר בכר לעדות. מעבר לכך, שוכנענו כי תובע 2 (כמו גם תובע 1), כלל לא התעמק בתצהיר עליו חתם בהליך האחר, כי כלל לא קרא מה כתוב בו אלא חתם עליו כדי לעזור לנתבעת, שהיתה אותה שעה מעסיקתו ומי שאחראית לביטחונו הכלכלי.
64. תובע 3 טוען בתצהירו כי הועסק באתרי עבודה שונים בארץ במתכונת העסקה של 6 ימים בשבוע, כאשר יום עבודתו התחיל בשעה 6:30 והסתיים בשעה 16:00 ובימי ו' התחיל לעבודה בשעה 6:30 וסיים בשעה 14:00. עוד טוען תובע 3 כי גם עבודתו התארכה לעיתים עד לשעות הערב.
65. תובע 3, בחקירתו הנגדית, נשאל הן על עבודתו במתכונת עבודה של שעות נוספות והן על מתכונת עבודתם של אחיו. תובע 3 הופנה לטבלה שערך הנתבע בהתאם ליומני העבודה והסביר כי ברישום הספרה "2" הכוונה היתה ל"יומית כפולה" וכי לא נהג לרשום את שעות העבודה שכן רשם "רק יומיות" כשעבודתם הסתיימה ב "14:30, 15:00, 15:30." עדותו של תובע 3 בהקשר זה היתה עקבית ומהימנה, וניתן היה ללמוד ממנה על מתכונת עבודה אשר חרגה ממשרה מלאה.
66. חיזוק לגרסאות התובעים ניתן למצוא ביומני העבודה שצורפו לתצהיריהם. אומנם, אין ביומנים כאמור פירוט של שעות התחלה וסיום העבודה, אולם כן ניתן למצוא ימים מסוימים בהם נרשם כי שעת סיום העבודה היתה בשעות הערב. כך למשל, ביום 26.11.2014 נרשם סיום יום העבודה בשעה 19:00, ביום 23.9.2014 נרשם סיום עבודה בשעה 20:30, ביום 12.10.2012 נרשם סיום עבודה בשעה 21:00, ביום 3.1.2012 נרשם סיום עבודה בשעה 17:30, ביום 22.11.2011 נרשם סיום עבודה בשעה 18:30, ביום 30.3.2011 נרשם סיום עבודה בשעה 22:40, ועוד.
67. סימן נוסף ביומני העבודה לביצוע שעות נוספות הינו ברישום "1/2 1 X י"ע", או שהופיע לצד שמו של עובד מסוים "X 1/2 1" או "X2", כאשר לפי עדותו של תובע 3 כאמור לעיל מדובר ביומית כפולה או תוספת של חצי יום עבודה, וזאת בשל עבודה בשעות נוספות. רישום כזה ניתן למצוא במועדים שונים ביומני העבודה (לדוגמא 26.11.2014, 11.1.2015, 23.9.2014, 16.6.2014, 9.11.2012, 11.10.2012, 8.6.2015 ועוד).
68. טענת הנתבעים כי הרישום ביומני העבודה אינו מהימן שכן תובע 3 יכול היה לבצע שינויים ביומנים שהיו בשליטתו – לא הוכחה אף בראשית ראיה כלשהי. נהפוך הוא, הנתבע עצמו טען כי לקראת ישיבת ההוכחות בדק את כמות ימי העבודה של התובעים, על יסוד יומני העבודה, כדי להראות התאמה בין ימי העבודה בפועל לבין הימים ששולמו בתלושים, ובטבלה שערך הנתבע נרשמו שעות סיום העבודה במועדים שונים, החורגות ממתכונת שעות העבודה לה טוענים הנתבעים.
69. על יסוד האמור לעיל, אנו סבורים כי התובעים עמדו בנטל המוטל עליהם להניח תשתית עובדתית מספקת לגבי עצם העסקתם בשעות נוספות.
70. במצב דברים זה, עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח את שעות עבודתם של התובעים ולהראות כי לא עבדו שעות נוספות. הנתבעים לא עמדו בנטל זה, הואיל ולא הציגו רישומי נוכחות כלשהם הכוללים את שעות עבודתם של התובעים, וגם לא הציגו כל ראיה משכנעת התומכת בטענתם כי התובעים עבדו בהיקף עבודה חלקי, או כי התמורה בגין עבודה בשעות נוספות שולמה על דרך של הגדלת ימי הנוכחות בתלושי השכר.
71. בהקשר זה יצוין, כי בתצהירו של הנתבע נרשם כי תובע 3 נהג למסור רישום ימי נוכחות שלו ושל יתר העובדים "ואם מי מהם עבד שעות נוספות היה מציין זאת ורושם ביומן גובה התגמול המגיע לעובד". עוד טען הנתבע בתצהירו כי כאשר התובעים עבדו שעות נוספות, תובע 3 נהג לרשום זאת ביומן והתגמול היה משתקף בתלושי השכר על דרך של הגדלת ימי העבודה. במילים אחרות, הנתבע אינו מכחיש כי לעיתים נדרשו התובעים לעבוד שעות נוספות, אלא שלטענתו כאשר עבדו שעות נוספות, הדבר בא לידי ביטוי על דרך של הגדלת ימי העבודה הרשומים בתלושים. טענה זו כאמור לא הוכחה.
72. הנתבעים בחרו שלא להעיד עובדים אחרים, אשר היו יכולים לתמוך בטענתם בדבר מתכונת שעות העבודה. הנתבעים גם בחרו שלא לזמן לעדות את מר כהן, לגביו נטען כי ערך רישום מדויק של שעות העבודה של התובעים. הנתבע צירף לתצהירו רישום אשר נטען כי נערך על ידי מר כהן ואשר מרכז את כמות שעות העבודה. מדובר ברישום חלקי, אשר הוגש שלא באמצעות עורכו, ואין בו כלל ציון של שמות העובדים אליו הוא מתייחס.
73. על יסוד כל האמור לעיל, שוכנענו כי התובעים עבדו שעות נוספות.
74. עם זאת, אין לקבל את החישוב שנערך על ידם בתצהיריהם ובסיכומיהם, שכן לא ניתן לחלץ מיומני העבודה את שעות עבודתם בפועל. עיקר הרשום על גבי יומנים אלו הוא מהות העבודות שבוצעו ואין המדובר ברישום של נוכחות התובעים מדי יום בעבודה הכולל שעת התחלה ושעת סיום. מעבר לכך, תובע 3 הודה בחקירה הנגדית כי חישוב השעות הנוספות אינו מדויק אלא נעשה על דרך הערכה.
75. בהינתן הקושי הראייתי בקביעת היקף העבודה הנוספת שביצעו התובעים לאורך תקופת העסקתם, אנו סבורים כי המקרה שלפנינו נכנס לגדרו של "המצב השני" בפרשת ריעני, משמע כי נטל השכנוע הועבר אומנם אל הנתבעת אולם לא הוכחו שעות העבודה בפועל. לפיכך, התוצאה המתבקשת הינה חיוב הנתבעת בתשלום של עד 15 שעות נוספות בשבוע או 60 שעות נוספות בחודש לכל אחד מן התובעים בכפוף לתקופת התיישנות תביעתם. יישום האמור לגבי כל אחד מן התובעים יובא בהמשך.
נסיבות סיום העסקה
76. סיום יחסי העבודה נעוץ בטענות קשות מצד הנתבעים כלפי התובעים שעניינן מעילה וגניבה. לטענת הנתבע, נאלץ להודיע לתובעים 1 ו-2 על הפסקת עבודתם בקיבוץ מעברות, לאחר שהקיבוץ הודיע כי התגלו מעשי תרמית וגניבה בעבודות וציוד חשמל בסכומים של מאות אלפי שקלים ובעקבות כך החליט הקיבוץ להפסיק את פעילות הנתבעת בשטחו. עוד טוען הנתבע ביחס לתובע 3, כי בעקבות הפרשה בקיבוץ מעברות וכשהתחיל לבדוק את התנהלות הנתבעת, גילה כי תובע 3 מכר סחורה השייכת לנתבעת לצד שלישי ונטל את התמורה לכיסו. לפיכך, טוענים הנתבעים כי התובעים הם שהביאו לסיום יחסי העבודה כאשר לא הותירו ברירה בידי הנתבעת אלא להודיע להם שלא להתייצב לעבודה בקיבוץ מעברות או באתרים אחרים. עוד טוענים הנתבעים כי בנסיבות בהן באו אל קיצם יחסי העבודה, התובעים אינם זכאים לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת או פיצויי הלנה כלשהם.