הבורסה בתל אביב העבירה חברה ל"רשימת השימור" לאחר שלא עמדה בתנאי תקנון הבורסה למינימום החזקות הציבור. החברה ביצעה פעולות לרכישת מניות מהציבור ולאחריהן הצעת רכש לכלל מניות הציבור, אשר התקבלה והחברה נמחקה מהמסחר. בעלי מניות מיעוט שנאלצו למכור מניותיהן במסגרת הצעת הרכש טענו, בין היתר, להפרת החברה והמנהלים, אשר הם גם בעלי השליטה בחברה, את חובת הזהירות שלהם אשר גרמה לבעלי המניות למכור מניותיהם במחיר נמוך.
בית המשפט העליון קבע כי המנהלים הפרו את חובת הזהירות שלהם ועליהם ועל החברה לפצות את בעלי מניות המיעוט שנפגעו מפעולותיהם. משמעות העברתה של מניה לרשימת השימור בבורסה בתל אביב היא הגבלת המסחר במניה, כך שזו תתקיים רק בשני שלביו הראשוניים של יום המסחר בבורסה – שלב "טרום הפתיחה" ושלב "הפתיחה". לאחר שניירות הערך של החברה מועברים לרשימת השימור עומד לרשות החברה פרק זמן של שנתיים, במהלכו על החברה לעמוד בתנאים מסוימים כדי לשוב להיסחר ברשימה הראשית. פרק הזמן האמור נחלק לשתי תקופות: בשנים עשר החודשים הראשונים על החברה לעמוד בתנאים מסוימים לשם העברתה מחדש לרשימה הראשית. אם לא הצליחה לעשות כן, קצובים לה 12 חודשים נוספים במהלכם התנאים להוצאתה מרשימת השימור מחמירים עוד יותר מהתנאים שחלו בשנה הראשונה לכניסתה לרשימת השימור. אם כשלה החברה לעמוד בתנאים הנדרשים בחלוף שנתיים – ניירות הערך שלה נמחקים מהמסחר בבורסה. בשל החשש מהמחיקה מהמסחר, מנהלים של חברה שנכנסה לרשימת השימור מצופים לפעול להוצאתה מרשימת השימור ולא לרכוש מניות מהציבור. חברה חבה במישרין באחריות בנזיקין על עוולה שבוצעה בידי אורגן שלה ולכן שאלת אחריותה של החברה נגזרת משאלת אחריותם בנזיקין של נושאי המשרה בה. באופן כללי, נושא משרה חב כלפי החברה חובת זהירות אך לא כלפי בעלי מניותיה. עם זאת, לעתים עשויים נושאי משרה להיות חבים בחובת זהירות כלפי בעלי מניות ספציפיים. כניסתה של חברה לרשימת השימור של הבורסה, היא תרחיש שמירע את מצבם של בעלי מניות המיעוט באופן מובחן ממצבה של החברה, ואף ממצבם של בעלי השליטה, ולכן, במקרים שבהם קיימת אפשרות ממשית לכניסתה של חברה לרשימת השימור (וקל וחומר כאשר החברה כבר מצויה ברשימה זו), וכאשר מבנה הבעלות של החברה מעורר חשש לניצול מצב זה לרעה מצד בעלי השליטה קיימת חובת זהירות בין הדירקטורים לבין בעלי מניות המיעוט. החובה היא לנקוט במשנה זהירות בעת שהם מבצעים פעולות הנתפסות "רגילות" בחיי היום-יום של חברה ציבורית וחובה מוגברת לנהוג ללא מראית עין של ניגוד עניינים, ולקבל החלטות באופן מיודע, שקוף ומתועד. גם במקרה כזה לא כל כניסה של חברה לרשימת השימור משמעה התרשלות של הדירקטורים וכלל שיקול הדעת העסקי מונע התערבות בית משפט בשיקול דעתם של דירקטורים כל עוד פעלו בהליך סביר וגם אם טעו בהחלטותיהם (או לא קיבלו החלטות נדרשות). על אף האמור, כלל שיקול הדעת העסקי לא יחול כאשר שיקול דעתם של נושאי המשרה היה נגוע בחוסר תום לב סובייקטיבי, או בניגוד עניינים, או שההחלטה שהתקבלה הייתה בלתי מיודעת, או בנסיבות חריגות. כאן הדירקטורים פעלו בניגוד עניינים ולכן כלל שיקול הדעת העסקי לא חל והפעולות שביצעו ואשר גרמו לחברה להיכנס לרשימת השימור ולא לצאת ממנה גרמו נזק לבעלי מניות המיעוט. לכן הן הדירקטורים והן החברה אחראים לנזק.