מי שהסתיים הסכם החכירה שלו לא זכאי לפיצוי במקרה של הפקעה אפילו אם המשיך לשלם דמי חכירה

חברה שעוסקת בנטיעה ועיבוד של פרדסים ומטעי-פרי, ובאריזה ושיווק של פירות, עיבדה במשך שנים רבות קרקע חקלאית, גם לאחר שהסתיים חוזה החכירה מול רשות מקרקעי ישראל, ושילמה דמי חכירה. כאשר חלק מהקרקע הופקע לשם הקמת דרכים, דרשה לקבל פיצויים בגין ההפקעה.
בית המשפט העליון קבע, כי בהעדר חוזה חכירה בתוקף מעמד המחזיק בקרקע הוא של 'בר רשות' - מעמד שאינו מקנה זכות לפיצויים. 'בר-רשות' הוא בעל רשות להשתמש במקרקעין – רשות שניתן לבטל בכל עת, היא אינה חוזה חכירה בעל-פה ולכן אינה מקנה זכות לפיצויים. במקרה זה בוצע שינוי יעוד בקרקע בשנת 2006, כשלוש שנים לפני מועד תום תקופת החכירה הקבועה בהסכם החכירה. לרשות מקרקעי ישראל לא הייתה זכות להחכיר את הקרקע מחדש, אך החברה החזיקה בקרקע גם לאחר תום תקופת החכירה והמשיכה לעבד את הקרקע ואף לשלם את דמי החכירה. הסכם החכירה לא כלל זכות הארכה ועם תום תקופת החכירה פקעה זכות החכירה ואילו הישיבה בקרקע לאחר תום תקופת החכירה נעשתה רק מכוח הסכמה שבשתיקה במעמד של 'בת-רשות'. לכן, המחזיק בקרקע היה במעמד של 'בר רשות' ואינו יכול לצפות לפיצוי כספי בגין הנזק העתידי שייגרם בשל הפינוי מהקרקע.