אדם שהתקשר בעסקה לקבלת מוצר, פרסם פוסט בפייסבוק במסגרתו התלונן על שירות שלא סופק לו על ידי המוכר, וטען, כי המוכר העדיף לקוחות אחרים על פניו.
בית המשפט דחה את רוב התביעה וקבע, כי הפוסט חוסה תחת הגנת "אמת בפרסום". לשון הרע היא דבר שבאופן אובייקטיבי פרסומו עלול להשפיל, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג או לבזות בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. אולם, פרסום כאמור לא ייחשב ללשון הרע אם הוא חוסה תחת הגנת "אמת בפרסום". על מנת לחסות תחת הגנה זו, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים: אמיתות הפרסום מהבחינה העובדתית, כאשר ההגנה לא תישלל רק בגלל שלא ברור אם פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש הוא אכן אמת, וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. כאן, החלק הארי של הפרסום נאמן למציאות, כאשר החלק היחיד שלא הוכח הוא שהמוכר העדיף לקוחות אחרים על פני הרוכש. בנוסף, מתקיים אינטרס חברתי המצדיק פרסום המביא לידיעת לקוחות את רמת השירות ועמידת בית עסק בהתחייבויותיו. לפיכך, מתקיימת הגנת "אמת בפרסום" לגבי רוב הפרסום.