שני אנשי עסקים צרפתיים, שהאחד היגר לישראל והשני לדובאי, חתמו על הסכם לפיו אחד מהם יחזיק בנאמנות עבור האחר מניות בשרשרת חברות (בסינגפור, ישראל, קפריסין ופורטוגל) לצורך אחזקה בבית מלון פורטוגזי. לאחר שהבעלות בבית המלון הועברה לצד' ג' בניגוד לתנאי הנאמנות טען הנאמן, כי ההסכם מעולם לא היה הסכם נאמנות אלא הסכם מכר מניות שלא הוצא בסופו של דבר לפועל.
בית המשפט קבע, כי בין הצדדים נחתם הסכם נאמנות תקף וכי מכירת הבעלות בבית המלון מהווה הפרה של ההסכם. חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין רצון הצדדים להסכם וכוונותיהם ובין לשון ההסכם. אי ההתאמה הזו נועדה בדרך כלל להשיג תכלית מסוימת והתנאי הוא כי בין הצדדים אכן קיימת הסכמה סמויה על אותה תכלית. על מנת להראות כי הסכם נחתם למראית עין בלבד, יש להראות כי בין הצדדים יש הסכמות בעל פה אשר סותרות את ההסכמות בכתב. אין מניעה לתת תוקף להסכמה בעל פה הסותרת את האמור בהסכם, למשל במקרים בהם קיימות הסכמות מאוחרות להסכם או במקרים בהם נדרשת פרשנות להסכם. כאן, ההסכם לא היה הסכם למראית עין בלבד כיוון שלא הייתה כל הסכמה אחרת בין הצדדים לגבי מכר מניות וכיוון שברור מנסיבות המקרה כי כוונת הצדדים הייתה ליצור נאמנות בהתאם ללשון ההסכם. משנחתם בין הצדדים הסכם נאמנות הרי שמכירת בית המלון, בניגוד לאינטרס הנהנה, מהווה הפרה של הנאמנות.